בשבע 213: בדרכו של גנדי

חמש שנים לאחר הירצחו אפשר להרגיש כמה חסרים לנו אהבתו הכנה לארץ ישראל והגישה הצבאית המוקפדת שגנדי טבע.

משה פלד , כ"ז בתשרי תשס"ז

במשך כל הקיץ האחרון שוחחתי עם גנדי. זה קרה כשהייתי לבדי בדרכים מוכות הטילים, כנהג  רכב מוביל טנקים שהתגייס במלחמה האחרונה ל-25 ימי מילואים. גנדי נוכח איתי כל הזמן, בהשראת אישיותו, עקרונותיו ותורת הלחימה שלו, שחסרונה הורגש מאוד במהלך המלחמה האומללה הזאת.
  

אין ספק שהאנדרלמוסיה שאפיינה את הצבא במלחמה הזאת לא יכולה היתה להתרחש תחת פיקודו של גנדי בשום פנים ואופן. והדברים אמורים הן מבחינת התפקוד בשטח והן מההיבט של ההיערכות המוקדמת. אצל גנדי הצבא לא היה מגיע לשפל הזה, שהרי מה שראינו בקיץ הזה היה רק ביטוי ל-15 שנות 'סינדרום אוסלו', שחלחל אל הצבא וגרם להסתאבותו
הובלתי את הטנקים אל הצפון וממנו, וכל הזמן חשבתי גנדי ובחנתי את פני המציאות מבעד למשקפיים הצבאיות שלו, לאור עקרונותיו הפוליטיים ובתחושת געגועים אל הזיקה הבלתי מתפשרת שלו לארץ ישראל.

לכל אורך הדרך חזרתי ושאלתי מה קרה לנו ולארץ ישראל שלנו, ובכל נקודה היה ברור לי בדיוק מה גנדי היה משיב ולאן הוא היה מכוון אותנו בשעה הזאת. חמש שנים חלפו מאז הרצח, ובקיץ הזה ראינו כולנו עד כמה  צדקה דרכו וכמה חסרים לנו היום אומץ רוחו וקולו הייחודי והבוטח.

תחומי פעילותו של גנדי סבו סביב שלושה צירים מרכזיים: הצבא, אהבת ארץ ישראל והפעילות הפוליטית.

הנושא הצבאי היה פרק מפואר בחייו. יצחק רבין אמר עליו שהוא קצין המטה הטוב ביותר שידע צה"ל, ואכן כזה היה. קצין שביטא את היפוכה הגמור של גישת ה'חפיף', ה'סמוך' וה'יהיה בסדר': קצין מאורגן, מסודר ומחושב להפליא, שכל השגותיו ופעולותיו נשענו על אידיאולוגיה, עקרונות וערכים.

אין ספק שהאנדרלמוסיה שאפיינה את הצבא במלחמה הזאת לא יכולה היתה להתרחש תחת פיקודו של גנדי בשום פנים ואופן. והדברים אמורים הן מבחינת התפקוד בשטח והן מההיבט של ההיערכות המוקדמת. אצל גנדי הצבא לא היה מגיע לשפל הזה, שהרי מה שראינו בקיץ הזה היה רק ביטוי ל-15 שנות 'סינדרום אוסלו', שחלחל אל הצבא וגרם להסתאבותו.

אל הצבא חדרו מושגים צבאיים-לכאורה כגון 'עצימות נמוכה' 'עימות מוגבל' ודומיהם, שהורתם בבית היוצר של ההנהגה הפוליטית שסיכנה אותנו עם מסך הערפל של שלום מדומה, הנהגה שגנדי נאבק בה בנחישות.

החיילים של היום הם 'נוער הנרות' של נובמבר 95', שגדל להאמין שהשלום נמצא על הסף והמפתח אליו נמצא בידינו. חזינו בשורת פיקוד מבולבלת שהנחתה צבא מבולבל, שלא ידע להגדיר את מטרות הלחימה. צבא שהתחנך להאמין שאויביו היום יהיו אנשי שלומו מחר, ועל כן לא רק שהוא אינו יכול לנצח אותם, אלא חמור מזה – הוא אינו רוצה לנצח אותם.

האג'נדה השנייה של גנדי מתייחסת לאהבת ארץ ישראל שלו, שהיתה כנה, אותנטית וטבעית ללא סייג. לא פוזה, לא מילים ריקות ולא פוליטיקה. אהבת אמת, שהיתה טבועה בנשמתו מאז ינק אותה עם חלב אמו. הוא נולד בירושלים, למשפחה דתית שנשבתה בקסמי הציונות, הלך בכל שבוע עם אמו אל הכותל המערבי, ובדרך הזאת – הסמלית והמעשית כאחד – נולדו ונטמעו בו הזיקה אל השורשים היהודיים והמחויבות לארץ ישראל.

האג'נדה השלישית של גנדי היא כמובן העשייה הפוליטית, משימה שאליה התמסר ב-12 השנים האחרונות לחייו. אני מודה שאישית חלקתי על רעיון הטרנספר מרצון שלו, אך מדובר היה בוויכוח ברמה הביצועית, ולא בהכרח בממד העקרוני. הקשר בינינו נוצר בשנת 92', כחודשיים לאחר שנבחרתי לכנסת. איני בן דורו, לא נלחמתי עמו שכם אל שכם ולא נמניתי עם פקודיו. הכרתי אותו אישית רק בפרק הזה של חייו, וזכיתי להכיר איש הגות ערכים ומוסר, איש ספר, פרלמנטר מעמיק ורציני ולא פוליטיקאי של ספינים ושל כותרות לשעה. בה בעת זכיתי להכיר חבר שאהב לעזור והגשים את ערך הרעות במיטבו.

מורשת גנדי היא, קודם כל, אהבה אינסופית לארץ ישראל, ואת האהבה הזאת אנחנו עמלים להנחיל לרבים, ובעיקר לחיילים ולנוער. מורשת גנדי פירושה בקיאות בשורשים היהודיים, במקורות ובהיסטוריה של ארץ ישראל לאורך כל הדורות, והוצאתו של הידע הזה מהכוח אל הפועל באמצעות היציאה אל השטח. אחת מהאמירות הבלתי נשכחות של גנדי היתה: "בארץ ישראל צריך לטייל ברגליים יחפות, כי בכל מקום שבו אתה מטייל אתה דורך על פסוקים".

היום, כאשר התלמידים שלנו מטיילים בירושלים, הם מבקרים בהר הרצל ובבית המשפט העליון, אבל איש מהם אינו מגיע אל העיר המזרחית. הם אינם באים אל ערש העם היהודי, אל הכותל המערבי, כי כל המערכת מפחדת ומגמגמת: משרד החינוך, ההורים, המורים וכמובן התלמידים. עם מבוהל, שמפחד לכבוש את שבילי ארץ ישראל. אנחנו מבקשים לחולל שינוי ומביאים את התלמידים גם אל העיר המזרחית, ולמעשה אל כל שביל בארץ ישראל, שכן הפעילות הזאת מחברת אותם אל זהותם, אל כבודם הלאומי ואל האהבה הבלתי מתפשרת לארץ, שהיא-היא מורשתו של  גנדי.