בשבע 213: חתול גישוש

עודד מזרחי , כ"ז בתשרי תשס"ז

במוצאי שבת, יומיים לפני הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, התקבלה החלטה להכניס יחידות צנחנים לאזור ואדי-צלחני.

מסוק יסעור ובו 37 צנחנים מובחרים ו-3 אנשי טיס נחת במקום. הצנחנים ירדו והחזירו למסוק שני חיילים שלא חשו בטוב, וכאשר התרומם שוב פגע בו טיל אויב. המסוק התרסק סמוך לוואדי, וכל חמשת נוסעיו נהרגו במקום.


שלומי החל לצעוד, כשהוא לוחש: "תראה להם שיש לך אהובים בעולמך! תעזור לי לקדש שם שמים!" בצעדו הראשון על אדמת לבנון, לאחר שעבר את הגדר, כמעט דרך על חתול קטן אפור. הוא התפלא שחתול נמצא במקום כזה. החתול נצמד לשלומי, שניסה לגרשו בבעיטות, אך ללא הועיל
אז התקבלה החלטה שבמהלך 36 השעות שנותרו עד להפסקת אש יש לחסל כמה שיותר חוליות נ"ט של החיזבאללה. התנועה הרגלית בשטח היתה מסוכנת מאוד. החיילים נעו כאשר האויב יורה לעברם טילים ממרחק של כשלושה ק"מ. לא ניתן היה לדעת מאין יגיע הטיל, וחלק מהפגיעות היו מדויקות להחריד. צה"ל פרס חוליות רבות של טילי נ"ט על מנת לפגוע בכמה שיותר חוליות חיזבאללה עד שיגיע מועד הפסקת האש.

12 חיילי יחידת נ"ט נכנסו לכפר אבו-טוויל, שנמצא מול עייתא-א-שעב, וארבו לחיילי חיזבאללה. בסביבות 11:30 נפתחה אש על הלוחמים הללו. חייל אחד נהרג מיד. חייל נוסף קם לחלצו וחטף פגיעת טיל ישירה. לאחר מכן נהרגו שני חיילים נוספים – בסך הכל ארבעה.

ניתנה פקודה לסגת מיד לשטח ישראל. כאשר חזרו הנותרים הבחינו בכך שציוד לחימה רגיש ביותר נותר על הגבעה, וגרוע מכך – נותר בשטח חייל הרוג שלא חולץ. הוחלט להיכנס בלילה להשגת שתי המטרות: מציאת החלל ואיסוף הציוד הרגיש.

החזרה לעמדה המטווחת ללא הרף על-ידי חיזבאללה, כאשר האויב יודע שעומד להגיע כוח חילוץ, עוררה פחד מוות. חיילי הכוח נשאלו אם הם מוכנים להיכנס פנימה, והמפקד, רב-סרן במילואים שלומי, אמר שהוא לא רק מוכן, אלא רואה בכך מצווה גדולה. ומדוע? מפני שאם אנשיו של חסן נאסראללה יצליחו לחטוף את גופת החייל ואת הנשק המופקר ולהציגם ברשת אל-מנאר, הדבר יאותת לכל ארצות ערב שכדאי להתגרות בנו.

כוח החילוץ התארגן לכניסה לילית. לפני הפעולה אסף שלומי, מרצה ליהדות, את אנשיו ואמר להם: "דעו לכם שאנחנו נלחמים כנגד עמלק. נאמר על עמלק שקפץ לאמבטיה רותחת. הוא כמו דבורה, שמוכנה למות ובלבד שתעקוץ. כך אנשי החיזבאללה. כדי להילחם בהם אני מבקש מכם דבר אחד: תיכנסו פנימה מתוך תחושה שה' יעזור לנו. כאשר משה רבנו נלחם בעמלק, הוא לא ישב בתוך בור מתחת לאדמה אלא ניצב על גבעה באמצע שדה הקרב. שם הרים את ידיו, ואז ידעו הלוחמים בשטח שעליהם לשעבד את לבם לאביהם שבשמים וכך ניצחו. גם היום נעשה זאת, בעזרת ה'!".

חיילים רבים הצטרפו לתפילתו שיצליחו במשימתם. יחידת החילוץ פנתה ליחידת 'עוקץ' כדי לקבל כלב גישוש שיסייע להם באיתור הגופה, אבל בקשתם נדחתה על הסף, מפני שנביחה אחת עלולה להסגיר את הכוח והמבצע כולו ייכשל.

שלומי החל לצעוד, כשהוא לוחש: "תראה להם שיש לך אהובים בעולמך! תעזור לי לקדש שם שמים!" בצעדו הראשון על אדמת לבנון, לאחר שעבר את הגדר, כמעט דרך על חתול קטן אפור. הוא התפלא שחתול נמצא במקום כזה. החתול נצמד לשלומי, שניסה לגרשו בבעיטות, אך ללא הועיל. תנועת החיילים היתה שקטה ומבצעית. מדי פעם עמדו במקומם ותצפתו הלאה, והחתול הסתובב בין רגליהם ולא עזב אותם לרגע.

החיילים התקדמו וחלפו על פני כפר קטן, ואז הגיעו סמוך לגבעה המיועדת. הפקודה הראשונה היתה לעלות מיד לגבעה כדי לקחת את הטילים הנטושים ואת הציוד הצבאי הסודי שהיה שם. הדבר בוצע תוך שתי דקות, ואז הגיעה הפקודה המסובכת יותר: לעלות שוב ולמצוא בהקדם האפשרי את גופת החייל.

לאחר שעלו, קרא אחד החיילים לשלומי ואמר: "נראה לי שמצאתי משהו". הסתבר שזו היתה קסדת החייל. הם חיפשו את הגופה ולא מצאוה. אז שמו לב לכך שהחתול מיילל בחוזקה במרחק כמה מטרים מהם. שלומי התקרב וראה כי החתול מקפץ ומושך דבר-מה. הוא התקרב, ואז התגלה שזו גופת החייל המבוקשת. החיילים עטפו את הגופה בכבוד הראוי לה ומיד נטשו את הגבעה. בצאתם הביטו ימינה ושמאלה לראות היכן החתול, אך לא מצאוהו. לאחר שירדו מהגבעה וחזרו לשטח ישראל, קצין שאינו שומר תורה מצוות אמר לשלומי: "בטח תתפלא לשמוע אותי, אבל אני יודע בוודאות מי שלח את החתול: הקדוש ברוך הוא...".

סיפורי השגחה פרטית שחוויתם יתקבלו בברכה odedmiz@actcom.co.il