בשבע 213:שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ז בתשרי תשס"ז

שאלת השבוע: "האם כדאי לישראל לעבור למשטר נשיאותי, או שמוטב לה להישאר בשיטה הנוכחית?".

נשיא שכוחו רב מדי/ פרופ' אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
 
שינוי שיטת המשטר לנשיאותי אינו אופציה, כי יש בו סכנות חמורות האורבות לדמוקרטיה.

לעומת זאת, יש אפשרות לתיקונים ולשיפורים שאינם מהפכניים אך הם משמעותיים. תכליתם של שינויים אלה לייצב השלטון במדינה, להאריך את יכולת זמן שלטונן של ממשלות ולהגיע למצב בו הכנסת מתפקדת ביעילות גבוהה יותר. השינויים הללו עשויים לתת מענה לירידה במידת האמון של הציבור בפוליטיקה ובפוליטיקאים בישראל.

יש הרבה דברים שאפשר לשנות באמצעות חקיקה ושלא צריך לשנות את המשטר בשבילם. למשל, העלאת אחוז החסימה. ועוד: 'זכות ראשונים' – ראש הממשלה יהיה מי שהמפלגה שלו זכתה ברוב הקולות, ולא יהיה צורך בהתייעצויות עם הנשיא ובדחיית הרכבת הממשלה. נושא נוסף שניתן לשנות בחקיקה: הצבעות אי אמון תהיינה קונסטרוקטיביות, כלומר אי אפשר יהיה להפיל ממשלה אלא להציע אמון בממשלה חלופית.

בחברה כמו שלנו, אנו רוצים כמה שיותר ייצוגיות. אבל אם נצביע בבחירות עבור נשיא, אזי קרוב לחמישים אחוזים מהמצביעים יהיו מובסים. הנשיא ירכז בידיו סמכויות, וכך ייפגע עיקרון הפשרה. הפרלמנטריזם בנוי על מאמץ קבוע להגיע לפשרה, על דיונים בין המפלגות, משא ומתן. במשטר נשיאותי יוחרף הקיטוב. הכוח שירוכז בידי אדם אחד יהיה קיצוני וימנע את ייצוג כל גוני החברה הישראלית.

נוסף על אלה, תהיה גם מציאות לעומתית: הנשיא ייבחר לארבע שנים, ומולו תהיינה הרבה מפלגות. כדי להעביר החלטות, הוא יצטרך לבנות כל פעם קואליציה חדשה.

השיטה המוצעת גם תגרום לחוסר שקיפות ותגדיל את השחיתות. הדגש יהיה על התדמית והאישיות של הנשיא, וכך תהיינה יותר הצהרות ופחות פעולות.

החלת השיטה על ישראל לא תהפוך אותה למדינה דמוקרטית בדגם ארה"ב, אלא למדינה המתפקדת בדגם רוסיה. בארה"ב מצטרף אל האלמנט הנשיאותי גם האלמנט הפדראלי (יש החלטות שאינן בידי הנשיא או הקונגרס בוושינגטון, אלא בידי המדינות). במדינת ישראל, שהיא קטנה ואין לה אפשרות כזאת, הכוח ירוכז בידי הנשיא. מה שיקרה הוא שהנשיא שלנו ינהג כמו ולדימיר פוטין ברוסיה או הוגו צ'אבז בוונצואלה.

לחזק את העם, לא את המשטר/ יבגניה קרבצ'יק, עיתונאית בשבועון הישראלי בשפה הרוסית 'נובוסטי נדלי' 

משטר נשיאותי, כך לפחות ברוסיה, זה משטר מושחת לחלוטין. רוסיה אומנם עברה למשטר דמוקרטי ויש בחירות דמוקרטיות לכל דבר, אך המשטר נשיאותי והשחיתות שם חוגגת. רוסיה, מבחינתי, היא הוכחה לכך ששינוי המשטר לא ינקה אותנו מהמחלה שבה אנו חולים: השחיתות.

לאחרונה ראיינתי בירושלים את ההיסטוריון והמשפטן יעקב חסדאי, והוא אמר משפט שאצטט: "אנחנו חייבים עכשיו לחזק את העם, לא את המשטר". ואכן, רק אם העם שלנו יתעורר, ישראל תוכל לשרוד. האזרחים הפשוטים חייבים לקחת חלק פעיל במה שמתרחש. כוונתי היא לכל העלבונות שנעשו לעם שלנו בתקופה האחרונה: גירוש היהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון, הניהול הכושל של מלחמת לבנון השנייה, אותה ראיתי במו עיניי כשהייתי בצפון ועוד. למיטב הבנתי, המטרה היחידה של שינוי המשטר, נכון להיום, היא רצונם של אולמרט וחבריו לשרוד בכל מחיר. השלטון אינו יציב לא בגלל השיטה הנוכחית, אלא בגלל שאין לנו מנהיג לאומי.

לפי המידע שיש לי, המטרה המרכזית של ליברמן בהצעתו להחליף את שיטת המשטר היא שאיפתו שכל שר יהיה איש מקצוע בתחום שעליו הוא יופקד, ולא עסקן פוליטי. ובזה הוא צודק. ליברמן חושב שדבר כזה יכול לקרות רק אם המשטר יהיה נשיאותי, כשהנשיא יהיה ראש המדינה וימנה שרים כהבנתו. ברחוב הרוסי מאמינים שאם השרים יהיו אנשי מקצוע, תהיה פחות שחיתות ומשרדי הממשלה ינוהלו טוב יותר.

רבים מהעולים מרוסיה משתתפים בתנועות המחאה של אנשי המילואים וההורים השכולים, ודורשים שאולמרט פרץ וחלוץ יתפטרו. מבחינתם, לפני שמשנים את שיטת המשטר, שלושת האישים הללו חייבים לשאת באחריות.
 
בעצם, אולמרט עושה תרגיל מסריח לליברמן. אחרי הבחירות, אולמרט לא לקח את 'ישראל ביתנו' לקואליציה, למרות שהם רצו בזה. עכשיו הוא חותר לכך כיוון שהמטרה היחידה שלו היא לשנות את המשטר על-מנת להישאר בתפקידו.

בהסכמה רחבה ולא מטעמים זרים/ ח"כ מיכאל איתן, סיעת הליכוד, חבר בוועדת חוקה חוק ומשפט

מאז נבחרה הכנסת הראשונה בשנת 1949, חלפו 57 שנים שבהן כיהנו לא פחות מ-17 כנסות ו-31 ממשלות. די בנתונים הללו על-מנת להגיע למסקנה כי שיטת הממשל בישראל אינה מקנה יציבות שלטונית, במיוחד בכל הקשור ברשות המבצעת. 

סיבה בודדה ולא ממצה זו מצביעה על חוליי השיטה הנוכחית ומצדיקה שינויה. אולם כבר למדנו, בעת המעבר לבחירה ישירה של ראש הממשלה, שהשינוי עלול להיות משיטה גרועה לשיטה גרועה יותר. לפיכך, הפעם יש לבחון בקפידה כל הצעה לשינוי ולכלול בה מספר רכיבים:

א. חיזוק הרשות המבצעת, בדרך של משטר נשיאותי או משטר נשיאותי למחצה, שבו הנשיא נבחר על-ידי העם ויש לו סמכות לפטר את ראש הממשלה. האחרון שומר על סמכויות מסוימות, ומתנהל עם ממשלתו מול הפרלמנט (הכנסת).

ב. יצירת מערכת מחודשת של איזונים ובלמים בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. למשל, אין כל צורך שהכנסת תאשר את מינוי השרים. הסמכות למנותם ולפטרם חייבת להיות הפריבילגיה של ראש הממשלה. בתמורה לצמצום סמכות הכנסת בעניין זה, ניתן להעתיק את המודל האמריקני של מינוי פקידים בכירים לאחר שימוע ואישור מליאת הכנסת או ועדותיה.

ג. איזון כוחה של הרשות השופטת, שעוצמתה בישראל חורגת מעבר לרצוי ולמקובל בכל המדינות הדמוקרטיות, אל מול הרשות המחוקקת.

ד. מול רשות מבצעת חזקה עולה גם, ביתר שאת, הצורך במגילת זכויות שתגן על האזרח מפני שלטון חזק העלול לנצל את עוצמתו המוגדלת לרמיסת זכויות הפרט.
 
הנסיבות שבהן אולמרט 'נזכר' בצורך לבצע שינוי חוקתי בישראל מעוררות מחשבה נוגה על רצינות התייחסותו לסוגיה הזו, שכנראה מהווה מבחינתו עלה תאנה להסתרת כישלונותיו בזירות אחרות, ומשקפת את הצורך הפוליטי שלו להרחיב את הקואליציה.

הדרך לשינויים המוצעים צריכה להיות לא בהסכם בין שתי מפלגות, אלא בהידברות חוצת מחנות, שתגבש הסכמה רחבה; כי אין להעלות על הדעת ששינויים כה משמעותיים של כללי המשחק, הממשל, וזכויות האזרח ייקבעו ברוב דחוק וכתוצאה מאינטרסים זרים וצרכי שעה.

שיטה שנדונה לכישלון/ פרופ' משה קופל, אוניברסיטת בר-אילן והמרכז המדיני לישראל

למי שמניח שהוא בעצמו או מי שחושב כמוהו יהיה הנשיא, יש סיבות טובות להעדיף משטר נשיאותי: הוא לא יהיה זקוק לתמיכת המחוקק וכך יוכל לבצע את מדיניותו הנבונה ולפתור את כל בעיות המדינה.

אלא שחכם שעיניו בראשו יחשוש שלא הוא יהיה הנשיא, אלא דווקא האויב המר שלו. וגם האויב, כפי שקיווה לגבי עצמו, לא יהיה זקוק לתמיכת המחוקק. יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו עד סוף הקדנציה.

ההצעה הספציפית של ח"כ אביגדור ליברמן היא מתונה יחסית. לראש הממשלה (כך נקרא הנשיא בהצעה) לא תהיה זכות וטו על חקיקה. כמו כן, הכנסת תוכל להפיל את הנשיא על-ידי החלטה לפזר את עצמה. ואין ספק שההפרדה המוצעת בין המחוקק לבין הרשות המבצעת תשחרר את הכנסת להתמקד בחקיקה. אבל בסופו של דבר, אם נצטרך להחליט בין ממשלה יציבה, החלטית ודורסנית לבין ממשלה פשרנית וקונצנזואלית, עדיף לנו הקונצנזוס. אנחנו רחוקים מלהיות ארצות-הברית, שהיא כמעט המדינה היחידה שבה השיטה הנשיאותית הצליחה. לצערי, התרבות הפוליטית שלנו והטשטוש הקיים אצלנו בין הצבאי לבין האזרחי מזכירים יותר את דרום אמריקה. במדינות דרום אמריקניות, המתח המתמיד בין המחוקק לבין הנשיא, ללא שסתומים מתאימים, הוביל לדיקטטורה (באקוודור, למשל) או להפיכה צבאית (בצ'ילה, למשל).

אם אנו רוצים את יציבות המערכת והפרדת הרשויות, קיימים פתרונות פשוטים יותר ונכונים יותר מלעבור למשטר נשיאותי. מספיק להקשות על פיזור הכנסת כדי להביא יציבות, ולהעביר את החוק הנורבגי, לפיו חבר כנסת יצטרך לפרוש מהכנסת לפני שיוכל לכהן כשר, כדי לחדד הפרדת הרשויות.

כך ניאלץ להישאר עם אולמרט/ ד"ר ראובן חזן, המחלקה למדעי המדינה, האוניברסיטה העברית

כדי לברר אם כדאי למדינה להיות במשטר פרלמנטארי או במשטר נשיאותי, יש לשאול תחילה מה אנו רוצים מהדמוקרטיה. אפשר למנות כמה פרמטרים במדינה דמוקרטית: שלטון החוק, שליטה בשחיתות, ייצוגיות למגזרים שונים בחברה, השתתפות פוליטית, פחות פערים חברתיים ועוד.

אם ניקח 60 דמוקרטיות מובילות בעולם בעשור האחרון, במחציתן משטר פרלמנטארי ובמחציתן משטר נשיאותי, נציב אותן ברצף ונצבע אותן בצבעים שונים, נבחין בחלוקה כמעט ברורה של הצבעים: על-פי רוב, המשטרים הנשיאותיים מקבלים ציונים נמוכים יותר מהמשטרים הפרלמנטאריים בכל הפרמטרים.

יהיו שיגידו שהמשטר הנשיאותי יציב יותר, שבשיטה זו יהיו פחות משברים והבחירות לא תוקדמנה בתדירות כה גבוהה. אלא שהממוצע של תוחלת החיים בין בחירות לבחירות במשטר נשיאותי זה 3.8 שנים ובפרלמנטארי 3.4 שנים. כלומר, הנתון היחיד שבו המשטר הנשיאותי מקבל נקודות טובות יותר זה אריכות ימים, אך התוצאה כאן טובה רק בחודשים ספורים מאשר במשטר הפרלמנטארי.

חשוב שנשאל: האם יציבות היא מטרה לשמה או שאנו רוצים סוג מסוים של יציבות? נשיא ארה"ב, לדוגמה, יציב מאוד: הוא יכהן עד סוף הקדנציה. אך האם הוא יעיל? בעיני האמריקנים, הוא חסר תועלת.

גם אולמרט, שרק לפני כחצי שנה היה הפוליטיקאי המוביל בסקרי דעת הקהל, הפך, איבד, סקר שפורסם לאחרונה, את אמון האזרחים: 93% לא רואים בו את האיש הנכון לעמוד בראשות הממשלה. במשטר נשיאותי, למרות שהתמיכה בו הידרדרה לפחות מ-10% תוך זמן קצר, היינו תקועים איתו לעוד שלוש שנים וחצי. אסור היה להדיח אותו. האם זה סוג היציבות שאנו רוצים?

מלבד ארה"ב, שהיא דגם חריג, אין אף לא משטר נשיאותי אחד בעולם ששרד את 58 השנים שהמשטר הפרלמנטארי בישראל שרד. אף לא אחד. ולכן, מי שרוצה יציבות במשטר נשיאותי, שישאל עצמו איזו יציבות הוא יקבל, ואם תהיה זו יציבות לאורך זמן.