בשבע 213: זכויות היוצרים למשה רבינו

עד לסוכות הבא יכריע בית משפט למי שייך הגינוי "קיינס" לסכך והאם אפשר לרשום פטנט על דין "לבוד" ● כונסת נכסים מכרה בחצי מחיר את דירתה של משפחה שלא עמדה בתשלומי משכנתא. הפעם בית משפט נחלץ לעזרה.

יאיר שפירא , כ"ז בתשרי תשס"ז

השבוע עסקו כתבי המשפט בדברים שברומו של עולם. ה' החלה את עדותה כנגד שר משפטים לשעבר, ומשטרת ישראל דיווחה לראשי משרד המשפטים כי יש בידיה די ראיות להעמדתו לדין של נשיא המדינה, על-פי עדויותיהן של א' ושאר אותיות. ואני לא רציתי אלא לדבר בשופט בית משפט השלום בחיפה, דניאל פיש, ובתשועתה של ד', או בשמה המלא: משפחת דדון. בפסק דין אמיץ, הנוגע לכבודם ולגורלם של רבבות מישראל, שראוי היה שיכבוש כותרות בעיתונים – לו היו העיתונים עוסקים בנושאים החשובים באמת.

משפחת דדון רכשה בטבריה דירה מיד שנייה בסכום של 75 אלף דולר. לצורך מימון הרכישה חתמו בני הזוג על הסכם הלוואה עם הבנק על סך 243 אלף ש"ח. הבנק העניק את ההלוואה לאחר ששלח שמאי מטעמו לבדוק את הנכס ולאמת שהמחיר ששולם עבורו משקף את ערכו הריאלי.

סמוך לרכישה פוטר מר דדון מעבודתו, והמשפחה לא עמדה עוד בתשלומי המשכנתא. וכך, כשנתיים לאר הרכישה מונתה לדירה עורכת דין ככונסת נכסים, מטעם ראש ההוצאה לפועל.

כעבור כמה חודשים קיבלה משפחת דדון, באופן מפתיע, הודעה בכתב באמצעות שליח מהכונסת, שבישרה להם כי המחיר הגבוה ביותר שהוצע עבור דירתם הנו 38 אלף דולר, וכי הם רשאים לפדות את הדירה באותו מחיר תוך שבעה ימים. בני הזוג דדון טענו שהכונסת העלימה מהם את הידיעה שההצעה הגבוהה ביותר היתה גם ההצעה היחידה שקיבלה. דדון סיפר בבית המשפט שהם הגיעו למשרדה של הכונסת לפגישה עם הקונה, שם התברר להם כי מדובר בילדה שאביה מתווך דירות מחולון. באותה פגישה חזרה הכונסת ואמרה שההצעה היתה הגבוהה ביותר שקיבלה, ושהיא החליטה למכור את הדירה לילדה.

דדון טען שהסביר לה שלא יכול להיות שהדברים נכונים, כיוון שהדירה שווה יותר: "שאלנו כיצד מוכרים דירה ששווה על-פי הבנק 75 אלף דולר במחיר נמוך כל-כך", כתב דדון לבית המשפט. דדון ביקשו שיינתן להם מעט זמן למצוא קונה במחיר גבוה יותר, והבעל אף אמר שייתכן ויש לו קונה במחיר כזה, אבל הוא זקוק לעוד כמה ימים. לדבריו, הכונסת לא הקשיבה והודיעה לו שהיא מוכרת את הדירה. בנקודה זו החל ויכוח קולני, שבסיומו עזבו בני הזוג את המשרד. הדירה נמכרה בחצי המחיר, והכסף הועבר לבנק, שפתח נגד בני הזוג תיק הוצאה לפועל על יתרת החוב. דבר יום ביומו במדינת ישראל.

השופט פיש קבע כי הכונסת, העובדת עם הבנק שנים רבות, לא ראתה לנגד עיניה אלא את האינטרסים של הבנק. הבנק והכונסת חויבו להחזיר למשפחת דדון את הפרש בין הסכום שבו נמכרה הדירה ובין שוויה הריאלי. צדק אלמנטרי, אך נדיר מאוד באולמות בית המשפט. 

חידושים בהלכה

חג הסוכות עבר חלף, ורובנו נשוב לענות בו בעוד כמעט שנה, במוצאי יום הכיפורים שיבוא עלינו לטובה. אך יש כאלו ששמחת חג הסוכות מלווה אותם בכל ימות השנה. ביניהם מגדלי הדסים, יצרני סוכות, יבואני לולבים, רשם הפטנטים ומבחר שופטים בבתי משפט השלום והמחוזי ברחבי הארץ.

לשכתו של רשם הפטנטים וסימני המסחר שוכנת במשרד המשפטים בירושלים. כל אדם שחפץ להגן על המצאה פיזית או על שם מסחרי יכול להגיש אליה בקשה ולרשום  את השם המסחרי או את הפטנט במאגר הנמצא במשרד, וכך יוכל להגן בבוא היום על יצירתו בבתי המשפט, אם יעז מישהו להשתמש בה ללא רשותו.

תחילתה של המהומה בלשכת הרשם סביב יום שמחתנו היתה כאשר יצרן סכך רשם את השם 'קיינס' במאגר סימני המסחר. הקנים, על-פי פוסקים אחדים, נמצאו כמהודרים לסוכך בהם. וקנים במבטא אידי, המקובל לכל דבר שבקדושה בציבור החרדי, הריהם 'קיינס'.

באו יצרני סכך, ערערו בפני הרשם ובקשו למחוק את סימן המסחר, שהרי אין כאן אלא תיאור של מוצר במבטא השגור על שפת קוניו. הרשם דחה את הערעור לפני שנה ערב סוכות. בית משפט הוציא צו זמני ערב סוכות זה המורה שאיש מלבד מאותו יצרן לא יוכל לכנות את סככו 'קיינס'. אולי עד סוכות הבא יסיים בית המשפט את מלאכתו ונדע האם 'קיינס' שייך לאותו סוחר לעולמי עד.
אך מה לנו להלין כי גזלו מאיתנו את ה'קיינס', שהרי ממש בערבו של חג עוד התקוטטו בבית המשפט למי שייך דין ה'לבוד'. יצרן סוכות המייצר סוכות מקובלות מעמודי מתכת הוסיף לסוכותיו פסי לבוד – רצועות בד הקשורות מעמוד לעמוד, מדי שלושה טפחים עד לגובה עשרה טפחים, כמנהג המהדרין. לא נחה דעתו של אותו יצרן עד ששרטט את סוכתו ורשם את צורת  הלבוד הזו כפטנט. בבית המשפט המחוזי בירושלים התבקש השופט יוסף שפירא להוציא צו מניעה דחוף האוסר על יצרן אחר לשווק סוכה עם פסי לבוד.

בחוות דעת של פרופסור דניאל שפרבר, שהוגשה על-ידי הנתבע לבית המשפט, קבע הפרופסור כי "הסוכה המתוארת במדגם היא למעשה דגם של סוכה סטנדרטית המשמשת את עם ישראל מדורי דורות, ואין בה כל חידוש או מקוריות... היא למעשה דגם של שלד של סוכה המתארת את הסטנדרט המינימאלי ההלכתי המקובל".

התובע לא נשאר חייב, והביא חוות דעת נוגדת של הרב ישראל רוזן: "אף שעקרון הלבוד הוא עקרון הלכתי", כתב הרב רוזן, "אין ההלכה היהודית מגדירה את מראן ואת צורתן של 'שתי גדות החלל של הלבוד'. אין דרישה הלכתית המחייבת את מימוש עקרון ה'לבוד' דווקא באופן הנראה במדגם. המראה של רצועות הסוכה במדגם ממשות את עקרון ה'לבוד' בצורה יעילה ומעוצבת, ותורמות גם לנוי הסוכה".

השופט שפירא לא הסכים להוציא צו מניעה זמני, אך הדיון על תוקפו של הרישום ימשיך להתגלגל בבתי המשפט לפחות עד סוכות הבא. ועד אז, עצה חינם לסוחרים ממולחים ורבי תושייה: מבדיקה קצרה שערכתי במאגר הפטנטים עלה כי אתרוג עם פיטם טרם הומצא.