בשבע 214: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ד' בחשון תשס"ז

או"ם שמום

"היי, מי שם? השגריר האיראני?"
"כן. ומי אתה? רגע, אתה לא השגריר הדני יורגן גוסטבסן?"
"לא, אני השגריר השוודי גוסטב יורגנסן".
"אה, כן. קל להתבלבל ביניכם, כי גם יורגן אנטישמי".
"רק אני ואתה נשארנו כאן?"
"יש להניח. לא נראה לי שיש עוד ניצולים – הנשיא שלנו העיף לכאן וואחד פצצה גרעינית".
"מה, ידעת שאחמדינג'אד עומד להפציץ את בניין האו"ם?"
"בטח ידעתי. לאן אתה חושב שנעלמתי בדיוק ב-10 שעון איראן?"
"לא יודע, חשבתי שאולי שוב הלכת להרביץ לשגריר המיקרונזי".
"לא, פשוט הודיעו לי שהטיל כבר בדרך, והלכתי לחפש את הברדס... חה-חה, עכשיו השגריר המיקרונזי אפילו יותר מיקרונזי".
"איזה מנוול אתה. למה לא הודעת לכולנו, שנספיק לברוח?"
"מה זאת אומרת? ועוד איך הודעתי!"
"כן? ומה עשינו?"
"כרגיל, שום דבר".
"אה, נכון. הממ... מילא, לפחות מהיום לא יבלבלו אותי עם יורגנסן".
"אתה יורגנסן. ההוא זה גוסטבסן".
"באמת אף אחד מלבדנו לא שרד? וואו, עכשיו זה באמת או"ם שמום. אתה חושב שעכשיו יקבלו אותנו למועצת הביטחון?"
"לא נראה לי שמישהו יתנגד".
"אז בוא נתכנס לישיבה דחופה של המועצה".
"ברגע זה? בסדר. מה על הפרק?"
"הפעלת סנקציות חמורות נגד איראן בשל הפעולה הברברית והנפשעת שביצעה".
"אני בעד. על איזה סנקציות אתה חושב?"
"לא יודע, הפעם אנחנו צריכים להיות קשוחים ונחרצים במיוחד".
"אולי גינוי?"
"זהו, זה מה שנעשה". 
 
מושב אביגדור בממשלה

קשה עדיין לנבא אם הצטרפותו של אביגדור ליברמן לממשלה תאריך את ימיה או תבסס את שלטונה. ומנגד, גם ימני אדוק צריך לשמוח על השותפה הקואליציונית החדשה, ולו משתי סיבות. ראשית, זאת תהיה ההזדמנות הראשונה שלנו לבחון את ליברמן - האיש שדיבר בעבר על הפצצת טהרן – ולראות אם אכן נשיכתו כנביחתו. בדרך כלל, אנו מגלים את האמת על מנהיגינו רק אחרי בחירות, כשההבטחה הגדולה או הכוכב התורן מתפוגגים בבת אחת נגד עינינו המשתאות. ואילו הפעם, נסיונו של ליברמן להנהיג את המחנה הלאומי יעמוד במבחן המעשה. כבוד השר הנכנס, קיבלת את הסמכות על הנושאים שבהם דיברת גדולות ונצורות – בוא נראה אותך גבר.

והסיבה השנייה היא, כמובן, פרצופה החמוץ של מפלגת העבודה. היה קצת משעמם בפוליטיקה שלנו בזמן האחרון, ונראה כי התקופה הזאת מאחורינו.  

ספרים, פעוטיי, ספרים

אני קורא המון ספרים בשנה – המון! אז מה אם אלה בעיקר ספרי ילדים שאני מקריא לבני? באופן חריג וחד-פעמי אתייחס לשניים כאלה שהצליחו לחדור לביתי, שני ספרי ילדים שנכתבו על ידי שני שירים עבריים – 'מאיה' ו'שיר לשירה'. מאיה חנוך כתבה עם מיכל כהן-חי את 'תפילילה', ושירה גפן - את 'על עלה ועל אלונה'. 
 
והנה דבר המבקר: למרות עומס הקיטש, ולמרות אווירת הניו-אייג' והפוליטיקלי קורקט השורה עליו, 'תפילילה' הוא בסך הכול ספר מושקע ויפהפה שנעשה בכישרון ובלב רחב. כמובן, במקום הספר אפשר למלמל באוזני הילד את הפסוק "מה רבו מעשיך ה'", שהספר הוא בעצם גרסה חילונית שלו. רק קחו בחשבון שהפסוק לא כולל את איוריו המופלאים של דמיטרי קיליסקי.

איורים נהדרים לא פחות מכיל גם הספר 'על עלה ועל אלונה', וגם שמו של המאייר מזכיר מעט את עמיתו – דוד פולונסקי. שירה גפן כתבה סיפור מבריק, המתרחש למעשה בתודעתה של ילדה, כלומר גדוש בדמיון ובחשיבה אינטואיטיבית. קשה להניח כי הקורא הצעיר יקלוט את ההומור הדק העולה מבין השורות. אבל מה זה חשוב, אם הבן שלי מבקש ממני להקריא לו את "איה'לה ואיה'לונה" בפעם ה-500, ומיד אחר כך להרדים אותו עם "תפילאיה".

חמסה עלינו

א. יש דמיון רב בין היוזמה להפוך את ההצבעה על הנשיאות לגלויה לבין הצעת החוק לשינוי שיטת הממשל: שתי היוזמות מתחזות לעקרוניות, אבל נועדו בעיקר לקידום מועמדים ספציפיים, ושתיהן מתעלמות מהעובדה שלא השיטה דפוקה אלא המועמדים.

ב. החבר לשעבר של הזמרת נינט טייב פתח עליה פה במעריב, ופתאום חשבתי עד כמה היא בת מזל, הגברת טייב. הרי אם היא היתה יוצאת רק עם מחצית הדייטים שהיו לי – וואי וואי, כמה מוספים בעיתון אפשר היה למלא.

ג. הנה ידיעה עיתונאית שנראית מפוברקת לפי כל קנה מידה: תושב גרמניה נהג ברכבו לפי הוראות מערכת הניווט הלוויינית שלו, ומצא את עצמו תקוע בתוך ערימת חול ענקית. לא, לא יכול להיות שהגרמני שוב "רק ממלא פקודות". זה בטח מתיחה, או שזה קרה בכלל ברומניה – הסיפור הזה נראה מושלם מדי.
    
ד. אני יודע שבנאדם צריך להתפרנס, אבל איכשהו, לא נוח לי שדוד ד'אור תורם את קול הזהב שלו כדי לפרסם את הגולן. את קולו של ד'אור צריך לשמור לאירועים מיוחדים.

ה. לפני משחקה של מכבי ת"א מול מלאגה הספרדית, הפגין אתר הספורט one משהו מסולם הערכים וסדרי העדיפויות של עורכי הספורט. "חדשות טובות", הכריזה הכותרת, "כוכב מלאגה, מרקוס בראון, פצוע".

יודע את מקומי

יש אנשים שחייהם נעים סביב הכיבודים בבית הכנסת. מעטים הרגעים בחיים שבהם נמצא אותם מאושרים, אבל כשהם פותחים ארון קודש, עוברים לפני התיבה או ממלאים צלחות לקידושא רבא – עיניהם נוצצות, כתפיהם זקופות, וכל הדרת פניהם אומרת הנני כאן. ומצד שני, די בכך שלא הועלו לתורה במשך שבועיים רצופים, כדי שרטט קל של עצבנות יבצבץ בקצה סנטרם ויתפתח בקצב הנדסי עד לעלייה הבאה.

אני לא שופט אותם – חלקם בוודאי עושים זאת מהסיבות הנכונות: אהבת השם, איסוף מצוות – צדיקים אמיתיים. אחרים אולי חושבים פחות על המצווה ויותר על ה"שכוייח" בסיומה. בכל מקרה, אני אישית יכולתי לעבור את כל חיי בלי שום הנחתה מהגבאי, ולרגע אחד לא הייתי מרגיש חוסר. עבורי, מדובר לא רק במצוות או במטלות חשובות, אלא גם בפחד הקיומי המתמשך שלי מטעויות, מכשלונות, מעוד צידוק להערכה העצמית הנמוכה שלי.

ניקח, למשל, פעולה פשוטה כמו פתיחת ארון קודש - פשוטה אולי בעיני האדם הסביר, אבל לא בעיניי המצומצמות. קודם כל, צריך לגשת אל ארון הקודש בתזמון מושלם – לא מוקדם מדי, כדי לא לעמוד ליד הפרוכת כמו בוק, וגם לא מאוחר מדי, כדי שהציבור לא ייאלץ להמתין בעצבנות תוך צקצוקי "נוווו" חסרי סבלנות. אחר כך מתחילה הדילמה האמיתית: לפתוח את הפרוכת משמאל לימין או להפך? ואם אפתח לא נכון, האם הארון ייפתח בשני צדיו או רק בצד אחד? ומדוע הטבעות למעלה לא זזות? ואיזה ספר תורה צריך לקחת? והאם להוציאו לפני שהחזן מגיע לאזור או אחר כך? מישהו?

עוד פעולה פשוטה למראה היא גלילת ספר התורה. אלא שאצלי, באופן כמעט מיסטי, הופכת המשימה לקשה ומורכבת מרגע לרגע. ראשית, כמעט תמיד מצליח המגביה להחזיק את הספר באופן שהקלף מידלדל עד לברכיו. כידוע, אין לנגוע בקלף בידיים, ולכן מתפקידי לתפוס אותו בעזרת כנף טליתי ולהרים אותו באלגנטיות. מעולם לא הצלחתי לעשות זאת מבלי שהטלית תמצא את דרכה אל הרצפה. כשמגיע הרגע שבו עליי 'להלביש' את הספר במעיל שלו, לרוב זה גם הרגע שבו אני נשבר ושוקל לעבור למניין הספרדי, עם ספרי התורה העגולים והעירומים שלו. אומר זאת כך, יונית: הרבה יותר פשוט להלביש את הבן שלי, גם בזמן שהוא קופץ על המיטה וצורח שמות של צבי נינג'ה.

ואם אני כושל ומקרטע במשימות פשוטות כאלו, כיצד אוכל לומר דבר תורה בציבור, או לקרוא הפטרה, או – רחמנא ליצלן – להתחזן? לא, העסק הזה גדול עליי. מה בסך הכול רציתי? לשבת בנחת ולהתפלל, לא יותר. ואם לא אכפת לכם, חברים, אני מעדיף לומר את התפילה הרגילה, זאת מהסידור, ולא למלמל כל הזמן ביני לביני: "יהי רצון שמבטי לא יפגוש במבטו של הגבאי".