בשבע 214: הפקולטה למדעי הדשא?

עדי גרסיאל , ד' בחשון תשס"ז

איינשטיין כותב נוסחאות ארוכות, מעבדות, כנסים בינלאומיים, סטודנטים מסכמים במהירות את דברי המרצה, מלומדים עטורי גלימות... אם אחת האסוציאציות האלה עלתה במוחכם למשמע המילה 'אוניברסיטה', אתם כנראה לא עורכים בתקשורת העברית. במדינת היהודים התשס"ז, אליבא דעורכי העיתונות, לאקדמיה יש רק משמעות אחת: סטודנטים – רצוי מבנות המין היפה – במדשאות הקמפוס כשלמרגלותיהם ספרים, במקרה הטוב, וכוסות קפה במקרה השכיח. כך עולה מסקירה מדגמית של יותר מתריסר כתבות שפורסמו בעיתונות היומית בשבועיים האחרונים לרגל תחילת שנת הלימודים האקדמית. הכתבות עוסקות אמנם בנושאים מגוונים: מגובה שכר הלימוד דרך מסלולי ההתמחות השונים ועד לבריחת המוחות, אך הוויז'ואל – התמונה ששווה יותר מאלף מילים - כמעט אחיד וכולו בגובה הדשא.

אז מה כל כך נורא, אתם עשויים לתהות, קצת עצלנות מחשבתית עוד לא הרגה פה אף אחד, וכנראה שבשביל המגזין היומי לא יארגנו הפקת צילום של חתני פרס נובל במעבדה.  זה אמנם נכון, אך המסר הלא כל כך סמוי מחלחל לתת ההכרה שלנו ומתקבע שם: ההשכלה הגבוהה, ובוודאי מדעי הרוח, היא בסך הכל אוסף של מרצים 'פלצפנים', סטודנטים שמתעניינים בעיקר במשכורות שיבואו עם התואר וסטונדטיות שמחפשות חתן. הקיצוץ העמוק וחסר התקדים בתקציבי האקדמיה בשנים האחרונות לא יכול לקבל רוח גבית חזקה יותר. התוצאות לא מאחרות לבוא: בדירוג של 100 האוניברסיטאות המובילות בעולם לא התברג השנה אף מוסד אקדמי מישראל; מחלקות שלמות מתנוונות ונסגרות ויותר ויותר חוקרים צעירים עוזבים את הארץ ומחפשים את מזלם במוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב ואירופה. כנראה שגם הם הפנימו את המסר: הדשא של השכן ירוק יותר.