בשבע 214: המחלה המשפחתית

חגית רוטנברג , ד' בחשון תשס"ז

בהתחלה היתה זו נועה, התינוקת בת השנתיים, שהתחילה להשתעל בלילה. בבוקר אמא הכינה לה בקבוק תה חם, ליטפה אותה במצח, וקראה: "אוי ואבוי! לנועה'לה יש חום גבוה!" והשכיבה אותה מיד במיטה.

כולנו התרחקנו מהחדר, כי לא רצינו להידבק: לי היתה פעולה בסניף, ולאחי הקטן ישראל היה משחק כדורגל עם כמה חברים מהכיתה. כשחזרנו הביתה בערב, ישבה אמא ליד שולחן המטבח, פניה חיוורות וקולה לוחש אלינו: "ילדים, כואב לי הגרון. אני בקושי מדברת. בטח נדבקתי מנועה'לה...".

איחלנו לאמא רפואה שלמה ורצנו לחדר שלנו. נעלנו את הדלת היטב, כדי שלא נידבק ממנה. בשעות המוקדמות של הבוקר למחרת התחיל ישראל להרגיש כאבים חזקים באוזן השמאלית. "אוף, למה דווקא אני נדבקתי?" התלונן. "אני אפסיד את המסיבה של מושיק היום!".

לא נשארתי כדי לענות לו. התלבשתי במהירות ויצאתי לבית הספר, כדי שלא ידביק אותי. אף פעם לא הייתי בשעה מוקדמת כל-כך בכיתה. איתי היתה רק עינת, התלמידה הכי חרוצה בכיתה, והיא כבר קראה לעצמה את הפרק שאנחנו אמורות ללמוד היום בתורה.

"הי, עינת", פניתי אליה. "באתי מוקדם, כולם אצלנו חולים. אולי אלמד איתך?" הצעתי.

עינת הסכימה, והראתה לי את הפסוקים בחומש שלה. לפתע ראיתי לחרדתי חבילה גדולה של טישו מבצבצת מהתיק שלה. "אוי, לא", אמרתי לעצמי. "רק לא עינת...".

אבל זה לא עזר: באמצע הקריאה פרצה עינת ב"אפצ'י" ענק, ומיד קינחה את אפה שעה ארוכה. "שכחתי לומר לך שגם אני מצוננת", התנצלה, "אבל אני פשוט לא רוצה להפסיד לימודים בגלל זה".

חייכתי בהבנה, ובלב נפרדתי מהתכנית שלי להגיע לסניף השבוע. התחזית שלי התגשמה בצורה מדויקת: בדרך הביתה מבית הספר הרגשתי כאב ראש קל. את ארוחת הצהרים כבר לא יכולתי לבלוע, כי הגרון כאב לי, ובערב הלכתי עם חבילת טישו צמודה.
בערב חזר אבא הביתה, הביט בבני משפחתו החולים והכריז בעליזות: "אני שמח להכריז על הצטרפותי לבית החולים המשפחתי... אפצ'י!" קטע עיטוש ענק את דיבורו.

אמא קמה מהספה וצעדה באיטיות לכיוון הטלפון. "כיוון שכולם חולים, ולי אין כוח להכין אוכל – הערב באופן מיוחד נזמין לכולנו פלאפל".

"יש!" צעק ישראל, ומיד פרץ בסדרת שיעולים.

למחרת בבוקר התעוררנו מאוחר וישבנו כולנו בסלון, מנסים לתכנן איך להעביר את יום המחלה. "אפשר לעשות כל מיני דברים נחמדים", הציע אבא אחרי שהוציא את המדחום מהפה. "למשל, תחרות שתיית תה".

אמא הרתיחה קומקום מלא מים, ועמדנו להכין עשרים כוסות תה. אני הפסקתי אחרי שלוש כוסות, אבל נועה'לה הקטנה שתתה חמישה בקבוקי תה כמעט בלי להפסיק! כולנו התגלגלנו מצחוק כשהושיטה לאמא את הבקבוק שוב ושוב וביקשה: "עוד!" אחר-כך עשינו תערוכת ציורים על נייר טישו, ובצהרים ניצח ישראל בתחרות למי יש חום הכי גבוה.

עוד יום ועוד יום חלפו. החום ירד בהדרגה וגם ההצטננות. בוקר אחד קמנו כולנו בריאים ורעננים, ואבא הכריז: "חופשת המחלה הסתיימה, חוזרים לעבודה ולבית הספר". שמחנו שהשפעת עברה, אבל הצטערנו לסיים את ימי הכיף שהיו לנו בבית.

כשהגעתי לכיתה, בירכו אותי החברות ב"ברוך רופא חולים", ושאלו אם הן צריכות עדיין להיזהר שלא להידבק ממני. "אני ברוך ה' בריאה לגמרי", עניתי מחייכת, "אבל גם אם תידבקו חס וחלילה, זה לא נורא כל-כך. יש כמה משחקי שפעת שאני יכולה ללמד אתכן...".