בשבע 214: הספד בדרך לגן עדן

עודד מזרחי , ד' בחשון תשס"ז

בעיר ג'רבה שבטוניס התגורר יהודי עשיר מאוד שהיה רחוק מהתורה וממצוותיה, בור ריק שאין בו טיפת מים, יהודי מתבולל – וכל זאת בתקופה שבה לא נמצאו בעיר כמעט מזלזלים במצוות ופורקי עול. העשיר הגיע מאירופה הרחוקה, והיה מושפע מההשכלה שהתפשטה שם באותה תקופה. הוא היה מנותק מהקהילה ומכל אורחות חייה, נהג להתרועע עם הגויים ואירח להם לחברה.

ואז, כדרך כל האדם, הגיע יומו האחרון של העשיר והוא הסתלק מהעולם. בני ביתו קברוהו בלוויה מצומצמת וישבו עליו שבעה, כשהם מצפים לאנשים שיבואו לנחמם ולחכמי העיר שיישאו את דברם, כנהוג לאחר כל לוויה של בן ישראל. חכמי העיר לא ידעו מה לעשות: מה יוכלו לומר לבני המשפחה האבלים, והרי אין בפיהם שום שבח אמיתי על הנפטר?!

הצטערו בני המשפחה צער כפול, ולא היו מסוגלים לשאת את חרפתם. אחד מבני ישיבתו של הגאון רבי יצחק טייב בא לנחמם ושמע מפיהם על יגונם ובושתם, ועל כך שאף רב לא מוכן לבוא לנחמם ולומר אפילו מילה טובה אחת על הנפטר.

התלמיד חזר לישיבתו וסיפר את הדברים לחבריו. כולם הסכימו פה אחד שאסור לאף תלמיד חכם להגיע לניחומים, ואחד מהם אף ביטא זאת בחריפות: "כך נאה וכך יאה לרשע שכמותו! וכי מה תיאר לעצמו בטרם הסתלק מהעולם, שיעשה מעשים כזמרי ויקבל שכר כפנחס?! האם ניתן לחיות כגוי ולבקש למות כיהודי כשר?! אין הוא אלא גלגולו של בלעם, שביקש 'תמות נפשי מות ישרים' – חי לו כבלעם הרשע ועבר את כל העברות שבעולם, וביקש למות כאחד מאבות האומה, אברהם יצחק ויעקב...".

רבי יצחק טייב עבר בקרבת מקום וראה את ההתקהלות הנרגשת של תלמידיו. הוא החל לחקור על מה המהומה. התלמיד שבא לנחם שח לרב שמשפחתו של העשיר שנפטר קובלת על כך שכל רבני העיר נמנעים מלבוא לביתם ולשאת דברים, כמקובל בבית האבל. הרב שמע, חרד לשמע הדברים ואמר  בזו הלשון: "לך אמור להם כי אבוא היום לביתם, לנחמם ולדרוש בפניהם כפי שנהוג!".

התלמידים נדהמו. הם לא הבינו מה עתיד רבם הנערץ לספר על הרשע ולומר בשבחו. השמועה על ביקורו הצפוי של הרב התפשטה ברחבי ג'רבה, ובית הנפטר רחב הידיים התמלא מפה לפה ולא ניתן היה להיכנס לתוכו. אנשים נדחקו בכניסה, ואחרים השקיפו מבחוץ, מבעד לחלונות הבית. אז הגיע הרב וכולם פילסו לו דרך ביראת כבוד. הוא ישב מעט עם האבלים ואז קם לדרוש.
בתחילה החל לצטט את דברי חז"ל הידועים על כך שימיו של האדם חולפים כצל עובר – לא כצלו של כותל ולא כצילו של אילן, אלא כצלו של עוף הפורח באוויר וחולף ביעף. הוא המחיש היטב באוזני הרבים שהנאות האדם מוגבלות לשעה קלה, וכי האדם אינו נוטל עמו לקברו כסף או זהב, אלא מצוות ומעשים טובים בלבד. עוד ציטט את דברי קהלת הידועים כי טוב ללכת אל בית האבל, כי החי יתן אל לבו שגם יומו יבוא ויהרהר: איך אקדם ביום הדין את אלוקי מרום, ובמה אבוא לפניו, מה אצטדק ומה אומר לו?!

הרב המשיך לשאת דברי התעוררות הנובעים מזיכרון יום המיתה, והאנשים הרבים שצבאו על הבית לא יכלו להימנע מלחשוב על הבר-מינן: הנה, נפטר זה, שהיה עשיר ובעל הנאות, מה חלקו מכל עמלו?! במה יתייצב לפני כיסא הכבוד, והרי הוא ריק מכל?! לאחר מכן נדדו מחשבות האנשים אל עצמם, החלו לחשוב היכן הם עומדים בעולם, איך מתנהל סדר יומם, איך הם מבטלים תורה לעתים תכופות ומתפללים ללא כוונה, ועד כמה הם רחוקים מכיבוד הזולת ואהבתו באמת. ככל שנמשכה הדרשה, כך נשמעו אנחות כבושות מכל עבר, הלבבות הרגישו את צרת הנפש וארובות העיניים נפתחו...

ואז גבר קולו של רבי יצחק טייב: "דעו לכם, אחי היקרים, כי ברגע זה ממש, כשאנחתכם נשמעה מעומק הלב ושערי דמעותיכם נפתחו, זכה הנפטר למחיצה בגן עדן, כי גדול כוחו של המזכה את הרבים, והמנוח זיכה במותו אתכם ואותי בהרהורי תשובה!".

סיפורי השגחה פרטית שחוויתם יתקבלו בברכה odedmiz@actcom.co.il