חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 216ראשיהפצה

פטריוט ללא תנאי - בגליון השבוע

לאחר ששרד את מחנות ההשמדה הנאציים, דב שילנסקי הותקף ביריות על 'אלטלנה' בידי אחיו היהודים ● למרות הכל הוא התגייס מיד אחר כך למערכה בצפון, ואפילו הסכים להצדיע לבן-גוריון במצעד צה"ל.
09/11/06, 13:22
עפרה לקס

ביום חמישי שעבר, אולם 'בית ווהלין' בגבעתיים המה מאדם. השלוחה המקומית של 'יד ושם' לא הצליחה להכיל את מאות האנשים שנדחקו לתוכה, בערב ההשקה שנערך לרגל הוצאת 'חשכה לאור היום', ספרו החדש של דב שילנסקי.

למרות שעוד לא הכול סופר, ספרי שואה הם מצרך לא נדיר במקומותינו. ובכל זאת, לא בכל יום מוציא יושב ראש הכנסת לשעבר, איש אצ"ל, ספר על ילדותו וקורותיו בשואה. באופן יוצא דופן שרדה כל משפחתו הקרובה של שילנסקי את השואה, ואף התאחדה מייד בסיומה. כך היה גם עם משפחתה של רוחל'ה אשתו, בת עירו שוולי שבליטא, שאותה הכיר עוד בגן הילדים.


"את לא יכולה לדעת מה זה היה בשבילי, כשעמדתי על בימת הכנסת והפניתי אצבע מאשימה לעם הליטאי, באמצעות נשיא ליטא. אף אחד מכם לא יכול להבין מה זה היה בשבילי, הרגע הכי גדול שלי בכנסת, והיו לי רגעים גדולים"
"שרדנו כולנו. לא כי היינו חכמים יותר ולא כי היינו טובים יותר. לא יודע למה, מן השמים. מרגע השחרור חשבתי שאם אני זכיתי שכל משפחתי שרדה, חובתי לעשות משהו". כל חייו הקדיש שילנסקי זמן ומאמצים להנחלת זכר השואה. במשך השנים הוא העביר שיחות בפני חיילים, בני נוער ומבוגרים, וכעת הוציא ספר.

בסיום הטקס הגישו נכד ונכדה של השילנסקים שני מוצגים ל'יד ושם'. רוחל'ה שילנסקי שמרה כבבת עינה על גופיית תינוק נושאת טלאי צהוב שתפס מחצית מגודל הבגד, ועל 'תעודת חיים' של אימה מן הגטו. עתה הם החליטו להעבירם הלאה. "יום יבוא ואנחנו נסגור עיניים", אמר שילנסקי לנוכחים, "הילדים והנכדים שלנו לא יידעו מה המסמכים האלה ומה הערך שלהם". שילנסקי קרא לכל מי שיש בידיו ממצאים הקשורים בשואה למסור אותם למוזיאונים למשמרת עולם.

החומרים היו לי בראש

בגיל 82 דב שילנסקי צלול כמו קריסטל, ועובד עדיין במשרד עורכי הדין שלו המנוהל היום בידי בנו. לבני הזוג רוחל'ה ודב יש נותרו שני בנים, לאחר שבנם הבכור יוסי נפל במלחמת יום הכיפורים. "אנו... מוצאים נחמה פורתא, אם בכלל יכולה להיות כזאת, בכך שבננו נפל כחייל עברי עם נשק ביד והובא לקבר ישראל", כותב שילנסקי ב'אחרית דבר' של סיפרו. משני בניהם יש לבני הזוג שילנסקי 6 נכדים.

הספר 'חשיכה לאור היום' כתוב בצורה מעניינת ורהוטה. הוא פותח במעט בזיכרונות מהימים היפים של לפני, אך עד מהרה משתלטים עליו המאורעות הבלתי נתפשים, שקוראים להם 'שואה'. שילנסקי מנצל את במת הספר כדי לכתוב על ההיסטוריה של ליטא בשנות הארבעים, על העיר שוולי ועל הגטו והמחנות בהם סבל. הוא יוצא מנקודת מבטו האישית ומספר על הכלל. גם ביד ושם רואים בספרו מקור לא אכזב לחוקרים. כתיבתו של הספר בן למעלה מ-500 העמודים ארכה רק חצי שנה. "כל השנים אני מתעסק בשואה, החומרים היו לי בראש", הוא אומר.

ובכל זאת, החלטת לשבת לכתוב. מה הביא לכך?

"את יודעת מה? אני מאשים בזה את השופט אריה סגלסון", מכריז שילנסקי ומסביר שאת סגלסון, שהפך ברבות השנים לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, הוא הכיר עוד מ'שם'. לילה אחד ניסו שניהם לגנוב קליפות של תפוחי אדמה, אוצר של ממש. הקאפו שמע אותם. שילנסקי הצליח לנוס על נפשו, אבל סגלסון לא. "הקאפו נתן לו כאלה מכות, שמהצעקות שלו כל המחנה התעורר". למחרת הלך שילנסקי לראות מי חטף את המכות גם בשבילו. במהלך שיחת ההיכרות הסתבר לשניים שיש להם נטיות פוליטיות דומות. שניהם השתייכו לבית"ר עוד לפני המלחמה.

"כשהוא נבחר לשופט, הייתי חבר מזכירות של לשכת עורכי הדין. ביקשו שאני אברך אותו. הרמתי את הכוסית ואמרתי: 'רבותי, בחרתם היום גנב בתור שופט". כולם גיחכו, חשבו שאני מתלוצץ, אבל אמרתי שאינני מתלוצץ. אמרתי לו: 'לוסיק, אתה זוכר את המקרה ההוא? בהתאם לחוק הגרמני היתה זו עבירה פלילית. עשית את זה כי היית רעב. אם תיתקל באדם שהלך לגנוב לחם כי היה רעב, אל תישלח אותו לכלא. תוציא לירה מהכיס ותן לו לקנות לחם'".

סגלסון הוציא לאחרונה ספר על קורותיו בגטו קובנה, וביקש משילנסקי שיכתוב את ההקדמה. "כשקראתי את הספר חשבתי, למה שאני לא אעלה את זכרונותיי?".

אשמת הליטאים

סיפרו של שילנסקי מרעיד את קירות הלב. הכאב חד דווקא בשל העובדה שהמחבר אינו מנסה לזעזע את הקורא. הוא משיח לפי תומו, מספר את המאורעות שהיו לפי סידרם, והפשטות שבמציאות לא נותנת מנוחה. עשרות העמודים הראשונים רוויים בסיפורים על מעלליהם של הליטאים בתקופת שלטון הסובייטים ולאחר מכן במלחמת העולם השנייה, טרם השתלטות הנאצים על האיזור. הליטאים, מעיד שילנסקי, לא חיכו שהגרמנים ירצחו את היהודים. הם העדיפו לעשות זאת במו ידיהם. 46 שנים אחר כך, חזר שילנסקי לליטא כיו"ר הכנסת. הוא ביקש לומר קדיש על אביו, שנפטר עוד לפני המלחמה, אבל על בית הקברות היה גן ילדים, ועל מקום קברו המשוער של האב עמדה קרוסלה בה הסתחררו ילדים ליטאים. במקום בו שכן בית כנסת שבו נשרפו 300 יהודים חיים הוא מצא גינה. חורשת קוז'י, שהיתה מקום נופש ומנוחה בימים שלפני השואה, לא החזיקה ולו מצבה אחת לזכרם של 5,000 היהודים שנרצחו ונקברו בה ב-11 קברי אחים. כל מקום הזכיר לו את ילדותו, את נעוריו, את המקומות בהם גדל ואותם אהב, ואשר הפכו אחר כך למקור לסבל. הליטאים היו העם ששיתף הכי הרבה פעולה עם הגרמנים. למעלה מ-90 אחוזים מ-250 אלף יהודי ליטא נרצחו בידי הליטאים עצמם.

איך הרגשת כשליוו אותך אחים, בנים או שכנים של רוצחי עמך וקרוביך?

"הייתי מדוכא, ממש מדוכא. הגעתי ליער קוז'י, איפה שהיה צריך להיות הבור שלי ואם לא המקרה הייתי שם עכשיו. ביקרתי במקומות שבהם ניצלתי בנס, וזה היה מדכא".


"פה בישראל, כשיש בן יחיד לא שולחים אותו ליחידה קרבית. באלטלנה היו 95 אחוז בנים יחידים. יחידים ממשפחה שלימה, לפעמים מעיר שלימה. בנים כאלה נרצחו באלטלנה. את מבינה את הזעם שהיה? ולמרות זה גברה אצלנו אהבת ישראל. ועד היום אנשי אלטלנה ברובם נאמנים לארץ ישראל"
ביקורו של שילנסקי בליטא נערך בשנת תשנ"א, מייד אחרי נפילת ברית המועצות, לבקשת יהודי ליטא. בתקופה ההיא ליטא טרם קיבלה עצמאות, וזו גם הסיבה ששילנסקי זכה לכבוד מלכים. "הם ממש זחלו על גחונם לפניי. הם אנטישמים. היו הינם ויהיו. הם מאמינים בפרוטוקולים של זקני ציון, שלפיהם היהדות שולטת בעולם. אז כשהגעתי אליהם כראש הפרלמנט של ישראל, הם האמינו שאם אני רוצה אני יכול להביא להם עצמאות. אמר לי בסוף לנדסברגיס, שהיה אז נשיא ליטא: 'גדלת בליטא, לפני המלחמה היה לך טוב, אבל לא אבקש ממך הרבה. רק תפתח בפניי את הניו-יורק טיימס ואת הוושינגטון פוסט, וכל הבעיות שלנו תיפתרנה'.

"הגוי הזה, שהיה פרופסור, האמין שבכיס הזה אני מחזיק את הניו-יורק טיימס ובזה את הוושינגטון פוסט, ושאני אתן לו אותם שיכתבו טוב על ליטא", תמה שילנסקי עד היום.

שילנסקי הקפיד שלא להפוך את ביקורו לתיירותי. "הם אמרו: יש דברים כל כך יפים. אמרתי: אני הולך רק לבתי קברות ולמקומות שיש בהם יהודים". כשהגיע שילנסקי לוילנה, באיחור של 6 שעות, עדיין עמדו היהודים וחיכו לו בקור המקפיא של החורף הליטאי. "הגעתי עם שני דגלים כחול לבן", הוא מספר נרגש, "והיהודים התנפלו עליי בהיסטריה. חלקם מכרים שלי, אנשים שגדלתי איתם. אחת צעקה לי מרחוק: 'אם אני לא יכולה לנשק אותך, אני מנשקת את האוטו שלך'. את לא יכולה להבין מה זה היה בשבילם. יהודים שעברו את השואה והיו אצל סטאלין, ופתאום בא ראש פרלמנט היהודים, ומי זה? הילד שילנסקי, שהם מכירים אותו מילדותו". 

בכלא הישראלי

עבור שילנסקי, השרשת זכר השואה היא משימה בדרגת חשיבות עליונה. בשנה החמישית למדינת ישראל הוא נעצר ונאסר על נשיאת מטען דמה, במטרה לפוצץ את הסכם השילומים מגרמניה. הוא ריצה 21 חודשי מאסר בכלא על כך. שילנסקי היה ועודנו גאה בצעד שעשה, ולא היה מוחק גם בעד הון את הכתם הפלילי הזה בעברו. כשהוא נתפס, והוא היה אמור להיתפס, הוא נאם במשך שעתיים בפני בית המשפט. השופט הזיל דמעות, הוא מספר, והתובע השווה את נאומו ל'אני מאשים' של אמיל זולא. הארץ רעשה.

זו היתה הנקודה שבה החלו לזהות אותו עם נושא השואה.

שנים אחר כך, כשנבחר לכנסת התשיעית, אמר לו אחד החברים, ניצול שואה בעצמו: "השואה זועקת מתוכי. אם אני אעמוד בשוק ואצעק יכניסו אותי לבית חולי נפש. אתה מקבל מיקרופון. נצל אותו". ושילנסקי ניצל, במודע ובכמויות. "אמרו לי תפסיק כבר, המפלגה שלך זה מרוקו, זה ספרדים, זה לא פופולארי. אני לא מקבל את זה. הספרדים לא יודעים כי לא מספרים להם, אבל כשמספרים הם יותר רגישים מן האשכנזים".

שיא השיאים מבחינתו של שילנסקי היה בשנת תשנ"ה, עת הגיע לארץ נשיא ליטא אלגירדאס ברזאוסקאס.

יו"ר הכנסת היה אז שבח וייס וראש האופוזיציה בנימין נתניהו, שלפי כללי הטקס היא אמור לשאת דברים במליאה. כשהוא חרד כולו מפני האפשרות שנתניהו ירעיף מילות חנופה על העם הליטאי, הלך שילנסקי אל נתניהו והחל מדבר על ליבו. לבסוף אמר לו נתניהו: 'דבר אתה במקומי'.

"את לא יכולה לדעת מה זה היה בשבילי, כשעמדתי על בימת הכנסת והפניתי אצבע מאשימה לעם הליטאי, באמצעות נשיא ליטא. אף אחד מכם לא יכול להבין מה זה היה בשבילי, הרגע הכי גדול שלי בכנסת, והיו לי רגעים גדולים" הוא אומר, נרגש כולו.
"אמרתי: תגיד לי אדוני הנשיא, למה החברים שלי הוציאו אותי למוות ?הם היו חברים שלי. יחד עשינו מעשי קונדס, יחד שיחקנו כדורגל, יחד העתקנו בשיעורים אחד מהשני. ראש חבורת המרצחים שהיה איתי ממש בקשרים קרובים, וראה שאני מובל למוות, התחיל לצחוק בקול פרוע ולרקוד ברחוב. למה?" שילנסקי הוסיף ושאל על חוסר האנושיות של העם הליטאי, שלא זרק לשילנסקי וחבריו ולו תפוח אדמה רקוב אחד במקום לזרוק אותו לפח הזבל, מה שהיה יכול להיחשב על ידם כאוצר. עיניו של ברזאוסקאס זלגו דמעות. אחר כך כשנפגש עם נתניהו, הודה נשיא ליטא שכל מה שאמר שילנסקי הוא אמת. במעמד זה הוא ביקש סליחה מן העם היהודי. סליחה, שרבים קיבלו אותה בספקנות. בבחירות הקרובות, בכל אופן, הודח ברזאוסקס מתפקידו. "הדעה הרווחת היא שזה בגלל בקשת הסליחה", אומר שילנסקי.

גבורה מסוג אחר

שילנסקי הוא בית"רי  מילדות. עוד לפני שפרצה המלחמה פגש את ז'בוטינסקי, ולאורך כל הדרך ניסה, יחד עם חבריו, לאחד בין המחתרות השונות ולתכנן מרד. מי שאגב לא הסכים מעולם להתאחד עם אנשי האצ"ל היו המפא"יניקים, אומר שילנסקי. ציבור גדול בגטו התנגד לדרך המרד. עד היום הנושא עולה מפעם לפעם על שולחנם של השילנסקים, ומשמש עילה להקנטות הדדיות בין שילנסקי לאחיו. אחרי השחרור שימש שילנסקי כמפקד בית"ר ברומא ובגרמניה, ועלה לארץ רק שלוש שנים אחר כך, באלטלנה.

ניצולי השואה נחלו אכזבה מרה בבואם לארץ. הם היו בטוחים שבזמן שהם היו בתופת חרד היישוב הישראלי לגורלם, ועשה כל שביכולתו כדי להצילם. עתה הם הבינו שכל השנים האלה המשיכו אחיהם ללכת לקולנוע, ונהנו מהרווחה שהביאה המלחמה לארץ. חמור מכך, הצברים גללו את האסון שפקד את יהודי אירופה, יוון וצפון אפריקה, לפתחם של הקורבנות. "אני חושב שהיישוב היהודי חש אשמה מסוימת על כך שהוא לא עשה דבר", מנסה שילנסקי להסביר. "ביהדות אמריקה לא היה אפילו אחד ששבר שימשה על מה שקורה ליהודים באירופה. רוזוולט דרש מיהדות אמריקה לשתוק, שלא יגידו שהמלחמה היא בגלל היהודים, אז הם שתקו. היו להם רגשות אשמה, אז הם גלגלו אותם עלינו. מצד שני, הפרטיזנים ניסו לומר שהיו לוחמים והבליטו את עצמם".

אבל מסתבר שמדד הגבורה של ניצולי השואה שונה בתכלית מהסרגל שבנו הצברים: "אני לא הצטרפתי ללוחמים. אני אמרתי שהכבוד הגדול שלי זה שהייתי בדכאו, נכנסתי בן אדם יהודי ויצאתי בן אדם יהודי".

רוחל'ה מצטרפת לשיחה ומחזקת את דברי בעלה. היא מאוד רצתה שיספר בערב ההשקה על האיש ההוא, שחי בצפיפות עם משפחתה ועם משפחות נוספות באותה דירה בגטו, ואיתו אימו הזקנה. עד היום רוחל'ה כועסת עליו, וכמוה ניצולים אחרים משוולי. "יום אחד הוא ברח מהגטו", מספר שילנסקי, "ואחר כך הוא לחם במסגרת הצבא האדום וקיבל ערימה של אותות הצטיינות. גיבור גדול. הוא עלה לארץ לפני 10 שנים, ופעם הוא בא בין בני שוולי. אשתי ראתה אותו ואמרה: 'מנוול, על הכתפיים של מי הוא השאיר את האמא הזקנה שלו?' אם לא היתה מגיעה אליה עוד פרוסת לחם היא היתה מתה ברעב, ולנו גם ככה לא היה. הוא אילץ אחרים לסכן את חייהם בשביל אימו. בניגוד לאשתי, אני לא שופט אותו. אבל אולי אם הוא לא היה בורח, הוא היה מצליח להציל את אימו".

שילנסקי, כאמור, היה על אלטלנה. הוא מתלוצץ על מטחי הכבוד שהכינו לו לכבוד הגיעו ארצה, ועוד עם תותח קדוש... אבל אחר כך הוא מרצין ומדבר בכאב: "פה בישראל, כשיש בן יחיד לא שולחים אותו ליחידה קרבית. גם כשהבן שלי נפל, לא נתנו לבנים שלי לחצות את הקו הירוק במסגרת צה"ל. היינו צריכים לחתום שנינו, וחתמנו. באלטלנה היו 95 אחוז בנים יחידים. יחידים ממשפחה שלימה, לפעמים מעיר שלימה. בנים כאלה נרצחו באלטלנה. את מבינה את הזעם שהיה? ולמרות זה גברה אצלנו אהבת ישראל. ועד היום אנשי אלטלנה ברובם נאמנים לארץ ישראל".

אבל איך יורדים מהאונייה ומייד מתגייסים לצבא של המדינה שירתה עליכם, אודים מוצלים?

"לא היה לנו זמן להרגיש. מייד היינו צריכים להתגייס לצבא ולשרת את המדינה".

"בגין יצא מתוך הנחה שוויתור על סיני תמורת שלום עם מצרים יחזק את הגישה שלנו לארץ ישראל שעד הירדן. לו היו הרבה אלוני מורה, כמו שבגין רצה, הכול היה נראה אחרת. הבעיה היא שלא יישבנו מספיק את ארץ ישראל, ובמקום שיהיו ביהודה שומרון וחבל עזה למעלה ממיליון יהודים, יש שם מעט יותר ממאתיים אלף"

ואיזו מדינה? זאת שהראש שלה הוא בן-גוריון.

"זה פטריוטיזם, זו אהבת ישראל וארץ ישראל", אומר שילנסקי ושולף מאי שם תמונה שלו במצעד הראשון של צה"ל. מפקד המחלקה דב שילנסקי נראה מצדיע.

"הייתי מפקד מחלקה שכל אנשיה היו אנשי אלטלנה. התגייסנו יחד, ורוב מלחמת השחרור שירתנו יחד. היינו בעיקר בגליל, והכינוי שלנו היה 'הפייטרים של הגליל' או 'הפראים'. איפה שהייתה צרה, לקחו את החברה' שלי".

רוחל'ה: "איפה שהפלמ"ח ברח, אתם נכנסתם".

שילנסקי: "היו חבר'ה בלי משפחות, יחפים. מהספינה ירדנו עירומים, מה שהצבא נתן ללבוש זה מה שהיה לנו. ואז היה צריך להיות המצעד של צה"ל. מפקד גדוד 72 שאליו השתייכנו היה גוי אנגלי, ואמרו שהוא יבחר את המחלקה שתייצג את החטיבה במצעד. הוא בחר בנו. לקחו אותנו לאימוני 'שמאל ימין' במשך יומיים, ואז באה ההחלטה שאנחנו מבטלים את השתתפותנו. המפקד לא הבין את ההסבר. 'אלטלנה שמלטלנה' הוא אמר, והזהיר: 'אני באתי לעזור ואני חייל. אצלי אין פוליטיקה. או שהם מייצגים אותנו בצעדה או שאני הולך הביתה'. אז צייתנו. אחר כך באה הפקודה להצדיע כשעוברים ליד בימת הכבוד שעליה ישב בן גוריון. החבר'ה אמרו 'לא נצדיע'. אמרתי: 'אנחנו לא מצדיעים לבן-גוריון, אנחנו מצדיעים לראש הממשלה. אתם צריכים להצדיע רק עם הראש, אני מצדיע עם היד. ואם אני יכול להתגבר על עצמי, אתם יכולים להתגבר על עצמכם'". וכך היה.

בית"ר בכיפה סרוגה

להיפגש עם דב שילנסקי בלי לשאול על סוגיות אקטואליות, זו גזירה שעיתונאי אינו יכול לעמוד בה. ושילנסקי, האמת, משתף פעולה ברצון. הוא כיהן בחמש כנסות, שימש כסגן יושב ראש הכנסת ואחר כך כיושב ראש. שילנסקי, שהוא כאמור גם עורך דין, היה חבר במשך 11 שנים בוועדה למינוי שופטים.

"היום הוועדה היא עולם אחר לגמרי. בתקופה שלי חלקו לה כבוד גדול, וגם חבריה התייחסו בכבוד למועמדים. לא יצא הגה מבין ארבעת הכתלים שלה. אם הצבעתי למישהו או לא, המועמד לא ידע".

קיימים שופטים שאתה מסתכל עליהם היום ואומר לעצמך 'אוי, למי הצבעתי'?

"בודדים. יש כמה שופטים שהצבעתי בשבילם ברצון, והיום אני שומע שהם לא מתייחסים יפה לעורכי דין, בפרט לצעירים. לא בחרתי בהם בשביל זה. יש גם כאלה בודדים, שניים שלושה שהגיעו לדרגות יותר גבוהות, ואני לא יכול אפילו להגיד עליהם שהם בני אדם. אם היית מבינה יידיש הייתי אומר שהם לא 'מענשט'".

אני כמעט נעלבת. אפילו אני יודעת מה זה 'מענטש'.

על התופעה שזכתה לכינוי 'כנופיית שלטון החוק' שילנסקי לא רוצה לדבר. הוא נגד לשון הרע.

אגב המושג 'מענטש', מה קורה היום לחבר'ה, נסיכי הדור השני, צחי הנגבי לימור לבנת וחבריהם?

"אני לא אדבר על גאולה (כהן), אני מתאר לעצמי את כאב הלב שיש לה מזה שצחי החליף חזית לגמרי. אני מתאר לעצמי שגם הבת של לבנת גורמת לו לצער רב".

מה קרה לאידיאולוגיה? היא מתה?

"תראי, אומרים שאין בית"ר בארץ חוץ מבית"ר ירושלים, ואני אומר לא נכון, דור הכיפות הסרוגות הם הבית"ר שלי".

ומה קרה לאלו שאין להם כיפות?

"הגל העכור שעובר על המדינה היום, יעבור. אני זוכר איך שהרבי היה נותן מכות לתלמיד בחיידר. מה שלא נכנס בטובות, ייכנס במכות. תראי איך אחרי מלחמת לבנון אנשים מתחילים לחשוב שאוסלו היה אסון, וככה גם היציאה מגוש קטיף. לצערי לומדים קשה, אבל ילמדו. ארץ ישראל תתחזק וכולם יהיו יותר דבקים בה".

אתה יודע, יש כאלה שתולים את כל התהליך של עקירת גוש קטיף והסכמי אוסלו במנחם בגין, שאמר 'אף שעל' והחזיר את כל סיני.

כן, הוא יודע, ומבהיר שהוא עצמו לא הצביע בעד הסכמי קמפ דיוויד. ובכל זאת, יש לו מילים של סנגוריה על בגין. "הוא הלך לפי ההשקפה הרעיונית של ז'בוטינסקי שסיני איננה ארץ ישראל. בגין יצא מתוך הנחה שוויתור על סיני תמורת שלום עם מצרים יחזק את הגישה שלנו לארץ ישראל שעד הירדן. לו היו, כמו שבגין רצה, הרבה אלוני מורה, הכול היה נראה אחרת. הבעיה היא שלא יישבנו מספיק את ארץ ישראל ובמקום שיהיו ביהודה שומרון וחבל עזה למעלה ממליון יהודים, יש שם מעט יותר ממאתיים אלף. זאת הצרה".

אולי גם להשקפתו של אריאל שרון גוש קטיף הוא לא ארץ ישראל?

"אריאל שרון כבר לא היה אריאל שרון. יש שני אריאל שרון. אחד שהיה חברי לדרך, שיחד ישבנו שבוע בשביתת רעב כשהיה אוסלו. אריאל שרון הזה נעלם לפתע פתאום, והגיע אריאל שרון שמשלים את ההשקפה של מרץ". שילנסקי לא רוצה לחלוק עימנו את התיאוריה שלו למהפך שחל בשרון. הוא רק מוסיף ברמז עבה כי "בתקופה מסוימת לעומרי שרון היתה השפעה עצומה על כל מה שקורה במדינה".

בבחירות האחרונות כיבדו אותך במקום ה-120 ברשימת הליכוד. אתה עוד מאמין בתנועה הזאת?

"אני צריך לעזוב ולתת את התנועה על מגש של כסף לשרון? קרה לנו נס שאירע הפילוג עם 'קדימה', וכל אלה הקשורים בשחיתויות עברו אליה. עומרי שרון עוד השאיר כמה מהם אצלנו, ואני מחכה שגם מהם ניפטר, ושתנועת הליכוד תישאר טהורה כמו שהיא היתה פעם".

מי היית רוצה לראות היום כראש תנועת הליכוד?

הייתי רוצה לראות את בני בגין, אבל יש לי הרושם שלא נצליח לסחוב אותו. לפי המצב הקיים, האדם הכי אמין עלי בתנועה היום הוא מישה ארנס. מצידי הוא יכול להיות ראש ממשלה טוב ובטח שר ביטחון טוב, אבל אינני יודע אם הוא יסכים לקבל עליו תפקיד של ראש ממשלה. ואם לא הוא, אני רואה כאדם הכי מתאים מישהו שיש לי הרבה מאוד טענות אליו, וזה ביבי".

את ספרו החדש של שילנסקי מעטרת הקדמה פרי עטו של נשיא המדינה, משה קצב. ההקדשה נכתבה אמנם לפני כשנה, בתקופה שלפני הרעש הגדול, אבל גם היום, שילנסקי איננו מתחרט על הבחירה.

"אני מכיר את משה קצב. אינני מאמין שכל זה אמת. אני רוצה לקוות שיהיה משפט ושהוא יצא זכאי. כשהוא נבחר, הוא לא שכח מאיפה הוא בא. הוא נשאר איש היישוב הקטן שלו, ובסופי שבוע הוא היה נוסע לקרית מלאכי. הוא תמיד היה מחובר לעם וגם נשאר חבר אישי טוב".

אתה אומר שהוא לא שכח מהיכן הוא בא, אבל לפני עקירת היישובים הוא לא הסכים לומר ולו מילה אחת נגד המהלך, ואפילו לא נאבק למען משאל עם.

"נשיא לא צריך להביע דעה בנושאים השנויים במחלוקת. אני בתור יו"ר הכנסת רצתי מהתנחלות להתנחלות, כי זה חלק מהמדינה ויושבים שם אזרחים שלי. אבל כשהיה ויכוח, אני החלטתי לא פעם נגד הליכוד, כדי להיות ממלכתי".

לזכרם של בני הישיבות

"את ממשפחה של חסידים או מתנגדים?" שואל אותי לפתע שילנסקי, ואני נדרשת להסברים על שורשים משפחתיים.

"אני מתנגד", הוא אומר במלוא הגאווה ובניגון הנכון, "אני ליטאי. הייתי מתלוצץ עם הסיעה הליטאית בכנסת: אתם ליטאים? אני גדלתי בליטא ליד פונוביז', על יד טלז! היום מכירים רק את טלז-סטון".

בילדותו נחשב שילנסקי לאדוק. בעוד חבריו חבשו כובע רק בשיעורי הקודש, הוא הקפיד על חבישתו כל העת. הוא למד תורה בבית כנסת וספג אל תוכו את אווירת הלימוד, הקדושה והעדינות היהודיים. גם היום הוא מגדיר את עצמו כמסורתי.

בעת כתיבת ספרו הנוכחי עלתה לנגד עיניו של שילנסקי דמותו של משה פרטמן, מי שלימים הפך ליד ימינו של הרב כהנמן ("ציוני!" מדגיש שילנסקי), ראש ישיבת פונוביז'. גם איתו הוא עבר דרך מחנות האימים. "ההבדל בינינו הוא שאני הייתי ספורטאי ומוישל פרטמן ישב ולמד גמרא. לא היה לו כוח פיזי, ואם לא היינו לוקחים על עצמנו משימה להציל אותו, הוא לא היה מחזיק מעמד. מתוך הציבור הזה, של בחורי ישיבה מליטא, שרדו מעטים מאוד. לכן מצאתי לנכון לכתוב על הליטאים בליטא שלפני השואה ועל ה'מוסרניקעס' (חניכי 'תנועת המוסר'. ע"ל). 'יד ושם', בצדק, הורידה את זה, כי הספר שלי שמן יותר מידי. אבל אני עוד אכתוב עליהם, בעיקר על דמות ה'ישיבה בוחער' הליטאי. אני מרגיש חובה לספר עליהם. לא מכירים את גדולי התורה שהיו שם. הנה, דיברתי על שוולי. מי הוא גדול הפוסקים היום?".

אתה מתכוון לרב אלישיב?

"הרב אלישיב נולד בשוולי!" חותם שילנסקי בעיניים נוצצות.