בשבע 219:'על דעת עצמי'

אבי סגל , ט' בכסלו תשס"ז

דקה פרסומות וחזרנו

בעת כתיבת שורות אלו, הפסקת האש עם הפלשתינים עדיין בתוקף. אופס, בעת כתיבת שורות אלו – כבר לא. 

היורש של אורי גלר

שימו לב, צופים יקרים: אתם רואים כעת את טילי הקסאם על שדרות, וזה נראה לא נעים. אבל אל תשכחו שזה הצד המודע שלכם. בתת מודע הקסאם הזה יכול להיות כל מה שאתם רוצים. ועכשיו תתרכזו היטב, נסו לתקשר בטלפתיה עם הטיל, ובמשך כל הזמן הזה תחשבו על המשפט הבא: "יש הפסקת אש גם עם קסאמים, יש הפסקת אש גם...". כולם, גם אתם שם במטבח! "יש הפסקת אש גם עם קסאמים". לרגע אל תפסיקו להאמין בזה.

וכעת יש לנו משימה קשה במיוחד. אני מבקש מהצופים לעזור לי. אני מרגיש אנרגיות שליליות באוויר, ואני רוצה שכולנו נפעל לשינוי הכיוון. תעצמו עיניים, תחשבו על דברים טובים כמו רייטינג גבוה, ובואו נרכז כולנו את האנרגיות שלנו להבאת שלום כולל באמצעות עקירת יישובים. אל תגידו לי שזה בלתי אפשרי – אין אצלי דבר כזה, בלתי אפשרי. מי אתם חושבים הכניס את עמיר פרץ למשרד הביטחון?

ואחרי כל המאמץ הזה, בואו ננוח קצת עם התחביב האישי שלי – כיפוף המציאות. הסתכלו על המציאות הזאת, תראו כמה היא נראית חסינה ומוצקה. וכעת תראו אותי מתרכז. אתם יכולים להתרכז יחד איתי. בדיוק ככה... והופ: המציאות התכופפה. נהדר. בשבוע הבא אראה לכם כיצד מסתדרים המון זמן בלי לנשום. יש לי הרגשה שתזדקקו לזה.
       
כשהיונים חוזרות בהן

בגיליון הקודם סוקר בהרחבה ספרם של חגי סגל ואורי אורבך 'הבטיחו יונה', שהוא אוסף משעשע ועצוב של נבואות שווא תקשורתיות מהשנים האחרונות. עם כל הכבוד לצמד האספנים המשופמים, עלי להודות כי נהניתי בעיקר מאיכות הכתיבה של המצוטטים. איך השמאלנים האלה יודעים לכתוב יפה, הא? באילו מילים נהדרות הם עוטפים את השטויות המקושקשות שלהם, את התחזיות המופרכות, את קוצר הראות המדהים שלהם.

יפה עשו אורבך וסגל - למרות מחאות מצד הקולגות - כשהתמקדו אך ורק בתחזיות המופרכות של עיתונאי השמאל, תוך התעלמות אלגנטית מתחזיות מוטעות של הימין. לא רק משום שקשה היה למצוא כאלו, אלא גם משום שנבואות השמאל משפיעות ונחשבות יותר בשיח התקשורתי והפוליטי. במילים אחרות: אם אתה ימני, גם כשתצדק פעם אחר פעם, תמיד יראו בך נביא זעם הזוי ומנותק. אבל אם אתה עיתונאי מהשמאל – ככל שהנבואה שלך תתגלה כמופרכת יותר, כך גדל הסיכוי שתקבל פרס סוקולוב ותהפוך לאגדה בחייך.

חבל רק, ששני העיתונאים העסוקים לא יכלו לעקוב אחר כל מהדורות החדשות בזמן אמת, ולפיכך כמעט אין בספר ציטוטים מהעיתונות המשודרת והמקוונת. זאת החמצה לא קטנה, שכן רק מפאנל הפרשנים של רפי רשף בגל"צ אפשר היה להוציא אנציקלופדיית שטויות עבת כרס. כמה ביטחון הפגינו הפרשנים כשחזו את נצחונם של הפת"ח על החמאס, של גבי אשכנזי על דן חלוץ, של פרס על קצב ושל פרס על פרץ, ואלו סתם דוגמאות קטנות.

אולי מועצת יש"ע, או ארגון אחר של הימין, צריכים להעסיק בשכר אדם משועמם במיוחד (אל תסתכלו עלי – גם לשעמום שלי יש גבולות), שיעקוב אחר כל תוכניות ואתרי האקטואליה, ירשום לעצמו נבואות עיתונאיות ויטיח אותן בדובריהן בבוא היום. מדוע לא להשקיע קצת בתעמולה לתועלת הציבור? ואם ארגוני הימין לא מסוגלים, אולי ארקדי גאידמק יסכים לממן זאת? (טוב, עכשיו אפשר להסתכל עלי). 

חמסה עלינו

א. שני ציטוטים, לא נגעתי: "כתב ערוץ 10, רביב דרוקר, דיווח אמש כי… שרת החוץ, ציפי לבני, במהלך כהונתה כשרת המשפטים, פגשה את ברגותי בכלא הדרים" (nrg). "לבני לשרי החוץ: לבודד את הפלסטינים הקיצונים" (ynet).

ב. שמעתם את הנאום הנפלא של אולמרט ולהקת האדלרים בשדה בוקר? "אני מושיט ידי לשלום לשכנינו הפלשתינים... אציע לאבו מאזן להיפגש מיד... תוכלו להקים מדינה עצמאית... צריך להיפתח דף חדש בהיסטוריה המדממת בינינו... אנו נסכים לפינוי יישובים רבים" וכו' וכו'. כשהטקסטים האלו נשמעו חדשים, מפתיעים ומרעננים, בן גוריון עדיין היה בחיים.

ג. ספר מתנה מוצלח שיצא לאחרונה נקרא 'ואהבת: ללכת עם האהבה לאורך כל הדרך', ובו ליקט הפזמונאי יורם טהרלב טקסטים יהודיים ואמרות עממיות הקשורים באהבה – לאו דווקא אהבת אדם, אלא גם אהבת הטבע, הארץ, הבריאות ועוד. קיטש? בהחלט, ומשובח במיוחד.

ד. ומי הוציא לאור את הספר? משרד הביטחון. אז מה הפלא שלא מצאתי בספר אף מלה על אולמרט.

ה. בחדשות אמרו השבוע כי "נמשכה העתירה נגד הנשיא קצב". אז תודיעו לי כשהיא תסתיים. שבת שלום!

יודע את מקומי

בשעת המשבר הרגילה של שני הילדים, זו המתחילה בשתיים בצהריים ומסתיימת בשמונה בערב, צלצל הטלפון.
"שלום", אמר קול נשי מצדו השני של הקו, "אנחנו עורכים סקר...".
"מצטער, לא עונה לסקרים בזמן צריחות הילדים", עניתי בחיפזון ועמדתי לנתק.
"...בנושא עיתון בשבע. האם אתה מכיר את העיתון?"
הו-פה! בבת אחת קיבלה האוזן שלי צורה של אפרכסת. "ברור שאני מכיר את בשבע", אמרתי במתיקות, "ואשמח לענות לסקר... כן, אני יודע שאתה רעב, חמוד, חכה בסבלנות... אז מה יש בסקר?"
"אתה בטוח שאתה יכול לענות?" שאלה הסוקרת בדאגה, "אתה נשמע עסוק".
"אין שום בעיה, שום בעיה בכלל... חמודה, אל תטפסי על המקרר! אל תטפ... כן, סליחה, אני אתך. מה את רוצה לשאול?"
לרגע שררה שתיקה, ואז נשמע שוב הקול הנשי. "טוב, נתחיל בשאלה הראשונה: איזה ציון היית נותן לעיתון..."
"עשר!" צעקתי בחדווה, "ציון עשר! מינימום!"
"האפשרויות הן: מצוין, טוב, בינוני, לא טוב, לא מצוין, לא בינוני", השלימה הסוקרת את שאלתה.
"מצוין", לחשתי בקול שיצא ממנו האוויר.
"יפה, ואיזה ציון היית נותן לאתר האינטרנט..."
"מצוין! מצוין פלוס!"
"...של העיתון, בין אחת לחמש?"
"חמש", עניתי, כולי אובייקטיביות ושיקול דעת.
"והשאלה הבאה: מהו המדור האהוב עליך בעיתון?"
אוווו - כאן נטלתי נשימה ארוכה. "המדור האהוב עלי? המממ... מהו המדור האהוב עלי? רגע, כן... תזכירי לי מי כותב בעיתון? אה, כן. אז המדור הכי אהוב עלי הוא 'על דעת עצמי' של חגי סגל".
"נדמה לי שזה אבי סגל", תיקנה אותי הסוקרת.
"אבי, חגי, כולם אותו דבר", אמרתי בבוז, "שיהיה אבי".
"ועכשיו כמה שאלות על עצמך", אמרה הסוקרת, "מה המקצוע שלך?"
"תפרן", עניתי במהירות.
"וכמה ילדים יש לך?".
"ילדים? שניים, שני ילדים חמודים... היי, תרדי מהמקרר תכף ומיד, או שאבא מתעצבן!".
"יש עוד עיתונים שאתה קורא?" שאלה הסוקרת.
"מקור ראשון", עניתי בכנות, "אולי יש לך שאלות על מקור ראשון? למשל, לאיזה עיתונאי שעזב אותם אני הכי מתגעגע?".
"לא, האמת היא שהסתיימו לי השאלות", הודה הקול הנשי בהקלה, "תודה לך על הסבלנות... רגע, בעצם אני רואה שדילגתי על שאלה אחת בנושא עיתון בשבע. מה מהדברים הבאים היית רוצה להוסיף לעיתון: מדור תשבצים, מדור שידוכים, מדור תורני או מדור סאטירי?".
באותו רגע ידעתי כי אני עומד לכתוב על השיחה הזו במדור זה. "צריך סאטירה, ללא ספק", עניתי באנחה, "הגיע הזמן שיהיה בעיתון הזה מדור אחד מצחיק באמת".