בשבע 219:הדרך אל האושר

דוד החקיין חוזר עם קומדיה על פועל ששמחת החיים שלו מצליחה להרגיז את הבוס. לא רק לחובבי הז'אנר



אמציה האיתן , ט' בכסלו תשס"ז

חובבי 'דוד החקיין' שימו לב, יש לכם סיבה לחגיגה. בשעה טובה יצא לאור סרט חדש שכולו דוד החקיין. אני לא כותב את הדברים בנימה צינית, וגם לא בלעג, אלא עם כל הכבוד הראוי. הסרט 'תעלומת המעיליונר' מהווה את פסגת הז'אנר הזה, שהדוגמה הבולטת שלו היא דוד החקיין.

בפעם הקודמת התייחסנו לז'אנר הסרט האפל, עם הדמויות המסמלות את הרוע וחוסר התמימות, הצילומים החשוכים והדרמטיות המוחצנת, והנה אנחנו עוברים בדיוק אל הצד השני של הסקלה. דמותו התמימה והשמחה של גיבור הסרט מהווה דוגמה ליהודי השמח בחלקו, אינו מתלונן על הרעה, ומאמין בהשגחה הפרטית בכל שעל ושעל. בסופו של דבר מדובר בקומדיה, שנועדה להעביר מסר ברור, אבל בצורה כייפית ומצחיקה. נכון, לא כולם מוכנים לצחוק מהסגנון הזה של הבדיחות. ודאי יהיו צופים שיגידו – "סתם מגוחך", או "איך הוא לא מתבייש להתנהג כך, ועוד מול המצלמה". אז מה? שיגידו. על זה אמרו חז"ל "על טעם ועל ריח אין להתווכח" (ואם לא חז"ל אמרו את זה, זו עדיין לא הוכחה שמדובר בטעות).

מי שעוקב אחר יצירותיו של דוד החקיין (יש לו שם משפחה אמיתי, אבל נדמה לי שהוא לא ישמח, אם אפרסם אותו כאן), יבין בדיוק למה כוונתי. בקולנוע קוראים לזה 'גגים' (גימל ראשונה בצירה), והדוגמה הכי קלאסית לגג היא העוגה המוטחת בפרצופו של שחקן המום, או ההחלקה על קליפת הבננה. סרטים המבוססים על הסוג הזה של הבדיחות, לא ראוי, לעניות דעתי, לבזבז עליהם את זמן הצפייה, אולם כאן העניין הוא שונה לגמרי. 'המעיליונר' מספר על אחד הדברים האוניברסליים בשאיפותיו של האדם עלי אדמות – החיפוש אחר האושר והשמחה. מר וולף – עשיר גדול, קפדן ומריר, נתקל בעובד הניקיון החדש שלו – חיים (נחשו באיזה שחקן מדובר).

העובד הזה שמח ומאושר, למרות מזג הרוח הקודר שסביבו. שמחתו של חיים מעצימה את התסכול אצל מר וולף, ששולח את עוזרו הנאמן למצוא את מעיין השמחה, וכך להביא שמחה גם לו עצמו.

למשימה נשכר דן, בלש פרטי, שעד לאותה שעה עסק בעיקר בהשבת ילדים אובדים מגן השעשועים לחיק הוריהם, ובזוטות מעין אלה. את דמותו של דן ממלא יחזקאל לנג, שעושה זאת בצורה חביבה ביותר, ובמבטא אמריקני כבד. במהלך הסיפור מגלה צוות הבילוש כי המעיל של חיים הוא הנותן לו אושר ושמחה, ומר וולף מחליט לשים את ידיו על המעיל, ויהי מה.
 כמובן, בסופו של סיפור מגלים הצופים כי לא המעיל עצמו מהווה את מקור האושר אלא... לא, אני לא אקלקל לכם את העלילה. מי שמעוניין לדעת מהו מקור האושר והשמחה, מוזמן לראות את 'תעלומת המעיליונר'. אפשר לחלופין, ללמוד פרקי אבות, אך את ההתלבטות הזו לא כאן המקום לפתור.

לגבי החלק הטכני של הסרט אין לי הערות מיוחדות. הצילום והעריכה עשויים בדרך כלל בצורה מקצועית, ובסך הכל מדובר בסרט חביב, שמעביר את המסר בצורה ברורה ולא מנסה להתחכם. מי שאוהב את סגנונו של דוד החקיין ימצא כאן דקות ארוכות של הנאה, עם מסר בצידן, והעיקר – להיות שמח!

לסרטים חדשים הראויים להיכנס למדור, או לסתם הערות והארות – amatsya@a7.org