בשבע 219:דוכן פרטי להנחת תפילין

אסתי רמתי , ט' בכסלו תשס"ז

מכל עלוני פרשת השבוע הרבים שדולב מביא מדי שבת מבית הכנסת, יש קטע אחד שהוא מקפיד לקרוא -  'סיפורים מהדוכן' שמו. הוא מופיע בעלון של תנועה להחזרה בתשובה, וגם אחיו הגדול של דולב, יוני, עומד מדי יום שישי בדוכן כזה בעיר. תמיד הוא מספר לדולב כל מיני סיפורים מרגשים על אנשים שהניחו תפילין לראשונה בחייהם אצלו בדוכן, ועל בחורים שנראים מאוד רחוקים מיהדות, ובכל זאת הם מתעניינים ולוקחים חומר הסברה.

גם דולב היה רוצה לעמוד בדוכן. לפני מספר חודשים הוא חגג בר מצווה ולמד היטב את הלכות תפילין. היה יכול להיות כל-כך נחמד לעזור למישהו אחר להניח! הוא יודע שיוני היה לוקח אותו לדוכן שלו בשמחה, אבל מה לעשות שבדיוק בשעה הזאת הוא צריך להיות בלימודים? "לא נורא, דולב", מנחם אותו יוני, "כשתגדל קצת, תוכל להקים דוכן משל עצמך..." ואז הוא לוקח את חבילות הדיסקים והספרונים שהוא מחלק, ויוצא מהבית.

בוקר אחד דולב התפלל ליד חלון בית המדרש בבית הספר. בזמן שקראו לחבר שלו לעלות לתורה, הוא שם לפתע לב למישהו שעומד בחוץ ומסתכל פנימה בסקרנות. זה היה השומר של בית הספר. הוא יצא מעט מהסוכה שלו,שניצבה בסמוך לבית המדרש. "מעניין מה הוא רוצה..." חשב לעצמו דולב, "אולי הוא בא לקרוא למישהו מהכיתה? אבל אנחנו באמצע התפילה, הוא לא רואה?!".

אך השומר לא נכנס לבית המדרש, ולא קרא לאף ילד. "מוזר" חשב דולב, ושכח מכל הסיפור - עד למחרת, כשהתופעה חזרה על עצמה. הפעם דולב שם לב שהשומר עומד מחוץ לחלון ועונה אמן על הקדיש.

כשהעניין חזר על עצמו במשך מספר ימים, דולב דיבר על כך עם חברו מתן. "מוזר, הוא ממש לא נראה דתי", אמר מתן, "הוא בכלל עולה חדש מרוסיה, שומעים על המבטא שלו".

"אז מה?" שאל דולב, "אולי הוא מתעניין ביהדות? לא ראית את המבטים שהוא נועץ בנו, במיוחד כשהוא מסתכל על התפילין".
"אפשר לשאול אותו למה הוא מסתכל", אמר בפשטות מתן , "הוא מאוד נחמד, תמיד הוא מחזיר לנו את הכדורגל כשהוא נוחת לידו".

"מה קרה לך, לא נעים..." היסס דולב, "מה, אני סתם אגש אליו ואשאל 'סליחה, למה אתה מסתכל לתוך בית המדרש כשאנחנו מתפללים?".

"אפשר אולי לנסח את זה אחרת", אמר מתן, "אבל לא צריך להתבייש לשאול. אתה הרי רוצה פעם להיות פעיל בדוכן, לא? שם אי אפשר להיות ביישנים! רוצה שאני אבוא איתך? אני מוכן, אבל רק עכשיו...".

אז למרות הבושה, דולב ומתן נגשו לשומר. "סליחה..." פתח מתן, "רצינו לשאול... אולי...".

"רצינו לשאול אם אתה במקרה מתעניין בתפילה שלנו", המשיך דולב,  "כי נדמה לי שראיתי אותך מסתכל לתוך בית המדרש...יכול להיות?".

לרגע השומר נבהל. "כן... אני מצטער, אני לא לרצות להפריע... זה יפה מאוד, איך אתם מתפללים עם הדברים השחורים האלה על הראש...אני לא יודע הרבה על יהדות, וזה מעניין מאוד...אבל אם זה מפריע אני מפסיק...".

"לא, לא, זה בכלל לא מפריע!" קראו שני הילדים בבת אחת, והשומר חייך.

"סליחה, אתה לא יודע מה זה תפילין?" שאל מתן. השומר נענע בראשו.


"זה הדברים השחורים שאנחנו לובשים על הראש", הסביר מתן. "ואם תרצה, אנחנו מוכנים לעזור גם לך להניח כאלה..." הציע דולב, שקיבל פתאום אומץ בלתי מוסבר.

השומר הסכים בשמחה, וגם הרב מאיר, המורה של מתן ודולב , אמר שזה רעיון מצוין. ומאז, מתן ודולב עוזרים לשומר להניח תפילין בדוכן הפרטי שלהם. ולא רק ביום שישי – בכל יום...