בשבע 219:הוי ארצי

חגי סגל , ט' בכסלו תשס"ז

פרץ א', פרץ ב' 
  
עמיר פרץ ביום ו' שעבר ל'ידיעות אחרונות': "ברק רוצה להיות שר ביטחון? ברק הוא אדריכל הבריחה מלבנון". עמיר פרץ בכנס הרצליה האחרון (ינואר 2006): " ההתנתקות הייתה מהלך חד צדדי שהצליח כמו המהלך החד צדדי שבוצע בלבנון.  בשני המקרים חזרנו לגבולות המוכרים של 1967 ולכן קיבלנו גיבוי לאומי והגענו להסכמה פוליטית פנימית".

גיאוגרפיה בע"מ 

בתי הקטנה, חובבת תשבצים ותיקה, שאלה אותי לפני שבוע מהי בירת סרביה. "האות אחרונה דל"ת", היא נתנה לי טיפ. בכל זאת, לקח לי כמה שניות להיזכר שמדובר בבלגרד. כשהייתי בגילה בלגרד היתה עדיין בירת הנצח של יוגוסלביה. מאז עבר כדור ארצנו טלטלה גיאו-פוליטית עזה,  ומאוד קשה לעקוב אחרי כל התמורות והתזוזות. כמעט כל האטלס כבר לא מה שהיה פעם: ברית המועצות הצטמקה למדינות חבר העמים, מערב גרמניה ומזרח גרמניה התמזגו, דרום וייטנאם נבלעה בתוך וייטנאם הגדולה, פרס הפכה לאיראן, קונגו לזאיר, בורמה למיאנמר, גרוזיה לגאורגיה, וולטה העילית לבורקינה פאסו, דהומיי לבנין, רודסיה לזמביה, פקינג לבייג'ין, בומבי למומבי, לנינגרד לסנט פטרבורג, וזאת רק רשימה חלקית של מותגים לאומיים שהשתנו לבלי הכר במרוצת דור בודד. ככל שאני מקמט את מצחי איני מצליח לזכור שהיתה מדינה ושמה פפואה  ניו גיני כשהייתי בכיתה ד'?  עוד לא המציאו אותה.

גם פלשתין טרם הומצאה אז. לכל היותר היתה פלשתינה, כינוי חיבה נוסטלגי לארץ ישראל של פעם, מין תעלול טרמינולוגי של האימפריה הבריטית עליה השלום. בין הירדן לים לא היו פלשתינים באותם ימים, רק ערבים. אף ישראלי לא הציע להקצות להם מדינה משלהם, אפילו לא מעבר לגבול. איש לא טען שיש כורח גיאוגרפי או היסטורי בהקמת מדינה כזאת. כשצה"ל פשט על הכפר סמוע ליד חברון חצי שנה לפני מלחמת ששת הימים הודפסה ב'ידיעות אחרונות' מפה של אזור הפשיטה ובתוכה הכותרת 'עבר הירדן' (13.11.66).  כך כינו אז את ירדן של ימינו. מיותר לציין שסמוע לא שוכנת מעבר לירדן, אבל לעורכי 'ידיעות' דאז נראה הרעיון הפלשתיני מופרך אפילו יותר מהרעיון של הגדרת אזור חברון כעבר הירדן. הם לא חשבו שסמוע היא חלק מאיזושהי פלשתין, כי לא היתה אז פלשתין. בעצם, מעולם לא היתה. היא המצאה של יחצ"נים גאוניים ועקשניים בצד שלנו ובצד שלהם.

במילים אחרות: אפילו גיאוגרפיה היא עניין יחסי. אפשר ללוש אותה לפי הצרכים המדיניים המשתנים והגחמות הלאומיות ההפכפכות. דגלים עולים ויורדים, מדינות ותיקות עוברות תהליך מיתוג, גבולות קבע מתניידים לפתע, ועמים חדשים צצים יש מאין או נעלמים כלעומת שבאו. כמו שהרעיון הפלשתיני צץ, הוא גם יכול להיגנז, אם רק נתעקש קצת. המורים לגיאוגרפיה לא יאהבו את זה, אולי גם פותרי התשבצים, אבל מי שואל אותם בכלל. עם ישראל צריך רק להחליט שאין פלשתין ולשכור יחצ"ן טוב שיוכיח את זה.

קדש ומחץ 
 
תשי"ז היתה שנה מעוברת. החורף התחיל מאוחר מאוד. 29 באוקטובר 1956, היום שבו נפתח מבצע קדש, נפל בסוף חודש מרחשוון למנייננו. מסדר הסיום הדרמטי של המבצע בשארם א-שייח, שבו קרא משה דיין את איגרתו בשם בן-גוריון על הקמת מלכות ישראל השלישית, התקיים כבר בתחילת כסלו, בשבוע שעבר לפני 50 שנה. באופן מוזר, וגם לא כל-כך מוזר, לא התקיים כל ארוע ממלכתי לציון היובל הזה. מבצע קדש כאילו נמחק מן הספרים והאנציקלופדיות. בקיץ היה איזשהו טקס צניחה מוזר בתל-אביב של זקני המתלה, ותו לא. ישראל הרשמית 2006 מבקשת לשכוח את המלחמה ההיא, אחת המזהירות בתולדות ישראל, כי היא מצטיירת בדיעבד כמלחמת ברירה בלתי מוסרית. כללי האתיקה בימינו מתירים לצאת למלחמות רק כשחרב חדה של האויב כבר מונחת על צווארנו  ושוועת משפחות שכולות עולה השמימה.

אבל למה להכביר מלים על ההבדל בין אז להיום. פקודת היום של החטיבה שפרצה אז לעזה מתמצתת את כל ההבדל בין דור המפקדים של תשי"ז לבין הדור של אולמרט וגל הירש. היא מסבירה מדוע ניצחנו ב-56' ולא ניצחנו ב-2006. הנה הפקודה, מלה במלה, עם כל סימני הקריאה והמקפים: 

"הרצון לנצח – תנאי ראשון לניצחון. דף קרבי מס' 2. כ"ז בחשוון, 1 בנובמבר 1956. חיילי ומפקדי החטיבה! שוב התכנסנו ובאנו לוחמים ותיקים וחדשים עטורי תהילה ועשירי קרבות בדרום ובנגב. אנו פה כוח אדיר של בונים ומתיישבים אנשי שדה סדנא ועיר, אנשי עבודה ועמל – צבא שבולים וחרב.

"צה"ל מכה באויב המצרי בים, ביבשה ובאוויר ומנחית עליו מהלומת מוות. הלילה יפרצו כוחותינו לרצועת עזה!

"עזה, אבר חי מגופה של מדינת ישראל שנקרע ממנה. אגרוף שלוח אל מול המדינה, בסיס לשליחי מצרים המרצחים, מרכז הפדאיון, איום מתמיד לבטחוננו. וממול: נחל-עוז, בארי, כיסופים, נירים – שרשרת ישובים פורחים מול גבול עוין. ישובינו עמדו בודדים תוך איום והטרדה, הפגזות וקורבנות – והגנו בגופם על גבולנו בדרום. ישובי הנגב – היום הגיעה שעתכם!

"לוחמים! הלילה נפרוץ ושנטוף את משלטי האויב עדי נעקור שערי עזה ובריחיה. כוותיקי קרבות נישא איתנו את מיטב המסורת הקרבית, את כושרנו הצבאי ואת רצון הברזל להכות באויב ולנצחו! נתמודד עמו במלוא שיעור קומתנו הצבאי והאנושית. לוחמים, הכו באויב! חזרו והכו בו! עד ימוגר בחרב לוחמי החטיבה. קדימה לקרב ולניצחון. מפקד החטיבה".

הכל נשאר במשפחה
 
בבוקר שלמחרת נאום אולמרט בשדה בוקר ("נאום חייו", כהגדרת אחד הכתבים בגל"ץ), אירח רזי ברקאי בתוכניתו את הפרשן רביב דרוקר מערוץ 10, ובתור איזון אירח גם את אמנון אברמוביץ' מערוץ 2. אחר-כך ראיין ברקאי את הפלשתיני הבכיר זיאד אבו זיאד, אך דאג להציב מולו את שאול אריאלי מיוזמת ז'נבה. אפילו גבי גזית, ברשת המתחרה, הצטייר לרגע כמופת של פלורליזם.