חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 219ראשיהפצה

אני והתא נשנה את העולם - בגליון השבוע

במעבדה שלה בטכניון, ד"ר שולמית לבנברג בונה רקמות מתאי גזע עובריים, במסגרת מחקר שאמור לסלול את הדרך לייצור חלקי-חילוף לאברים פגועים בגוף האדם.
30/11/06, 20:15
עפרה לקס

מה הייתם עושים אילו הודיעו לכם שאתם עומדים להיכלל ברשימת 50 האנשים החשובים ביותר בעולם בתחום מדע והטכנולוגיה, וכי שכניכם לרשימה יהיו וורן באפט ואל גור? ובכן, דבר כזה קרה לד"ר שולמית לבנברג, מדענית מהטכניון בתחום הנדסת הרקמות, שטרם סיימה את העשור הרביעי בחייה. המגזין היוקרתי 'סיינטיפיק אמריקן', הנעזר בסוללה של יועצים חשובים, יעטר אותה בגיליון הבא שלו בתואר 'מנהיגת מדע', ויכליל אותה ברשימת האנשים והארגונים "אשר מקדמים את המדע והטכנולוגיה ומניחים את היסודות לעתיד טוב יותר", כדבר העורך, ג'ון רני.


היהדות לא רואה בשימוש בתאי גזע כל בעיה. "זה לא מוגדר כבן-אדם ואפילו לא כעובר. הרי עוד צריך להחזיר אותו לרחם, ויש גם תהליכים שונים במהלך ההיריון שרק אחריהם הוא נקרא אדם. מבחינה יהודית, אם משתמשים בעודפים ולפי כל ההגבלות האתיות, זה בסדר"
אנחנו באים לחזות בתופעה ונכנסים בשערי בניין הפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. הבניין לא ממש מפואר, אבל מצוחצח עד כדי סטריליזציה. סטודנטים אדיבים שואלים אותנו את מי אנחנו מחפשים. התשובה "ד"ר שולמית לבנברג" אינה מפתיעה אותם. מאז הפרסום של כניסתה לרשימה זכתה לביקורי אורחים רבים ונכבדים.

לבנברג, כך נראה, לא עושה מזה סיפור, לפחות לא כלפי חוץ. למעשה, אין בידה אפילו עותק של המגזין. אחרי חליבה רצינית היא גם מספרת על שני פרסים אחרים שקיבלה לאחרונה על הצטיינות במדע. במפגש איתה היא מספרת על המחקר שנשמע לפני 20 שנה כנחלתם הבלעדית של תסריטאים של סרטי פנטסיה: בניית רקמת שריר וכלי דם על גבי צלחת והשתלתה בבעל חיים. והמסר? חשוב להכיר בכוחו של המדע, להפנים שתוצאות דורשות זמן, ולשגר לשדה הזה כוחות ציוניים דתיים. 

מהאולפנה ל-MIT

לבנברג(37) גדלה בזכרון יעקב ולמדה באולפנה בכפר- פינס (מגמה ביולוגית, למי שמתעקש). אחרי שירות לאומי כמדריכת טיולים היא עמדה, כמו כולם, על צומת דרכים של בחירת מקצוע. הביולוגיה דווקא לא היתה ברירת מחדל עבורה, והיא מספרת על התלבטות אמיתית בין מדעי הרוח למדעי הטבע. הבחירה הסופית נבעה מתוך עניין גרידא ולאו דווקא מתוך שאיפה להגיע רחוק. אבל היא הגיעה. את התואר הראשון היא סיימה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחר כך עברה למכון ויצמן וערכה שם מחקר ישיר לתואר שלישי, בביולוגיה של התא. במהלך הלימודים בויצמן היא נישאה וילדה שלושה ילדים, ואז הגיע תורו של הפוסט דוקטורט.

"מה שעשיתי בתואר השלישי היה סביב גידול של תאים בשכבה אחת, בצלחות. ואז שמעתי על הנושא של הנדסת רקמות. הרעיון הוא לגדל חתיכת ריקמה תלת מימדית שנבנית סביב מה שנקרא 'פיגומים'. הפיגום הוא איזשהו מצע מתכלה שיכול להיות טבעי או סינתטי, בצורה של ספוג או סיבים או ג'ל. במעבדה יוצרים שילוב של תאים ו'פיגומים', ומה שנשאר בסוף זו חתיכת הריקמה שנבתה על גבי הפיגום".

לבנברג בחרה במעבדתו של פרופ' רוברט לנגר באוניברסיטת MIT בבוסטון. המעבדה מתמקדת בהנדסת רקמות ובמחקר ה'פיגומים', וראש המעבדה נחשב כאחד היוזמים והמפתחים הראשיים של התחום.

באופן מסוים היווה הפוסט-דוקטורט סוג של הרחבה למחקר הקודם של לבנברג. "בתואר השלישי חקרתי את הדרך שבה התאים נוגעים אחד בשני ומשגרים אותות אחד לשני. אבל האמת היא שבגוף התאים נמצאים בתלת מימד, ובאופן שתאים מסוגים שונים נמצאים ביחד. מאוד משך אותי ללמוד על תאים בצורה היותר אמיתית שלהם, ולייצר משהו שאפשר להשתיל אותו אחר כך".
לא פשוט להתקבל למעבדה הזאת.

"כן, זה סיפור, יש להם המון פניות. זו מעבדה מאוד מאוד טובה, והמנחה הוא באמת מאוד מיוחד".

הרבה נשים עוצרות אחרי תואר שני, או לא נוסעות לפוסט-דוקטורט בחו"ל אחרי התואר השלישי בגלל המשפחה.
"לא היה מבחינתי הבדל בין פוסט-דוקטורט להמשך עבודה, אם כי זה נכון שפוסט הוא שלב קצת יותר קשה, כי הוא דורש יותר. העניין של חו"ל דווקא לא הרתיע אותנו, ראינו בזה הזדמנות לצאת להתפתח ולראות. זה היה בעינינו משהו חיובי, גם בקשר לעבודה, שבשביל זה נסענו, וגם בשביל בעלי והילדים. ההתאקלמות תמיד לא פשוטה, אבל אחרי השלב הראשון מאוד נהננו".
משפחת לבנברג שהתה בבוסטון במשך חמש שנים. בשלוש השנים הראשונות עשתה שולמית את הפוסט, ובשנתיים האחרות שימשה כבר כעמיתת מחקר והנחתה סטודנטים.

העובדה שהיא אישה יהודיה שמכסה את ראשה לא היוותה גורם מפריע או מרתיע ב-MIT. "בארצות הברית אין שום בעיה. אנשים רגילים לראות כל מיני, והם לא מתערבים לך. גם בחגים, את לא באה - אז לא באה". לבנברג מספרת כי המעבדה של פרופ' רוברט לנגר, בה עשתה את המחקר, היא מעבדה עצמאית באופן יוצא דופן. לנגר מעניק עצמאות לחוקריו, מה שמהווה עבורם אימון לשלב הבא, שהוא עמידה בראש צוות מחקר. 
 
בסגל של המרצים הבכירים בטכניון יש היום עוד שלוש נשים שומרות מצוות.

"אוהבים תמיד לנפנף בעניין הנשי או הדתי, או בילדים. אני לא אוהבת את זה, אני אישית לא רואה בזה עניין לדבר עליו, זה לא שייך למדע".


המחקר של ד"ר לבנברג שפרץ לתודעה התקשורתית היה ניסוי ספציפי ומורכב שבנתה והצליחה. היא גידלה באופן מלאכותי שני סוגי תאים על גבי פיגום מתכלה, החדירה אותם לעכבר וקיבלה תוצאה מרתקת. השתל המורכב משך אליו כלי דם נוספים החיוניים כל כך לקיומו
בשובה לארץ התקבלה ד"ר לבנברג לטכניון, לפקולטה להנדסה ביו-רפואית, התחום שבו עסקה בבוסטון. היא קיבלה חדרים ריקים ותקציב, ואבזרה את המקום במכשירים, בציוד ובסטודנטים. במעבדה שלה חוקרים תלמידים לתואר שני ושלישי ויש גם תלמידה אחת לפוסט-דוקטורט. המעבדה משלבת סטודנטים מהנדסת חומרים, מביוטכנולוגיה וגם מהנדסת מכונות.
מעניין שיש שילוב בין סטודנטים מתחומים שונים. בשנים האחרונות נראה שהדברים נעים דווקא לכיוון של תתי התמחויות והמדע הופך ליותר ויותר ספציפי.

"מצד שני יש מגמה להבין שבהרבה דברים צריך את הבינתחומיות. אנשים יכולים להביא מתחום אחד לתחום אחר. כאן במעבדה יש גם נושא של פולימרים, שזה כימיה, וגם למשל הנדסת מכונות, כי אתה מחפש דרך לגרות את הרקמה באמצעות מכשירים או גירויים חשמליים, וכמובן ביולוגיה ועוד".

להנדס רקמת תאים

לבנברג נמצאת בתחום המחקר כבר שנים לא מעטות. בעבודה עקשנית ויסודית היא חושפת טפח ועוד טפח מסודות יצירת הרקמה האנושית. אולם המחקר שפרץ לתודעה התקשורתית היה ניסוי ספציפי ומורכב שבנתה והצליחה. היא גידלה באופן מלאכותי שני סוגי תאים על גבי פיגום מתכלה, החדירה אותם לעכבר וקיבלה תוצאה מרתקת. השתל המורכב משך אליו כלי דם נוספים החיוניים כל כך לקיומו.

לבנברג והצוות שלה לקחו תאי שריר של עכבר ותאי גזע עובריים - תאים רבי יכולת, היכולים להתפתח כמעט לכל סוג של תא. התאים נדחפו על ידי החוקרים להתמיין לתאי אנדותל - תאי המוצא של כלי דם. הצוות יצר מן קוקטייל בין שני הסוגים וזרע אותו על פיגום מתכלה. לאחר שהתקבלה רקמת שריר תלת-מימדית ובה כלי דם, הוסיפו החוקרים תאים נוספים שיכולים להתמיין לתאי שריר, כדי שאלה יתמכו ויחזקו את מערך כלי הדם החדש. התוצאות תאמו את הציפיות, וכלי הדם גדלו ונשארו ברקמה לאורך זמן. בהמשך השתילו החוקרים את התאים בעכברים ובחולדות, במקומות שונים בגופם. התוצאה היתה שהשתל החזיק מעמד זמן רב יותר מאשר שתל המכיל רקמת שריר בלבד. השתל החדש משך אליו כלי דם וגם ייצר בעצמו כלי דם פעילים. 
 
התוצאות הפתיעו אותך?

"לא, כי את מעלה השערה ומצפה למשהו. את אמנם לא בטוחה בתוצאה, אבל יש כיוון. ובכל זאת, כשזה מצליח יש אלמנט של הפתעה והתלהבות".

איך בונים את התאים? לפי מפה מסוימת?

"כאן הענקנו לתאים תנאים מתאימים, והנחנו אותם להתארגן לבד, מתוך תקווה שהם ייצרו לבד כלי דם בתוך הרקמה, והם עשו את זה איך שהם רצו".

פיזית, מסבירה לבנברג, התוצאה היא חתיכת רקמה קטנה שהיא כעין שריר.

במחקר הנדסת הרקמות עדיין רב הנסתר על הגלוי. במציאות, נמצאים בגופנו בערבוביה תאים שונים מסוגים שונים. צריך עוד לבדוק מה גורם לתא להיות שריר או כלי דם או עצם, איזה סוג של פיגום צריך כל תא, כיצד ניתן ליצור שילוב ביניהם ועוד. המטרה היישומית היא השתלה של רקמות שריר מהונדסות בגופם של נפגעי תאונת דרכים או חולי סרטן שרקמת השריר שלהם נפגעה, ובהמשך בכל חולה שנפגע ממחלה ניוונית. 

בסופו של דבר יהיה אפשר לבנות איבר?

"כן. חלקי רקמה קטנים כבר נמצאים בשימוש בסחוס ובעור, ומן הסתם יהיו גם אחרים. בניית איבר זה כבר צעד אחד קדימה, הוא כבר יותר מורכב". לבנברג מסבירה שהחוקרים לא מתכוונים לבנות איבר מההתחלה ועד הסוף, אלא חלקיק של איבר שיכול לעשות את העבודה עבור האיבר הפגוע. אם מדובר בלבלב של חולה סכרת, למשל, המדענים לא יפתחו לבלב שלם אלא תאי בטא, שהם האחראים על הפרשת האינסולין.
 
מתי נראה לך ששתלי שריר ייכנסו לשימוש בבני אדם?

"אי אפשר לדעת. תמיד שואלים את זה ואין תשובה. חשוב שאנשים יידעו כמה זה חשוב ושאנשים יבינו שזה תהליך של שנים. אלה דברים שלוקחים הרבה משאבים, המחקרים האלה מאוד יקרים. הכל צריך להיות סטרילי ובכלים חד פעמיים, וצריך להבין הבנה אמיתית שאם רוצים לראות תוצאות צריך להשקיע".

יצרת כבר רקמת שריר עם כלי דם. את מרגישה לפעמים כמו בורא?

"ממש לא. אני לא בוראת, אני משמשת בדברים שהבורא יצר. זו בעצם החובה שלנו בעולם, לפתח ולשכלל בכלים שה' נתן לנו".

היהדות בעד, הנצרות נגד


העובדה שהיא אישה יהודיה שמכסה את ראשה לא היוותה גורם מפריע או מרתיע ב-MIT. "בארצות הברית אין שום בעיה. אנשים רגילים לראות כל מיני, והם לא מתערבים לך. גם בחגים, את לא באה - אז לא באה"
כדי לחולל את הנפלאות האלה במעבדה משתמשים החוקרים בתאי גזע עובריים. תאי גזע מגיעים מ'שאריות' של הפריות מבחנה, שלא יוחזרו לרחם אישה. מספר ימים לאחר ההפריה נוצר מקבץ מיוחד של תאים, שכל אחד מהם מסוגל להתרבות ולהפוך לכל אחד מסוגי התאים והרקמות של אורגניזם חי. תאי גזע כאלה הם רבי עוצמה, ונמצאים כיום במוקד המחקר של הביולגיה התאית והנדסת הרקמות.

לכל מעבדה מספיק מקבץ אחד כזה של תאי גזע, אותו היא יכולה לגדל שוב ושוב. מקבץ כזה נקרא ליין. כל ליין היה פעם עובר בפוטנציה. עד כמה שהדבר נשמע מצמרר בקריאה ראשונה, היהדות לא רואה בשימוש בתאי גזע כל בעיה. "זה לא מוגדר כבן-אדם ואפילו לא כעובר. הרי עוד צריך להחזיר אותו לרחם, ויש גם תהליכים שונים במהלך ההיריון שרק אחריהם הוא נקרא אדם. מבחינה יהודית, אם משתמשים בעודפים ולפי כל ההגבלות האתיות, זה בסדר".

אלו הגבלות אתיות קיימות?

"שלא תקחי אישה וסתם תייצרי ממנה עוברים. אם זה שאריות מהפריה וזה לצרכים חיוביים, אז מבחינה יהודית רואים את זה לחיוב".

הגישה הנוצרית, שהיא זו השלטת בארצות הברית ובארצות אירופיות נוספות, שונה בתכלית. לפי הגישה הזאת, מקבץ התאים שנוצר מהפריית מבחנה הוא עובר לכל דבר. זו גם הסיבה שהגופים הנוצריים מתנגדים להפריית מבחנה, כי בתהליך הזה תמיד נוצרים עודפים שבסופו של תהליך ייזרקו. השלכת התאים האלה לפח, מסבירה לבנברג, היא רצח מבחינתם.

בשנת תשס"א נדרש לסוגיה נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש. מצד אחד עמדו החוקרים והחפצים בקידומו של המחקר למטרות ריפוי. מצד שני עמדו הגופים הנוצריים, שהתנגדו שהממשל יתקצב סוג כזה של מחקר. בסוג של פשרה קבע בוש שמחקרים שכבר משתמשים בליינים יקבלו תקצוב מן הממשל האמריקני, אבל לא יינתנו כספים ממשלתיים להפקת ליינים חדשים. אף שחלפו מספר שנים מאז, הסוגיה עולה מדי פעם על שולחנו של בית המחוקקים האמריקני. מדענים רבים חושבים שקביעת הנשיא היא בגדר שערורייה.
 
פרופסור אברהם שטיינברג כתב, שבעבר החידושים הטכנולוגיים היו איטיים ופוסקי ההלכה יכלו לקחת לעצמם את הזמן לפסוק. לדבריו, המציאות השתנתה והיום התהליכים הם מהירים מאוד, ודרושים אנשים שיהיו בקיאים גם בהלכה וגם בטכנולוגיה.
"אני מסכימה לזה שצריך שיהיו אנשים שמבינים בשני התחומים. לי יש מדי פעם שאלות ואני פונה לרב הטכניון. למשל שאלתי אותו על כל הנושא הזה של עצם השימוש בתאי הגזע". 

בעבודה שלכם אתם משתמשים בבעלי חיים. מה את אומרת לאנשים שמתנגדים לכך?

בחומת האיפוק המוחלטת של לבנברג נוצר סדק קל: "בסדר. הייתי רוצה לראות מישהו מהאנשים האלה שלא נותן לילדים שלו אנטיביוטיקה כשיש להם דלקת. איך הוא יודע שהוא יכול להשתמש באנטיביוטיקה? בדקו אותה על בעלי חיים! זה נכון, צריכה להיות ביקורת, צריך שזה יהיה כמה שיותר בצורה שלא מתעללת, אבל אם רוצים לפתח תרופות אז אי אפשר בלי בעלי חיים. מה, תנסה על בני אדם? אפשר להגיד שיושבים בשילוב ידיים ולא מפתחים יותר את המדע, אבל אני רוצה לראות שמישהו הולך עם הדעה הזאת עד הסוף.

אז מי שבא ואומר בגישה חיובית, שהוא מבין שצריך חיות לניסויים, אבל לדאוג שזה יהיה מפוקח ולצמצם את צער בעלי החיים למינימום, זה מאה אחוז".

בטכניון, מספרת לבנברג, נדרשים החוקרים להגיש פרוטוקול מדויק ובו התכנון של הניסוי, ואיך מטפלים בחיה לפני ואחרי, ומה יהיו משככי הכאבים ובכמה חיות עומדים להשתמש. "יש ועדה שבודקת ודנה במה שאנחנו כותבים. המון פעמים מחזירים לנו שלא פירטנו מספיק, ורק אחרי שזה מסודר ורואים שזה מספיק חשוב, מאשרים את זה".

מנהיגת מדע, מה זה בעצם

לפני כשבועיים קיבלה לבנברג מכתב מהמגזין היוקרתי 'סיינטיפיק אמריקן', ובו בישרו לה עורכי העיתון שהיא נכללת ברשימת 50 האנשים המשפיעים בעולם בתחום המדע והטכנולוגיה, וכי היא נחשבת ל'מנהיגת מדע'.

לבנברג לא ממש הכירה את המפעל הזה, וגם לא כל כך הבינה מה עושים עם התואר החדש. אבל אז התחילו להגיע האיחולים והברכות, והיא התחילה להבין שזה משמעותי, אם כי היא לא נראית יוצאת מגדרה.
 
לצורך הבהרת התמונה נספר שזו לא ההכרה הראשונה בחשיבות העבודה המדעית של לבנברג. מאחוריה זכייה בפרס קריל היוקרתי של קרן וולף, שמחולק ל-6-7 מדענים מצטיינים בשנה, וגם מענק מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, הניתנת למעבדה אחת או שתיים בשנה. הפרס הראשון אישי, השני ניתן עבור קידום המחקר.

ההשפעה של היותה 'מנהיגת מדע' עדיין לא ברורה ללבנברג. ייתכן שהדבר יקל עליה בעת שתגיש בקשות למענקי מחקר עבור המעבדה שלה, ימים יגידו. בינתיים, היא אומרת, יש בזה כדי לתת דחיפה קדימה. "זה לא משהו אישי, ההחלטה להכניס אותי לרשימה היא בעצם הכרה בערך של העבודה. זה חשוב ומעלה את המוטיבציה להמשיך".

ולמה צריך מוטיבציה עם התוצאות כל כך טובות? משום שלתוצאות קודמת עבודה סיזיפית יומיומית, הכוללת התעדכנות אינטנסיבית בנעשה במעבדות אחרות ברחבי העולם, פנייה לקרנות שונות כדי לקבל מענקי מחקר שהם עורק החיים של המעבדות, פרסום מאמרים שמצדיקים קיומה של מעבדה, הנחיית סטודנטים וגם, איך לא, מתן הרצאות בכיתות הלימוד.

יש לך היום חמישה ילדים. איך מסתדרים עם כל זה?

"מסתדרים. שמים גבולות של זמן, מארגנים את היום כך שיהיה זמן גם בבית בשעות הנכונות. זה לא חכמה לשאול אותי. יש המון נשים שעובדות קשה. אז הן עובדות בעבודה אחרת, אבל זה בעצם די דומה. זה תלוי איפה אתה שם את הקווים האדומים שלך, וכמובן יש עזרה מהבעל".

הילדים מודעים למה שקורה סביבך בשבוע האחרון?

"כן", היא מחייכת. "בירכו אותם וסיפרו להם בבית הספר. הם מודעים למה שאני עושה במעבדה, וכשהתגוררנו בבוסטון הם אפילו היו מעורבים יותר. הם היו באים איתי יותר, כשהייתי צריכה להאכיל את התאים, מסתכלים במיקרוסקופ, מתעניינים".
לפני שתפנה בחזרה לאי-מיילים שלה ולחלוק המעבדה, מבקשת ד"ר שולמית לבנברג להעביר מסר אליכם, הקוראים: "לציבור שלנו יש הרבה מה לתרום בתחום המדע והטכנולוגיה, כמו בתחומים אחרים. אני לא רואה הרבה אנשים פונים לתחום הזה, ואני לא רואה סיבה לזה, וחבל".

ofralax@gmail. com