בשבע 219:לא זקנים ולא עבריינים

סטטיסטיקה מתעתעת על עבריינות נוער ועל תוחלת החיים ביש"ע ● החונטה המשפטית רצתה את שטרית הצייתן וקיבלה את לבני האסרטיבית ● אם ברגותי ישוחרר אז גם יגאל עמיר.

עמנואל שילה , ט' בכסלו תשס"ז

נתונים סטטיסטיים יבשים שמוצגים ללא ניתוח הגיוני צמוד עשויים לעתים להיות מתעתעים למדיי. השבוע פורסמו נתונים משטרתיים לפיהם קרית ארבע נמצאת במקום השני בטבלת הפשיעה של בני נוער בישראל. קרני שומרון, יישוב מגוריי, במקום השמיני.

אלא שמספרם היחסי של תיקים שנפתחו מלמד בעיקר על סדרי העדיפויות של המשטרה באכיפת חוקים מסוימים באזורים ספציפיים, ולאו דווקא על אופיים הפלילי של צעירי המקום. אילו נפתחו תיקים בערי המרכז על שימוש בסמים לצריכה עצמית, עברה פלילית כידוע, אפשר היה בסיבוב מועדונים בכל סופשבוע לפתוח אלפי תיקים לבני נוער. אך בשנה-שנתיים האחרונות מתרכזים במשטרת ישראל בפתיחת תיקים לבני נוער כתומים בגלל השתתפות בהפגנות. הסטטיסטיקה שפורסמה לא מתייחסת להרשעות בבית המשפט אלא לפתיחת תיקים במשטרה, וגם לא מבחינה בין תיק רצח לתיק על העלבת עובד ציבור. לא רציני.

באותה מידה, אני מציע לא להתבשם יותר מדי מסקרים שפורסמו לאחרונה ולפיהם תוחלת החיים ביש"ע גבוהה יחסית לאזורים אחרים. למיטב ידיעתי, ראשוני ההתיישבות ביש"ע עוד לא הגיעו לגיל שבו יוכלו להעמיד תוחלת חיים סטטיסטית של למעלה משמונים שנה. את התוצאה המלבבת הזאת הניבו אנשים כמו סבא שלי ז"ל, תל-אביבי שאת העשור האחרון והמאושר בחייו עשה ביישוב קדומים, שם הובא למנוחות בגיל 86. במקרים אחרים עוברים הורים קשישים לגור לצד בניהם המתנחלים לאחר פטירת בן-זוגם. בן-הזוג שמת ראשון מוריד את תוחלת החיים במרכז, ואילו ההורה שמאריך ימים מעלה את תוחלת החיים הסטטיסטית ביש"ע.

אז במקום למשוך אנשים ליש"ע בהבטחה שכאן יאריכו ימים, מוטב אולי להעלות על נס את העובדה שהמתנחלים הם בנים טובים להוריהם, והללו בוחרים לחיות לצדם בערוב ימיהם, בשעה שבני-גילם מזדקנים בבתי-אבות. 
 
הפוליטיקה של המשפט

לפעמים מוח העסקן הפוליטי של אהוד אולמרט מניב רעיונות מוצלחים. כזו היא ההחלטה למנות את ציפי לבני לשרת המשפטים.
אולמרט מבקש לשמור את תיק המשפטים לחיים רמון, במקרה שייצא זכאי במשפטו. תוך חודש-חודשיים צפוי המשפט הזה להסתיים, ולכן ביקש אולמרט להשאיר את התיק כפיקדון בידי ממלא מקום זמני.

אלא שהמשפט התארך, והיועץ המשפטי קבע כי בחלוף שלושה חודשים, על ראש הממשלה למנות שר קבוע. הקביעה הזו הולמת להפליא את שאיפתה של המערכת המשפטית, ובמיוחד של נשיאת ביהמ"ש העליון דורית בייניש, לראות את חיים רמון, שר משפטים עצמאי מדי, נשאר מחוץ למשרד בכל מצב. התקווה היתה שאם מאיר שטרית יקבל מינוי קבוע במשרד המכובד, הוא כבר ידאג להישאר שם גם אם רמון יזוכה. כזכור, יעקב נאמן נאלץ בשעתו להתפטר מתפקידו כשר המשפטים, לאחר שבכירי המשרד תפרו תיק פלילי לשר הלא-רצוי שנכפה עליהם. גם לאחר שנאמן זוכה, ממלא מקומו צחי הנגבי סירב לקום מהכיסא, ונאמן נותר מחוץ לתחומי פעולתה של החונטה המשפטית.

שטרית אומנם הבטיח להחזיר את התיק לרמון אם יזוכה, אבל אולמרט יודע כי שערי תירוצים לא ננעלו. סביר לשער שזיכוי מוחלט לא יהיה, אלא לכל היותר זיכוי מחמת הספק. צפוי שגם אם יהיה זיכוי לא יימנע בית המשפט מלהביע את דעתו השלילית על התנהגותו הפוחזת של כבוד השר. במקרה כזה יוכל שטרית לטעון שעל שר המשפטים להיות נקי מכל רבב.

ולא רק שטרית, גם שמות אחרים שהוזכרו עלולים להוות בעיה. למעשה, כל שר שמשרד המשפטים הוא שדרוג עבורו יתקשה להיפרד מהתפקיד אחרי הזיכוי המיוחל של רמון. כך רוני בר-און, שאולי ירצה להשלים כשר משפטים את מה שלא הספיק לעשות בכהונתו בת 48 השעות כיועץ המשפטי לממשלה. כך בוז'י הרצוג - איש עמותות הקש של ברק, שמועמדותו לתפקיד היא שערורייה בפני עצמה. כך יעקב אדרי - נכון לעכשיו שר בלי תיק.

אז איך ממנים ממלא מקום קבוע, כדרישת החוק, וגם מבטיחים שהוא יהיה זמני, כדי שאפשר יהיה להחזיר את רמון? ממנים את מי שלגביו משרד המשפטים הוא לא שידרוג אלא נטל. מישהו שבבוא העת ישחרר את התיק באנחת רווחה.

במנותו את לבני, שרת המשפטים בקדנציה הקודמת, הצליח אולמרט להדוף את ההנחתה הפוליטית-משפטית שנורתה אל מגרשו, ולהחזיר את הכדור בהנחתה מרהיבה אל מגרשה של החונטה המשפטית. לא רק ששרת החוץ לא תתעקש להחזיק בתיק שעבורה הוא חזרה לאחור, אלא שבתקופת הביניים עד לחזרתו של רמון, במקום ליהנות מממלא מקום ידידותי בדמותו של שטרית, תיאלץ דורית בייניש לקבל את מי שכבר היתה שרת משפטים לעומתית. מי שרצה להכריח את אולמרט לתת מינוי קבוע לשטרית הצייתן, יקבל במקומו את לבני הדעתנית והאסרטיבית. התעקשתם על שר משפטים קבוע? תקבלו אותו. לכמה שבועות.
ומה יקרה בסיבוב הבא? מה תעשה כעת החונטה המשפטית? ובכן, גם בידיה כמה קלפים לא רעים. גם אם יזוכה רמון, אפשר להגיש ערעור. במקרה כזה יהיה צורך להחליט אם להחזיר את רמון למשרד מייד, או להמתין עד לסיום ההליכים. לחילופין, אם כצפוי רמון לא ייצא צח כשלג, אפשר יהיה להעביר את המאבק נגד חזרתו אל הזירה הציבורית. צפוי גם שיהיה מי שיעתור לבג"ץ נגד חזרתו של השר המנשק, ויגלגל את ההחלטה על גורלו לידי בייניש וחבריה. יהיה מעניין.

איחוד תיקים

לאחרונה פורסם כי בעת כהונתה הקודמת כשרת המשפטים ערכה ציפי לבני ביקור בכלא אצל מרוואן ברגותי. שחרורו ללא עת של ברגותי (ואין עת שחרור למי ששפוט לחמישה מאסרי עולם ועוד ארבעים שנה) הוא אחד מחלומותיו המזימתיים החוזרים של השמאל הישראלי. במחנה הישראלי של שוחרי מדינת פלשתין מחפשים מנהיג כריזמטי שייכנס לנעליו של ערפאת כמוביל רעיון המדינה הפלשתינית החילונית-דמוקרטית. דרוש להם מישהו שיסכים לגלות גמישות הצהרתית, ובתמורה לנסיגה עד למטר האחרון יחתום על הכרה בישראל בגבולות 48' תוך ויתור על זכות השיבה.

אבו-מאזן אולי מוכן לכך, אבל לא מסוגל להביא את תמיכת עמו. כמשקל נגד לחמאס, שקנה את יוקרתו ומעמדו בדם ובחגורות נפץ, מבקש השמאל הישראלי להציב בראש ארגון הפתח מנהיג חילוני עם עבר בכלא, רצוי עם דם על הידיים. מרוואן ברגותי, שבעבר התרועע עם לא מעט שמאלנים בכירים, נחשב לאיש שמסוגל לספק את הסחורה. יש מי שמבקשים להכלילו כבר בעסקה הצפויה בקרוב, בה ישוחררו מאות רבות של מחבלים בתמורה להחזרתו של החייל החטוף גלעד שליט.

מערכת המשפט בישראל לא ניסתה מעולם לגלות עוז רוח מוסרי ולמנוע את רמיסת פסקי הדין שלה בכל עת של עסקה מדינית או החלפת שבויים. פעם אחר פעם, עשרות ומאות אסירים שנשפטו על עברות חמורות הוכנסו אל תוך חבילת חנינה סיטונאית, בערך באותה שיטה בה הוארך באיבחה אחת מעצרם של עשרות עצורים כתומים בקיץ הקודם.

הרוצח מרוואן ברגותי אחראי לא רק לחמשת מעשי הרצח שבגינם הורשע. ברגותי מייצג את השיטה הנפשעת שהנהיג ערפאת אחרי אוסלו, לפיה בכל עת שדרישותיו לא התקבלו הוא חזר להפעיל את הטרור האכזרי והקטלני שהביא לו את מרבית הישגיו. הרוצח ברגותי הנהיג את המנגנון שבאמצעותו הפר ערפאת שוב ושוב את שבועתו לזנוח את דרך הטרור ולפתור את חילוקי הדעות על יד שולחן המשא ומתן. למעלה מאלף וחמש מאות ישראלים שילמו בחייהם את מחיר האסטרטגיה הרצחנית של ערפאת וברגותי. כך עשה ערפאת את הסכמי השלום פלסתר. הראיס והמוציא-לפועל שלו רצחו לא רק אזרחים תמימים, אלא גם את מה שכונה כאן בזמנים נאיביים 'השלום'. ממש כמו שיגאל עמיר נחשב לא רק לרוצח ראש הממשלה אלא גם לרוצח 'השלום'.
כדי לצנן מעט את התאווה השמאלנית לראות את הרוצח בגרותי חופשי, אולי כדאי לגזור גזרה שווה, ולקבוע בחוק כי כתוצאה אוטומטית של חנינה לברגותי תינתן גם חנינה ליגאל עמיר. אחרי הכל, עמיר רצח רק אדם אחד, וברגותי הורשע ברצח חמישה.

מי שמבקש לשחרר את ברגותי מוכיח כי רצח מתוך מניע אידיאולוגי חמור בעיניו פחות מסתם רצח. ומה שלא פחות חשוב, שחרור עמיר בצמוד לשחרורו של ברגותי יביא לכך שגם השמאלנים ישלמו במשהו את מחיר החלטותיהם המקוממות. עד עכשיו הוויתורים הכואבים שלהם כאבו בעיקר ליריביהם האידיאולוגיים. חנינה במקביל גם ליגאל עמיר תבטיח שאת כאב הוויתור ביום שחרורו של ברגותי ירגישו לא רק המשפחות השכולות ואנשי הימין.