בשבע 221: יום חינוך ארוך מדי

ילדים מותשים, תזונה שמבוססת על סנדוויצ'ים והתגברות התנהגות אלימה – אלה הן חלק מהתוצאות שמניב יום חינוך ארוך, המונהג כיום ב-106 בתי ספר בארץ ● הפסיכולוגים מתריעים מפני נזקים כמו חרדות.

עפרה לקס , כ"ג בכסלו תשס"ז

בוקר הגיע, השמש זורחת, ודורון שמח: היום יום שני. היום לומדים תיאטרון בובות וגם קפוארה. הוא יגיע הביתה בשעה ארבע אחר הצהריים אחרי ארוחה מזינה, ויהיה לו פנאי לשחק בחוץ עם החברים. "איזה מזל שהמדינה דואגת ליום לימודים ארוך", חושבת דינה, אמו של דורון, "כבר שנתיים שהראל מובטל ואין לנו כסף לארוחה חמה בצהרים, בטח שלא לחוגים. עכשיו דורון מרגיש שווה בין שווים, וגם בריאותו נשמרת".


מי שבולם את היישום של יום חינוך ארוך בכל מערכת החינוך הוא האוצר. הפרויקט עולה הרבה יותר מדי כסף. וכך לומדים 192 אלף תלמידים, מתוך כמיליון וחצי, מספר רב של שעות בשבוע. ביישובים האחרים, לאו דווקא מבוססים יותר, מערכת השעות רק מתקצצת
אפשר לשער שזו הסיטואציה שראה השר מאיר שטרית בעיני רוחו כשחוקק בשנת תשנ"ז את חוק 'יום חינוך ארוך ולימודי העשרה'. במטרות החוק נכתב אז: "לתת הזדמנות שווה בחינוך לכל ילד בישראל, כדי להביאו למיצוי מרבי של כישרונותיו". וגם: "חוק זה בא להוסיף שעות לימודים וחינוך על השעות הקיימות במוסדות החינוך, כדי להרחיב ולהעמיק את הידע וההשכלה של התלמיד, להוסיף חינוך לערכים ופעילות חברתית...". שטרית העדיף להתעלם מדו"ח של ועדה שהוכיח שנה קודם כי יום חינוך ארוך לא מתאים לכולם. הוא גם לא התעכב על פרטים שוליים כמו הזנה לילדים שלומדים 8 שעות ביום, הצורך במבנים מתאימים לשהייה ארוכה, בניית תכנית לימודים מתאימה ועוד. הוא כן התייחס לכך שתוך 5 שנים כל המדינה תעבור למתכונת הלימודית הזאת. נכון להיום, החוק מיושם ב-106 יישובים בלבד, ולא תמיד בצורה מעוררת השתאות.

גלגולי היום הארוך

בימים אלה ממש חוגג 'חוק שטרית' 9 שנים לתחילת יישומו. החוק אומנם נושא בגאון את שמו של שטרית, כיום שר הבינוי והשיכון, אבל האמת היא שהוא לא היה הראשון ליוזמה הזו. קדם לו חוק של חבר הכנסת פרופסור מיכאל בר-זוהר, איש 'המערך', 7 שנים קודם לכן. בר-זוהר,  אז יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ביקש לקצר את שבוע הלימודים לחמישה ימים ולהאריך את הימים הנותרים. החוק אמנם קיבל את אישורה של הכנסת, אבל זבולון המר, שהיה אז שר החינוך, התנגד ליישום החוק בגלל טענות שונות, שחזרו ועלו שוב בעקבות פרסום מסקנות ועדת דוברת. בין השאר נטען כי בעצם לא מדובר בתוספת שעות, שהילדים יתקשו ללמוד בשעות אחר הצהרים, ושאין להניח לילדים להסתובב חפשי ביום שישי, יום שבו הורים מעוטי יכולת לא יוכלו לממן תעסוקה עבור ילדיהם. החוק לא בוצע.

מספר שנים אחר כך, וכדרכם של ראשי ממשלות, מינה ראש הממשלה, יצחק רבין, ועדה שתבחן את הדרכים ליישומו של החוק. בראש הוועדה הועמד פרופסור חיים אדלר מן החוג לחינוך באוניברסיטה העברית (ומי שזכה בינתיים בפרס ישראל לחינוך). הוועדה של אדלר דווקא לא המליצה שהחוק ייושם על כלל התלמידים. היא הציעה מספר חלופות, שאחת מהן המליצה להאריך את יום הלימודים רק ל-15 אחוזים מן התלמידים. זו החלופה שנבחרה על ידי זבולון המר, שלדברי פרופ' אדלר היה מוטרד מן הפערים בחברה יותר מכל שר חינוך שהיה לפניו ואחריו במשרד. "אנחנו הצענו להאריך את יום הלימודים ל-15 אחוזים של התלמידים החלשים בכל בית ספר, כדי שהתלמידים טעוני הטיפוח יוכלו להדביק את הפערים", אומר פרופ' אדלר. "הממשלה אימצה את הדו"ח, ודן מרידור הקציב 70 מיליון ליישומו. אינני יודע מדוע, אבל בסופו של דבר הדו"ח נגנז".

ההמלצה ההיא אמנם לא בוצעה, אבל כמעט מייד אחר כך, בשנת תשנ"ז, העביר מאיר שטרית חוק יום חינוך ארוך חדש, שבניגוד לחוק של בר-זוהר אינו מקצר את שבוע הלימודים, ואמור לכלול את כלל ילדי ישראל - מגן חובה ועד תיכון.

'חוק שטרית' עבר ליישום כמעט מייד אחרי שנחקק. הוא עבר בכנסת בקיץ, ובאמצע שנת הלימודים שאחרי הוא כבר נכנס לפעולה במאה יישובים בארץ. שלא כצפוי, הוא לא הופעל דווקא במקומות המוגדרים כחלשים ביותר, אלא בתפזורת מגוונת שהורכבה מעשירונים שונים (כולם מתחת לממוצע): קצת קו עימות, קצת פריפריה, קצת שכונות וכו'. בהדרגה היו אמורים להיכנס לתכנית עוד ועוד יישובים, אבל הנושא הוקפא. במשך שמונה שנים נוספו לתכנית 6 יישובים בלבד.

מי שבולם את היישום של יום חינוך ארוך בכל מערכת החינוך הוא האוצר. הפרויקט עולה הרבה יותר מדי כסף. וכך לומדים 192 אלף תלמידים, מתוך כמיליון וחצי, מספר רב של שעות בשבוע. ביישובים האחרים, לאו דווקא מבוססים יותר, מערכת השעות רק מתקצצת.

מתמטיקה בשעה האחרונה

"בית הספר הוא לא השמרטפייה של הילדים" מבהירים במשרד החינוך ומצטטים את מטרות החוק. אבל ברור שאימהות רבות (וגם אבות) דווקא כן רואים ביום חינוך ארוך הזדמנות לחסוך מהילד את הכותרות הלא רצויות של 'ילד מפתח', 'ילד מתנ"ס', 'יום סבא יום סבתא' וכל הכרוך בזה.

אם אתם מרגישים חסרי מזל על שאינכם נמצאים ברשימת היישובים הנבחרים, הנה קטע מדבריה של אמא שילדיה למדו במשך 3 שנים ביישוב כזה: "אם הילדים מגיעים הביתה בשעה 15:30 הם לא מספיקים ללכת לחוגים שמתחילים ב16:30, כי הם עדיין לא אכלו ולא התארגנו אחרי יום ארוך. הזמן פשוט עובר והם לא מספיקים. הילדים כמובן מגיעים עם שיעורי בית. דמיינו את הילד מכין שיעורים אחרי יום ארוך: כמה סבלנות יש לו? כמה ריכוז? כמה רצון?

"אין זמן לצאת החוצה ולשחק, במיוחד בחורף כשמחשיך מוקדם. כמה חברים אפשר להביא או לכמה אפשר ללכת? אחר-כך גם מתפלאים שהילדים כל הזמן משחקים במחשב".

אמא אחרת כתבה על הבעיות בהעברת האידיאה אל המעשה: "בעיקרון, המגמה היתה להכניס בשעות האחרונות של הלמודים שעות הרפייה, פעילות ספורט ואמנות. מאידך, בבית הספר יש רק 2 מורות לספורט, חדר טכנולוגיה אחד, וכן הלאה. המציאות של תכנון מערכת השעות היתה שלא ניתן היה לתת את שעות ההעשרה דווקא בשעה השישית-שביעית. השעות הללו פוזרו על כל השבוע, והיו מצבים רבים של הוראה פרונטאלית של מקצועות מורכבים כמו אנגלית או חשבון בשעות האחרונות.

"רמת האלימות עלתה במידה ניכרת. רק השנה, כאשר חזרנו ליום למודים נורמטיבי עד 13.00, הבחנו עד כמה לכמות שעות השהייה הצפופה בבית הספר יש משמעות על העלייה ברמת האלימות וההתנהגות החברתית".

הבעיות ביישום אינן חדשות. שנתיים לאחר שהחוק החל לפעול בשטח, גילה מחקר שהוזמן על ידי משרד החינוך שרק ב-12.5 אחוזים מבתי הספר מוגדרת התכנית כהצלחה. בפחות מ-50 אחוזים מבתי הספר והגנים ראו מנהלים את יום החינוך הארוך כהזדמנות, ובנו מערכת שעות טובה ומגוונת. כבר בשנה השנייה חל פיחות בתחושת המורים לגבי הרווחים הפדגוגיים שנבעו מהפעלת התכנית. בגנים לעומת זאת היו דיווחים על ילדים עייפים ורעבים, על קשיי ריכוז, ועל יותר גילויים של אלימות.


ח"כ מלכיאור: "באחד היישובים יש קבוצה של עולים מאתיופיה. יש להם אפשרות להיות חלק מתכנית שגם משרד החינוך מודה שהיא הרבה יותר טובה ממה שבית הספר יכול להציע, ובכל זאת הוא אינו משחרר אותם. אני חושב שעד כיתה א' אפשר לתת להורים לאסוף את הילדים שלהם הביתה מוקדם יותר"
חגית מאיר, האחראית על יום חינוך ארוך מטעם משרד החינוך, מבטלת את חשיבות המחקר ואומרת כי הוא נערך בעת שהחוק היה חדש. לדבריה, מאז קיבלו המנהלים הדרכה והדברים השתכללו. מלבד זאת, היא מסבירה, מנהל שיום הלימודים אצלו נראה גרוע בין 8 ל-12 ייראה גרוע גם בין 12 ל-15. זה לא קשור לאורך יום הלימודים. מאיר מודעת לכך שיש בעיות גם בתנאים הפיזיים של התלמידים, אבל היא אומרת: "הדברים אינם ניתנים לשיקול דעתנו. המחוקק קבע ואנחנו צריכים ליישם".

בעייה קריטית אחרת בתחום היישום היא ההזנה. הילדים מסיימים ב-15:15 בלי שהם מקבלים ארוחה חמה. חוק ההזנה נחקק אמנם בנפרד לפני כשנה, ואמור לדאוג לכך שהילדים יזכו בארוחה מבושלת ומזינה. אבל ויכוח שניטש בין הרשויות המקומיות, משרד החינוך ומשרד האוצר, מותיר עשרות אלפי תלמידים עם דלק של סנדוויצ'ים עד 15:15.

ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, מודע לכך שכבר חלפו ארבעה חודשים מתחילת השנה. הוא עוסק בנושא ההזנה ומקיים דיונים בוועדה  שלו,  אך אומר עם זאת כי בעיות ביישום לא יכולות לבטל הכל:  "הקיצוצים בחינוך בשנים האחרונות היו כל כך קשים. למחצית מבתי הספר אין אולם ספורט, הצפיפות בכיתות היא נוראית, אבל אי אפשר לא לעשות כלום עד שיהיו תנאים ראויים. צריך לשפר את התנאים הפיזיים בצד היישום של החוק". אגב, היו כאלה שהציעו לנצל את תקציב השעות הנוספות של 'יום חינוך ארוך' לרוחב, כלומר לפיצול הכיתות. אבל זו לא היתה כוונת המחוקק.
 
הפסיכולוגים מזהירים

"כל אנשי המקצוע אומרים חד-משמעית, שלילדים עדיף להגיע הביתה, להירגע ממאורעות היום, לאכול אוכל ביתי ולא אוכל תעשייתי ממגשיות אלומיניום על שולחן הכתיבה בכיתה, לנוח, להכין שיעורים ולהתפנות לפעילות אחר הצהרים לפי בחירתם האישית... לא הבאתי ילדים לעולם כדי להיות אתם שעתיים וחצי ביום..." מילים אלה הן פרי עטה של צוף יפלח, אמא לשלוש בנות שנבהלה מן האפשרות שבנותיה תבלינה בבית הספר עד שעות אחר הצהריים.

בשל העובדה שיום חינוך ארוך פועל במעט יישובים, הורים רבים כלל לא שמעו עליו. אבל בעקבות פרסום מסקנות ועדת דברת, אשר המליצה לקצר את שבוע הלימודים ביום אחד ולהאריך את הימים הנותרים, התארגנה קבוצת הורים כדי להרים קול צעקה ולמנוע אפשרות שילדיהן ילמדו 8 שעות ביום. 
 
הקבוצה (שבינתיים הקפיאה את פעולותיה בעקבות התאיידותו של דו"ח דוברת) גייסה את הפסיכולוגית פרופ' עפרה מייזלס, מן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. מייזלס העלתה תהיות קשות על הנהגת יום לימודים ארוך, וכתבה חוות דעת נחרצת מאוד נגד הנושא. הסיבה הראשונה שהיא מונה היא העובדה שבמסגרת יום כזה ילד צריך לשהות בקבוצה גדולה של ילדים ועם מבוגר אחד. שהות כזאת, כותבת פרופ' מייזלס, דורשת מן הילד, במיוחד בגיל היסודי, "השקעה רבה של כוחות ויסות קשב, ויסות התנהגותי וויסות רגשי. לאחר מספר שעות כאלו במסגרת קבוצתית די לוחצת, יש לילד צורך משמעותי להרפות מעט את הרסן, להיות לבד, לנוח, להיות בקשר עם עוד מבוגר אחד או עם עוד ילד אחד בלבד, במקום שקט, או לבחור לו בעצמו את הפעילות המתאימה לו שלא תוכתב ע"י לוח זמנים שהוא לא בחר בו". בתי ספר לא ערוכים להעניק את המרחב הזה. עוד כותבת מייזלס כי יום לימודים ארוך שבמסגרתו מופעלים חוגים, מציע מספר מצומצם מאוד של אפשרויות עבור הילדים, וכך מרחב הבחירה שלהם מצטמצם. ילד לא ייצא שוב אחר הצהריים לחוג, ואם בבית הספר שלו אין חוג נגינה - הוא לא ילמד לנגן. אם אחר הצהרים שלו היה פנוי, היתה לו יכולת לבחור בין מתנ"ס כזה לאחר, וללכת אחר האופציה המתאימה לו ביותר.

נקודה נוספת שמעלה מייזלס בקשר לחוגים היא, שכאשר ילד מבקר בחוג אחרי הצהרים, הוא נפגש עם ילדים אחרים ועם מורים אחרים. במקרה של יום חינוך ארוך, ילד שהכיתה שלו דוחה אותו, נשאר עם אותה החברה, אותם מורים ואותן הסטיגמות.

היבט שלישי שמצוין בדו"ח של מייזלס הוא הפגיעה בקשר בין הילד להוריו, שאמור להתרחש בשעות אחר הצהריים, שעות ההירגעות והמנוחה. "למעשה מן הדו"ח משתמעת לקיחת האחריות לחינוך מידי ההורים, שכן יום לימודים ארוך חובה מונע גם מן ההורה הרוצה להשקיע בילדו לעשות זאת בשעות סבירות, כאשר הילד עדיין לא לגמרי מותש לאחר יום לימודים ארוך".

לדעת מייזלס, יכולה להיות הצדקה להנהגת יום חינוך ארוך אם המדינה מחליטה לסייע לאזרחיה בשמירה על ילדיהם בעוד הם נמצאים בעבודה, ובהעברת 'בקרת איכות' על מקומות כאלה. "הדיון בפסיכולוגיה ההתפתחותית ככלל, מניח שעדיף לילד שלא יהיה במסגרת של שמרטפות או יום לימודים ארוך אלא עם הוריו".

הצדקה אפשרית אחרת לפי מייזלס היא צמצום פערים והענקת שעות העשרה לילדים המגיעים מרקע מוחלש. אבל אפילו כאן, היא טוענת, המסקנה אינה חד משמעית. מייזלס מצטטת מחקר ולפיו כאשר התכנית איננה איכותית דיה, היא עלולה לפגוע באותם הילדים ולא להועיל להם. התכניות המוצעות היום בבתי הספר, מיותר לומר, לא תמיד עומדים בהגדרת התכנית המועילה, לפי המחקר הזה. המחקרים שציטטה מייזלס מצביעים על כך שנזקים מיום חינוך ארוך שלא הופעל כהלכה יכולים להופיע כבר אחרי השנה הראשונה בצורה של תוקפנות, חרדות וירידת ריכוז של הילדים. מייזלס המליצה לבחון את הדברים, לבדוק מחקרים בעולם, וכן לאפשר להוציא ילדים צעירים (גם בכיתות הצעירות של בית הספר היסודי) בשעות מוקדמות יותר.

גם הפסיכולוג יהושע לביא מתנגד להנהגת יום לימודים ארוך. גם הוא מציין כי מי שהמליץ על הנהגת יום חינוך ארוך מתעלם מכל הידע הפסיכולוגי-התפתחותי המצטבר. לביא מחלק את מרחבי הזמן לשלושה: אני עצמי, אני ומשפחתי, אני והסביבה. טענת היסוד שלו אומרת, שאיזון בין שלושת המרחבים מצמיח ילד בריא בנפשו. ואולם, יום חינוך ארוך נותן הרבה מקום למרחב השלישי, מעט מקום לשני, וכמעט בכלל לא למרחב הראשון. "כל ניסיון לפרום את המרקם הטבעי הזה לטובת מרחב זה או אחר, יגרום לעומס כבד על הילד - עד כדי גרימת נזקים לילדים הרגישים יותר".

ח"כ מלכיאור חושב שעם כל הכבוד, הפסיכולוגים קצת מרחפים וגם קצת מגזימים. "במדינת ישראל לומדים חצי מהימים בשנה, לא יותר. יש פסח וחנוכה וערבי חגים ואסרו חג, ובקיץ החופשה מאוד ארוכה. יש המון הזדמנות למפגש של הילדים עם ההורים". עוד אומר מלכיאור כי גם בימי הלימודים מדובר בסך הכל בארבעה ימי לימוד ארוכים ובעוד שניים קצרים. "חשוב לזכור שברוב הבתים ההורים לא נמצאים בבית בשעות 12 או אחת בצהריים, כך שהילדים יושבים מול הטלוויזיה או מסתובבים ברחוב. יש מקומות שלא כדאי שהילדים יראו מה שקורה ברחוב ולא יהיו שותפים לזה. בנוסף, במרבית הביתים היום בישראל ההורים אינם יכולים לממן חוגים או שיעורים פרטיים, וזו החובה של המדינה".


המחקרים מצביעים על כך שנזקים מיום חינוך ארוך שלא הופעל כהלכה יכולים להופיע כבר אחרי השנה הראשונה בצורה של תוקפנות, חרדות וירידת ריכוז של הילדים. פרופ' עפרה מייזלס המליצה לבחון את הדברים, לבדוק מחקרים בעולם, וכן לאפשר להוציא ילדים צעירים בשעות מוקדמות יותר
אם כך, אולי גם לדעתך כדאי להחיל יום חינוך ארוך על עשירונים מסוימים באוכלוסיה?


"לא. אני חושב שאנחנו נמצאים היום בתחרות עם העולם המערבי, שמספק לתלמידיו יום חינוך ארוך. אנחנו צריכים לקדם תלמידים מכל השכבות ולהגביר את היכולת הלימודית שלהם. המדינות בעולם משקיעות יותר ויותר בחינוך, ורק מדינת ישראל מקצצת ומשקיעה פחות ופחות".

מלחמות מול הפיקוח

רונית היא אמא במשרה מלאה. מאז שנולדו לה הילדים, במשך 10 שנים, היא עובדת בבית, וכל יום היא מודה לבורא על שהעבודה של בעלה מספיק רווחית כדי שהיא תוכל לעשות זאת. השנה הגיעה בתה הצעירה לגן חובה, מה שאומר שהיא מסיימת ארבע פעמים בשבוע בשלוש ורבע. רונית לא מסוגלת להבין מדוע החליט משרד החינוך שעדיף לבת שלה להיות בגן מאשר בבית. היא ביקשה מהגננת להוציא את הבת מוקדם, אך זו חששה שהיא תפוטר. רונית התעקשה, והסתבכה עם הפיקוח, שאיים בביקורי בית ובהטלת סנקציות על האם.

נשמע דמיוני? ממש לא. במקומות שבהם נוהג יום חינוך ארוך מתעקש משרד החינוך שהילדים ייאספו לבתים רק בסוף היום. מאבקים של ממש ניטשים בין ההורים לפיקוח. לפעמים הם מסתיימים בניצחון ההורים, לפעמים בניצחון של הפיקוח (כמו במקרה של קהילת מגורשי נצרים ב'אריאל') ולפעמים ההורים לוקחים והגננת שותקת (לא, לא נסגיר את שם היישוב).

"גם לי יש מאבק עם משרד החינוך", מודה ח"כ מלכיאור. "באחד היישובים יש קבוצה של עולים מאתיופיה. יש להם אפשרות להיות חלק מתכנית שגם משרד החינוך מודה שהיא הרבה יותר טובה ממה שבית הספר יכול להציע, ובכל זאת הוא אינו משחרר אותם. אני חושב שעד כיתה א' אפשר לתת להורים לאסוף את הילדים שלהם הביתה מוקדם יותר, אם יש להם אפשרות לתת דברים מעניינים יותר לילדים מאשר בבית הספר. אבל מכיתה א' אני חושב שצריכה להיות אחידות". אגב, הרב מלכיאור מוכן לסייע לקבוצות הורים כאלה, אך הוא אינו מבטיח שיצליח לכופף את ידו של משרד החינוך.

"זו בעיה להכריח את ההורים להשאיר את הילדים במוסדות הלימוד ולהחיל את זה על כלל הילדים", אומר פרופ' אדלר. "כשאני הסברתי לבנות שלי את המושג 'יום חינוך ארוך' הן שאלו: ומה עם החוג לפסנתר של הילד, והחוג לספרדית? יש הורים שיכולים להעניק לילדים שלהם יותר ממה שמשרד החינוך יכול להציע, וזה גם לא יהיה על חשבון המדינה. מנגד, יש ילדים שאין להם בבית לא חוגים ולא לגו, והילד לא מקבל כלום בבית".

אדלר חושב ש"כמו כל דבר בחברה שלנו, הפיתרון צריך להיות מותאם לסוג האוכלוסייה, ובזה אני חולק על ידידי מאיר שטרית. חוק יום חינוך ארוך עולה הון עתק. במקרה של הנכדים שלי, חבל על הכסף. אם תעשה פיתרון שמותאם לאוכלוסיה, גם תחסוך כסף וגם לא תקים עליך ועל מערכת החינוך את ההורים ואת הילדים".

ofralax@gmail.com