בשבע 221: הוי ארצי

חגי סגל , כ"ג בכסלו תשס"ז

טעם הסבל

כמעט ערב ערב חוזר דן חלוץ הביתה בפנים נפולות ומתחת לזרועו דו"ח קטלני חדש על אופן תפקודו במלחמת לבנון השנייה. "בשביל מה לך כל הצרות האלו", אומרת אשתו, "תתפטר כבר".

בגלל הכבוד, הוא עונה לה, בגלל הכבוד.

גיבור תש"ח 

כאילו שלא חסרות לנו צרות עם אחמדאינג'אד ונסראללה גם ערביי ישראל הרימו פתאום ראש. מסמך הדרישות החדש שלהם בשבוע שעבר עורר חלחלה אפילו אצל  אנשי  שמאל. "זו הכרזת מלחמה", זעקה אחת הכותרות במרומי עמוד הפובליציסטיקה של 'הארץ'. סיוט מודחק התברר לפתע כמציאות. לא רק שהפלשתינים בגלות חולמים לחזור לבתיהם בפלשתין הישנה, גם ערביי ישראל חולמים.  "אין ערבי אחד שיוותר על הזכות הזאת", אמר לי השבוע גורם בכיר בקלנסוואה.

מאיפה צצה פתאום זכות השיבה? מאיזה בקבוק קפץ עלינו השד הזה? הרי רק לפני שנתיים-שלוש אף אחד כאן לא חשש ממנו ברצינות. הוא היה יותר עניין של פולקלור פלשתיני ופרנויה ימנית מאשר נושא רציני על סדר היום. היה רושם שגם הערבים התייאשו ממנו אחרי מלחמת ששת הימים. כשסאדאת בא ארצה לפני 29 שנים הוא לא הכליל את המלים  'פליטים' או 'זכות שיבה' בנאומו הארוך בכנסת, רק דיבר שם באופן כללי מאוד על "פתרון צודק לבעיה הפלשתינאית". 16 שנה אחר כך, עם תחילת עידן אוסלו, התנזר גם ערפאת מדיבורים על 'זכות השיבה'. בטקס החגיגי בבית הלבן הוא נתן לכל הנוכחים להבין שבאיזושהי דרך צריך לפתור את בעיית הפליטים, לאו דווקא באמצעות שיבה למחוזות 48'.

הנושא המטריד ביותר באותם ימים היה עתיד ירושלים. אפשרות חלוקתה הצטיירה אז כדבר המסוכן ביותר שעלול לצמוח מהסכמי אוסלו. "פרס יחלק את ירושלים", זעקו תשדירי הליכוד בבחירות 96', ולא "פרס יחזיר את הפליטים". עניין פליטים וזכות השיבה בקושי השתחל בעשור הקודם לפולמוס הפוליטי הסוער בין ימין לשמאל.  כשמיכאל איתן דיבר עליו פעם בכנסת בקיץ 92', האשים אותו חיים רמון ב'עלילת דם'.  והנה, עכשיו, זה פתאום נושא לוהט. הכיצד?  

ועדת חקירה ממלכתית תקבע, מן הסתם, שרבין ופרס אשמים: כששניהם ייבאו הנה מתוניס את כנופיית ערפאת, הם הפיחו רוח חיים בתשוקה הפלשתינית הרדומה לחזור יום אחד ליפו ולעכו. הוויכוח הישן על עתיד השטחים התרחב בגללם לוויכוח על כל הארץ, כך תקבע הוועדה. אבל אם היא תעשה עבודה יסודית יותר היא תרשיע בעיקר את אריאל שרון. ראש הממשלה הקודם, איש המפצים הגדולים, הוא מחיה המתים העיקרי של זכות השיבה. בגללו התרגשה עכשיו עלינו כל הרעה הזאת.

זה התחיל במכתב ההבנות ששרון סחט מג'ורג' בוש, כדי לגרד טענת אליבי לתוכנית ההתנתקות. המכתב ההוא, שכביכול סתם את הגולל על אפשרות שיבתם של פליטים לתחומי הקו הירוק, הוא זה  שגאל אותה מתהום הנשייה. פתאום היא עמדה שוב על סדר היום, ומאז לא ירדה ממנו. ככל ששרון ולהקת אתרוגיו הירבו להשתבח בהישג המדומה הזה, כך גבר העניין הפלשתיני והבינלאומי בסוגיית פליטי תש"ח. זאת היתה עז שהוכנסה הביתה כדי להוציא אותה מיד, אבל היא התעקשה להישאר בפנים ולפעות בקול גדול.  
   
אהוד אולמרט הוסיף בנזין למדורה כשבנאום שדה בוקר האחרון התייחס בכובד ראש לזכות השיבה. הוא דיבר נגד, עדיין נגד, אבל עצם האזכור של הסוגיה תרם תרומה חשובה ליחסי הציבור שלה. מנהיגי הפזורה הפלשתינית מוקירים לו תודה על כך. בביוגרפיה הלאומית שלהם יורעפו הרבה מלים טובות על שני מנהיגי קדימה. 

איש חזון  

עמירם לוין, אלוף במיל' לשעבר, משנה לראש המוסד לשעבר ואחד מבכירי חוקרי מלחמת לבנון בהווה, רואיין בליל ו' שעבר בערוץ 10. הוא חיווה דעה נחרצת כי חולשת צה"ל במלחמה נבעה, בראשו בראשונה, מ"התהליך הארוך של הכיבוש בשטחים". ב'הארץ' ציטטו בשקיקה את ההתבטאות הזאת, אף שנשענה על טיעונים קלושים בלבד. 
   
ברשותכם, גם אני רוצה לצטט את לוין, אבל לא ציטוט טרי שלו, אלא ציטוט מחורף 2000, כמה חודשים לפני הנסיגה בלבנון. וכך אמר אז בראיון ל'מעריב' (24.4.2000): "צריך לסגת מלבנון באופן חד-צדדי. אילו עשינו זאת מזמן, היינו גם מפתיעים את הלבנונים והסורים. לדעתי, אם לא יהיה הסכם עם סוריה – ואני לא רואה הסכם באופק – צריך לסגת עכשיו באופן חד-צדדי (מעריב, 24.4.00).

המראיין, איתן רבין, שאל אותו "האם רציניים איומיו של חסן נסראללה, לגבי המשך הפיגועים גם אחרי נסיגת צה"ל מלבנון", ולוין השיב בביטחון גמור כי "אלה איומי סרק. אולי זה רציני, אבל לטווח קצר בלבד. נסראללה צריך להראות שישראל נסוגה תחת לחץ. בטווח הארוך, אם נפעל נכון, יהיה גם לנסראללה וגם לסורים ובוודאי ללבנונים, אינטרס לשמור על שקט באזור". וואלה?

עמי ותמי

מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל שברה השבוע שיאי גיחוך. מצד אחד ההכרזה המפורשת של אולמרט בברלין והנסיגה ממנה שעה קלה אחר כך, מצד שני התוכחות העיתונאיות כלפיו.  כבר לא קשה לדמיין מצב שבו ההיתממות הנלעגת תימשך גם אחרי שישראל תטיל פצצה על אירן. הודעת דובר צה"ל ביום הדין לא תחרוג אז ממדינות העמימות המסורתית: "מטוסי חיל האוויר הפציצו אחר הצהרים את טהרן בפצצה חדשה שטרם נוסתה עד כה במזרח התיכון, רק במזרח הרחוק. לכל טייסינו שלום. הם דיווחו על פגיעה טובה במטרה, שהשתרעה הפעם על שטח של 10 קילומטר רבועים. ישראל מביעה צער עמוק על מותם של 150 אלף אזרחים איראניים ועל עוד חצי מיליון איראנים שייפגעו במרוצת עשרות השנים הקרובות כתוצאה מהשלכות הפעולה. מדינת ישראל תעשה הכל כדי לסייע להם באמצעות משלוח אונקולוגים ותוך שימוש בניסיון הרב שנצבר אצלה בטיפול בילדי צ'רנוביל. ישראל גם חוזרת ומדגישה כי לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור". 

קריאת שמע מודרנית

"אף שלא היה דתי, היה אומר מדי לילה לפני השינה מלות תפילה, עוצם את עיניו ולוחש 'מודה אני לפניך'" (סיפור על אביה של השופטת דליה דורנר בספרה החדש –  והמומלץ! – של נעמי לויצקי על בית המשפט העליון. מישהו, כנראה, הטעה אותה).