בשבע 221: הארנבת ונס חנוכה

עודד מזרחי , כ"ג בכסלו תשס"ז

יום אחד שמעה חגית מחברתה שהיא מעוניינת למסור לגן-חיות ארנבת צעירה העונה לשם קליאו. חגית חשבה שכדאי לקחת את הארנבת הנחמדה לביתה כדי לשמח את ילדיה. הארנבת הגיעה לביתם, ובני המשפחה טיפלו בה היטב, ברוח דברי חז"ל שמזונות בעלי-חיים קודמים למזונות בעליהם. הם האכילוה חסה וגזר, הישקוה מים, ודאגו לכל מחסורה לפני שדאגו למחסורם.

כשהארנבת גדלה רצתה חגית לשחררה לעתים מכלובה, והקצתה לה את שטח המרפסת. כאשר מזג האוויר הצטנן היתה חגית מחזירה את קליאו לתוך הכלוב בסלון, ודואגת לכסות אותו בקערת כביסה גדולה כדי שהארנבת לא תצא ותסתובב בבית.
 
חודשיים לאחר מכן חזרה חגית במכוניתה עם ארבעת ילדיה מבית משפחת קליין באלקנה, שם הוזמנו בקביעות להדלקת נר ראשון של חנוכה אצל דודתו של בעלה אריאל ז"ל. גם לאחר שאריאל נהרג בתאונת דרכים לפני כעשר שנים, המשיכו במסורת ההדלקה בצוותא.


חגית הבחינה שמנורת אהיל דלוקה נפלה על הכרית סמוך לפתח הדלת. חום הנורה חרך את הכרית, שהחלה לבעור. חגית ניתקה מיד את מנורת האהיל מהשקע, ולאחר מכן ניערה את הכרית מחוץ לחדר הילדים עד שהעשן פסק כליל. היא חזרה למיטתה, ורק לאחר כמה שניות החלה לקלוט מה היה עלול להתרחש חס ושלום אילולא התעוררה בדיוק בזמן
הם הגיעו לביתם בגבעת-שאול בירושלים בשעה 11 בלילה. חגית היתה עייפה מאוד. היא הדליקה נר ראשון של חנוכה. בגלל מזג-האוויר הקפוא הכניסה את קליאו לסלון עם הכלוב. היא התכוונה לכסות אותו בקערת הכביסה, אבל תחושה פנימית דחקה בה שלא לעשות זאת. היא יצאה מהסלון והלכה לישון בהניחה לילדיה להסתדר לבדם לקראת השינה. לאחר כמה שניות שקעה בשינה עמוקה. 

בשעה שלוש בלילה התעוררה חגית לקול רחשים חזקים בחדרה. בתחילה נבהלה, ולאחר כמה שניות הבינה שהארנבת הצליחה לצאת מכלובה והיא מסתובבת כעת בחדר. היא שמעה איך קליאו מכרסמת את נעליה ושאר חפציה.

בלית ברירה החליטה חגית לקום כדי לתפוס את קליאו ולהחזירה לכלוב. היא ניסתה כמה פעמים ולא הצליחה ללכוד את הארנבת הזריזה. הארנבת גירגרה בעצבנות משונה והתחמקה שוב ושוב. כאשר נוכחה חגית שלא תתפוס את קליאו, החליטה לגשת לחדרי הילדים, לראות כיצד נרדמו, ובגלל הארנבת החופשיה אף חשבה לישון באחד מהם. תחילה ניגשה לחדרם של מיטל בת ה-9 וגלעד בן ה-11. האור היה כבוי והכל נראה כשורה. לאחר מכן ניגשה לחדרם של דביר בן ה-10 ועשהאל בן ה-13. האור בחדרם דלק. שניהם היו ישנים על מזרנים נמוכים. החדר היה הפוך. שמיכות החורף היו מוטלות בחלקן על הרצפה וכמה ספרים היו מפוזרים סביב. אז קלטו עיניה כרית-נוי המוטלת על הרצפה ועשן מיתמר ממנה...

היא הבחינה בכך שמנורת אהיל דלוקה בגובה של מטר נפלה על הכרית, סמוך לפתח הדלת. חום הנורה חרך את מכסה האהיל ולאחר מכן את הכרית, שהחלה לבעור. חגית ניתקה מיד את מנורת האהיל מהשקע, ולאחר מכן ניערה את הכרית מחוץ לחדר הילדים עד שהעשן פסק כליל. היא חזרה למיטתה, ורק לאחר כמה שניות החלה לקלוט מה היה עלול להתרחש חס ושלום אילולא התעוררה בדיוק בזמן. הרי כל החדר היה מלא בחומרים דליקים, ואם לא היתה מגיעה אליו בשנייה הנכונה, היה מתלקח חלילה במהירות עצומה...  אז הבינה שהקדוש-ברוך-הוא הצילם ופרצה בבכי של הודיה.

לאחר מכן עלה בדעתה כי לא יתכן שהילדים לא יידעו על הנס שהציל את חייהם. היא ניגשה שוב לחדר הילדים וניערה את עשהאל. הילד העייף מאוד אמר: "אני מקווה שיש לך סיבה טובה להעיר אותנו...".

"אתה לא סומך עלי?... תקומו מיד!".

היא לקחה אותם לחדרם של גלעד ומיטל והעירה בקושי רב גם את שניהם. אז הגישה להם את הכרית החרוכה והורתה: "תריחו את הכרית!".

הילדים נרתעו מהריח: "פוי, זה מסריח!... יש לזה ריח של שריפה!...".

חגית הכריזה: "ילדים, נס עשה לנו הקדוש ברוך הוא. נס גמור!" וסיפרה להם את כל המעשה, שהחל ברעשיה של הארנבת המכרסמת בחדרה והסתיים בכיבויה של הכרית שהחלה לבעור. בכל אותה העת חגית רעדה ממש, וסיימה את דבריה בבקשה שכל אחד מהם ילך למקום האהיל ויברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה!".

מיטל, שהיתה נרגשת מאוד, הציעה שלא יחזרו לישון, אלא יקראו פרקי הודיה עד אור הבוקר. הם קראו תהלים וכן 'פרק שירה' ו'נשמת כל חי', ובתוך כך העלו כל מיני השערות לגבי מה שאירע, והסתפקו אם הארנבת הפילה בעצמה את מנורת האהיל או לא. אם אכן הפילה, הרי ש"חזרה בתשובה" על מה שעוללה, ואם לאו - הרי שהיא "צדיקה גמורה".

כך או אחרת, הילדים הצליחו לבסוף ללכוד את גיבורת הלילה ולהכניסה אחר כבוד לכלובה, אך הפעם לא שכחו לכסותו עם גיגית הכביסה.

יצירת קשר לסיפור השגחה פרטית שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il