בשבע 221: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ג בכסלו תשס"ז

אנשים כמונו

אז מה אנו יודעים כעת על האמריקנים? שהם בעד שלום במזרח התיכון, בעד מסירת הגולן לסורים, בעד עקירת יהודים ביש"ע ובעד אבו מאזן, אבל לא בעד יונתן פולארד. הם נגד איראן, אבל גם נגד נקיפת אצבע נגד איראן. באופן כללי הם בעדנו, אבל הם יותר בעד האינטרסים של אמריקה.
אוי לנו: האמריקנים הפכו לממשלת ישראל!

אמריקה לא מאוהבת

כמו המחזוריות בטבע, כמו חיפוש אחר ג'וב לשמעון פרס, גם יחסינו עם ארה"ב עוברים תהליך מתמיד של עליות ומורדות, נזיפות ולטיפות, ברוגזים ותוכניות שלום, נשיאים עוינים וידידותיים וראשי ממשלה תקיפים וותרנים. בכל פעם שהמתיחות עולה, מאיימים עלינו בכירי העיתונאים בהתנערות כללית של האמריקנים ממדינת ישראל. וכעבור שבועות ספורים, או לכל היותר בהתחלף הנשיא האמריקני, עוברת לכולנו חרדת הנטישה, והיחסים שבים להיות טובים ומעלה.

ומשום מה, למרות מערכת היחסים היציבה בחוסר היציבות שלה, דבר אחד כן השתנה לחלוטין במהלך השנים, וזהו עמוד השדרה של ממשלת ישראל. אם בשנות ה-80 דחה מנחם בגין בנחרצות את תוכנית רייגן, ויצחק שמיר הרשה לעצמו למסמס את מסמך שולץ, הרי מאז חזרתו של השמאל לשלטון – ישראל פחות או יותר הוציאה את המלה "לא" אל מחוץ לחוק. כל אישיות אמריקנית מתקבלת בחנופה, כל נזיפה מתקבלת בהרכנת ראש, וכל יוזמה מדינית מתקבלת בהתלהבות – אמנם מזויפת, אך מזיקה באותה מידה. המצב אף החמיר מאז הפיגוע במגדלי התאומים, וכעת אנו מסרבים לפעול בזירה המדינית והביטחונית בלי שהדוד סם יחזיק לנו את היד. אפילו המלחמה בלבנון הסתיימה ברגע שקונדוליסה קראה "פוס".

האמת, אין שום סיבה שארה"ב תעזור למי שלא מוכנה לעזור לעצמה. ואם בסופו של דבר ינותק הלופ במערכת היחסים, והאמריקנים יחליטו למאוס בנו סופית, יהיה קשה לבוא אליהם בטענות. לפעמים גם לנו נמאס מעצמנו. 

פיו הולך לפניו

בתקופה האחרונה, מפלס הפטפטנות והיהירות אצל ראש הממשלה עולה ביחס הפוך להישגים ולרגישות שלו. די אם נמנה את כמות הפעמים שאנשי לשכתו נאלצו להכחיש, להקטין ולהסביר את דבריו בשבוע האחרון, כדי להבין את גודל הברוך. לפניכם כמה ציטוטים חלקיים של אולמרט, שדי בכל אחד מהם כדי למלא כאן עמוד שלם של הוצאת עצבים כללית:

על חטופי צה"ל: "מבחינתם זה לשבת עוד קצת בשבי או פחות קצת"; על העוני: "המצב הכלכלי היום יותר טוב מאי פעם"; על הישגיו הגדולים כראש ממשלה: "דניאל בן-סימון לא שמע את כמות השבחים שקיבלתי ממנהיגי העולם על הנאום שלי"; על הגרעין האיראני: "האם אתה יכול להשוות את זה כשהם שואפים להשיג נשק גרעיני כמו אמריקה, צרפת, ישראל ורוסיה?".  
די כבר, די! שיקנה בתים, שיקבל שוחד, שייצא למלחמות שלומיאליות – רק שיפסיק כבר לדבר!

יחסים טובים יחסית

בנאומו בבית העיתונאים, שחרר ראש הממשלה הצהרה מפתיעה, ולשם שינוי היא היתה מתוכננת מראש: "מערכת היחסים ביני לבין עמיר פרץ טובה יותר מכל מערכות היחסים שהיו בין ראש ממשלה לשר ביטחון ב-15 השנים האחרונות". אכן, בשורה משמחת לשוחרי האחדות בכל בית ישראל. כה משמחת, שצריך להיות טיפוס קטנוני ומעצבן במיוחד כדי לרוץ לספרי ההיסטוריה ולבדוק את אמיתותה. ובכן, לשם כך אני כאן.

אז ניקח 15 שנה אחורה – עד דצמבר 1991. אלה הם ימי הדמדומים של ממשלת יצחק שמיר, כששר הביטחון הוא משה ארנס. האם היחסים בין השניים היו טובים פחות מאשר יחסי אולמרט ופרץ? קשה להאמין שלכך התכוון ראש הממשלה הנוכחי, אלא אם הוא התכוון להעליב את האינטליגנציה של השומעים.

גם ראש הממשלה אחרי עידן שמיר, יצחק רבין, שמר על יחסים לא רעים עם שר הביטחון שלו. אין זה מפתיע, בהתחשב בכך ששר הביטחון היה רבין בעצמו. אותם הדברים נכונים גם לגבי ראשי הממשלה פרס (בקדנציה השנייה) וברק, שכל אחד מהם בתקופתו שמר לעצמו גם את תיק הביטחון. ואם לגבי רבין עוד אפשר לומר בדוחק, שראש ממשלת אוסלו לא הסתדר עם הביטחוניזם של עצמו, הרי אהוד ברק דווקא הסתדר יופי עם שר הביטחון שלו, והסתכסך אך ורק עם כל אחד אחר.

כלומר, מ-15 השנים שאליהן התייחס אולמרט - נותרו 8 בלבד, שנות כהונתן של ממשלות נתניהו ושרון. לא אכנס לניתוח מערכות היחסים באותן שנים, אם כי חלק מההשוואות בוודאי לא יחמיאו לאולמרט ולפרץ. אני רק תוהה, אם במקום לערוך השוואות היסטוריות מופרכות, לא יכול היה אולמרט לחסוך לי את כל החישובים ולומר בפשטות כי הוא מרוצה משר הביטחון שלו.

חמסה עלינו

א. "אולמרט לא אמר שלישראל יש יכולת גרעינית", התגוננו אנשי לשכת ראש הממשלה. מזכיר קצת את מערכון הוויכוחים של מונטי פייטון: "אתה סותר את דבריי ברגע זה!" "לא נכון!".

ב. דבר אחד טוב יצא מדו"ח בייקר והאיך-קוראים-לו-השני: פתאום שמעון פרס מגלה שהוא לא לבד, שיש עוד פוליטיקאים קשישים שנבעטים מהדלת וחוזרים מהחלון. ומי יכתוב את הדו"ח הבא, אלכסנדר הייג? הנרי קיסינג'ר? תומס ג'פרסון?

ג. מפכ"ל המשטרה, משה קראדי, טוען כי פרשת לכידתו של בני סלע פגעה קשה בתדמית המשטרה. המממ... לא נכון.

ד. הגרלת 50 מיליון השקלים הוסיפה למדינת ישראל תשעה מיליונרים חדשים, שכל אחד מהם יקבל כחמישה מיליון וחצי ברוטו. ארקדי, כמה זה יוצא במנדטים?

ה. סופגניות? לביבות? נדמה לי שהחשמונאים היו צריכים להתחשב בנו ולהדליק את מנורת המקדש בעזרת קצת חלבונים וירקות טריים. חנוכה שמח לכולם!

יודע את מקומי

הנה תשובה ניצחת לכל מי שטוען, כי מדור זה וכותבו מנותקים מהמציאות ורק מפיצים שנאה חלולה: האם ידעתם ש"על דעת עצמי" בגימטריה שווה בדיוק ל"אהבת שלום"? וש"יודע את מקומי" שווה ל"חיבור אמיתי"? ואם זה לא מספיק, אז מה תגידו על כך ש"אבי סגל" שווה – תאמינו או לא - ל"יופי"?

פעם היה צורך לעבוד קשה כדי למצוא גימטריות מוצלחות. היום פשוט מחפשים 'גימטריה' בגוגל, והופ – מקבלים אתר חמוד בשם המקורי 'גימטריה', שמוצא לנו גימטריות לכל מטרה ומכל כיוון. רוצים להחמיא לכישוריו של ראש הממשלה שלנו? אין בעיה: "אולמרט" שווה בגימטריה 286, שזה גם "אריסטו", גם "יוהן סבסטיאן באך" ואפילו "דמבלדור". רוצים להשמיץ אותו? אז "אולמרט" הוא גם "לוזר גדול", "פספוס" ו"עדיף בלעדיו", ואלו עוד הגימטריות היותר עדינות.

בעצם, האתר הזה מחזיר את הגימטריה למקומה הנכון ביהדות – עולם הפרפראות והאגדות. כעת, גם אם ינסו לשכנע אותנו, כי בקריאת התנ"ך לאחור בדילוגים נמצא את המשפט "פול מקארטני מת", לא נסכים עוד להפוך את הטפל לעיקר ולהפך. כבודם של האותיות והמספרים במקומם מונח, אבל הם לא מהווים הוכחה לכלום, ומאמין אמיתי לא זקוק לגימטריות ולמשחקי לשון כסיוע לאמונתו.

כי אם נאמין בגימטריות יותר מהמינימום הדרוש, ניאלץ להודות כי "גוש קטיף" הוא "ביטוי דבילי וטיפשי" (אבל גם "אהבה תמימה"), "יהדות" שווה ל"ג'ים מוריסון" (אבל גם "אבי רביצקי") ו"האיחוד הלאומי – מפד"ל" שווה בדיוק ל"לא יצא מזה כלום"... טוב, אז אולי בכל זאת יש בזה משהו.

וכמובן, אני אישית אהיה חייב להסתדר עם העובדה ש"אבי סגל" זה לא רק "יופי" אלא גם "נוכל", ש"יודע את מקומי" שווה ל"נערה בהפרעה", וש"על דעת עצמי" בגימטריה זה בדיוק - אבל בדיוק – "כת השטן".