בשבע 223: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ז' בטבת תשס"ז

מכתב שלא הגיע למערכת

"שמי גלעד שביט, חייל צה"ל, המוחזק על ידי הערבים מזה חצי שנה. אם מישהו קורא מכתב זה, שיודיע לכולם כי אני עדיין אופטימי ומלא תקווה. אני מכיר את המדינה והעם שלי, ובטוח כי הם יעשו הכול כדי להחזיר אותי הביתה.

"המחבלים כאן מנסים לשבור את רוחי, ומספרים לי שממשלת ישראל שכחה ממני. אבל הסיפורים שלהם כל כך מופרכים, שאין שום סיכוי שאאמין להם אי פעם. הם אומרים שאולמרט נתן כסף לטרוריסטים, ושהוא עומד לשחרר אסירים שלהם לפני שישחררו אותי. אמרו לי אפילו שראש הממשלה נישק את אבו מאזן. נו, אז אני שואל אתכם.

"בשבוע שעבר, לא התאפקתי ואמרתי להם שהם שקרנים, שצה"ל עוד מעט ייכנס לעזה כדי לחפש אותי ויפרק את האם-אמא שלהם לחתיכות. הם רק צחקו ואמרו לי שעכשיו יש הפסקת אש, וישראל יושבת בשקט ולא עושה כלום. אני יודע שהם משקרים, כי כל הזמן אני שומע ירי של קסאמים לעבר שדרות. אז איפה בדיוק הפסקת האש, הא?

"אז מדי פעם אני יודע מה קורה, למרות שהחוטפים לא נותנים לי לשמוע חדשות. ניסיתי לצותת לרדיו שלהם, אולי הם שומעים משהו שאני יכול להבין, אבל הם כנראה מקשיבים רק לתחנות הערביות. אתם יודעים שיש להם שדר שנשמע בול כמו רפי רשף? פששש... מדהים. לפעמים, בחצי אוזן, נדמה לי שאני מזהה את רפי רשף או רזי ברקאי, אבל אז אני שומע שוב את קולו של דובר החמאס, ומבין שזאת היתה בסך הכול משאלת לב.

"האמת היא, חברים, שאני פוחד. אני יודע שבכל שנייה יכולים להרוג אותי. אני בטוח שגם אולמרט יודע את זה, והוא מתאמץ לשחרר אותי מהר ככל האפשר - לא כמו הדבילים שחושבים כי חייל חטוף יכול להמתין, ולא משנה לו להיות עוד קצת בשבי או פחות קצת.

"אני חי כאן במצב של חוסר ודאות. אחד החוטפים אמר לי, שאולי המצב ישתנה בקרוב, כי איסמעיל הנייה חזר. 'מאיפה חזר?' שאלתי, ואז הוא אמר לי שהנייה היה בחו"ל וחזר עם המון כסף. חחחח... כאילו שצה"ל היה נותן לו לעבור ככה חופשי, בלי לרסס אותו ואפילו בלי לעצור אותו... לא, רק ממשלת ישראל וצה"ל יכולים לשנות את מצבי, ויש לי הרגשה שהם יעשו את זה וישחררו אותי בקרוב. אחרי הכול, עם אנשים מוכשרים כמו אהוד אולמרט, עמיר פרץ, דן חלוץ – אי אפשר להפסיד.

"שלכם, גלעד".

אורנה ומשה כבר לא

בשבועות האחרונים עסק עיתון זה בתופעת הגירושים במגזר הדתי. אבל למרות כל הבעיות אצלנו, הידיעה הטרייה על פרידתם של בני הזוג אורנה ומשה דץ אמורה להחזיר אותנו לפרופורציות. אחרי ככלות הכול, אנו עדיין רחוקים ממצבו של הציבור החילוני, שבו אפילו הזוגיות הנצחית עלולה להתגלות כעניין זמני בלבד. אין זה אומר כי עלינו להתעלם מהתרחבות התופעה במגזר. אבל עדיין, כשמדובר ביחס לנישואים ולחיי המשפחה, אחינו החילונים הם עדיין אלה הזקוקים ל'מהפך'. בינינו, גם לא יזיק להם קצת יותר 'טיף וטף', אבל זה כבר נושא אחר.

אין, אין, אין חגיגה

לא נעים לשמוע על גירושים של זוג מפורסם, אלא אם אתה טוקבקיסט חסר-לב וחסר-חיים כמו אלה שהגיבו השבוע על פירוק חבילת הדצים. אבל מצערת לא פחות הדרך המקצועית שעשו בני הזוג המוזיקלי מאז תחילת דרכם המשותפת ועד קלטת הילדים ה-700 אלף. אין לי טענות רבות מדי נגד דץ ודצה – הם הלכו עם טעם ההמון והפכו לסיפור הצלחה כלכלי, ולכן הטענות צריכות להיות כלפינו, ההמונים.

מלכתחילה, דץ ודצה היו אמורים להיות רק אורנה ומשה, שני זמרים צעירים עם קריירות נפרדות. אפשר רק לנחש היכן היה משה דץ כיום, עם הקול הייחודי והמקצועיות שלו, אם הקריירה שלו היתה נותרת במסלול של 'עכשיו היא', אחד משיריו היפים. אבל הדרך ללבו ולכיסו של הציבור לא עברה דרך שירי איכות מהורהרים של זמר צעיר. ההמון רצה את בני הזוג יחד, ההמון רצה שירי אירוויזיון, ההמון רצה מוזיקה יוונית, ההמון רצה טקסי מלכות יופי ותוכניות עם ניתוחים פלסטיים, ההמון רצה קלטות וידאו לילדים. ההמון רצה וקיבל, ולמי אכפת מהאמנות.

וכך, במקום לשיר על אנשי הגשם ש"טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם" (רחל שפירא) או על "כוכבי המרום שטבעו בכוסי המברקת" (לאה גולדברג), מוצאים עצמם השניים שרים בפעם המיליון את "אין-אין-אין חגיגה בלי-בלי-בלי-בלי עוגה", ומנסים לשכנע אותנו שאין אתגר מקצועי גדול יותר מלהיות כוכבי ילדים. אני יודע - בתקופה שכתבתי בעיתון ילדים, גם אני הלכתי על הקטע הזה.

הדרך של הדצים אינה אלא אובדן הדרך שלנו. זה מה שרצינו, וזה מה שמגיע לנו: שירי פס-ייצור, ילדות רוקדות בגופיות בטן, תוכניות טלוויזיה מזעזעות, הופעות בטורי רכילות, ומפלגת הגמלאים. אורנה ומשה דץ אינם העונש שלנו – אנחנו העונש שלהם.

יודע את מקומי

הכול החל בקליק קטן, ועוד קליק, ואחר כך עוד אחד. לרגע אחד הפסקתי לאכול את ארוחת הצהריים שלי והאזנתי ברוב קשב. אחת משתיים: או שבני בכורי למד להשמיע אפקטים קוליים בעזרת הלשון, או שהוא שוב משחק בכפתורים של הרדיו-דיסק. שני התרחישים לא נראו לי דחופים עד כדי עצירה מיידית של הארוחה, ולכן לקחתי עוד ביס קטן – ורצתי כל עוד רוחי בי לחדר העבודה כדי לאמוד נזקים. את המחזה שנגלה לעיניי לא אשכח לעולם, או לפחות עד תחילת ימי הסניליות שלי.

המחשב הנייד החדש היה פתוח ודלוק, אך לוח המקלדת שלו נראה חלק, נטול אותיות ומפחיד, כמו אדם המחייך בלי שיניים. במקביל, רצפת החדר קושטה לאורכה ולרוחבה באינספור קלידים שחורים ובמספר כפול של ריבועים לבנים קטנטנים. הגאון בן השלוש וחצי פשוט כיסח ללפטופ את הצורה באופן שלא ידעתי כי הוא אפשרי. לא מדובר במקשים היוצאים בקלות ממקומם, אלא בכאלה הדורשים קורס מיוחד כדי לשחרר אותם ואת תופסניהם הלבנים. הפיכת הרצפה ליצירת אמנות של ג'קסון פולוק רק מעצימה את גודל הכישרון הטמון בפושע הקטן.

לאחר שהבהרתי ליורש את דעתי השלילית על מעשיו, בדרך חינוכית שלא היתה גורמת נחת רוח מרובה ליצחק קדמן (אלא אם היה מדובר במחשב שלו), אספתי את החלקים הקטנים במטאטא, מתכוון להשליך אותם לפח בהקדם האפשרי. לא עלה על דעתי לנסות לחבר הכול בחזרה למחשב, מה עוד שלא האמנתי (ובצדק) כי הצלחתי לאסוף הכול.

אלא שאז הגיעה השבת, ואחריה הפכתי אדם אחר – נמרץ יותר, נכון לאתגרים, ובעיקר מתקמצן על הכסף לתיקון. החלטתי לנסות בכל זאת לחבר בעצמי את המקשים בחזרה למחשב. בעבודת נמלים, שכללה טאטוא יסודי של כל החדר, חיטוט בפח האשפה, הרכבה עדינה של החלקים הקטנים, עוד טאטוא של החדר, ניסיון נואש לנחש איזה מקש מתאים לאן, תהייה מהו מקש 'scroll' והאם מישהו אי פעם השתמש בו, ולבסוף עוד טאטוא של החדר – הצלחתי להרכיב את כל המקלדת מחדש, ואף באיכות גימור סבירה.

מי שלא ראה אותי עומד מול המחשב המתוקן בגו זקוף, לא ראה אדם מבסוט מעצמו מימיו. נכון שזה לא נראה בדיוק אותו הדבר # נכון שאני חושד כי מקש הנקודה-פסיק התחלף לי במקש הסולמית # אבל בכל זאת סידרתי לעצמי את כלי העבודה מספר אחת שלי, בלי שום עזרה מבחוץ ובלי שאצטרך להמתין ימים ארוכים עד שהמחשב יתוקן.

למרבה הצער, ההצלחה עלתה לי לראש. אמש התקלקלה לנו מכונת הכביסה, והפעם, בלי להמתין רגע, התחלתי לנסות ולתקן אותה בעצמי. מישהו יודע כיצד מייבשים בית מוצף במים במהירות האפשרית?