בשבע 223: חגיגה מיוחדת

'מיכאל טלית תפילין' מצליח לתאר את ההכנות לחגיגת הבר מצווה לנער הלוקה בתסמונת דאון בצורה מרגשת ואפילו מעודדת.

אמציה האיתן , ז' בטבת תשס"ז

בפעם הקודמת שכתבתי פה על סרט דוקומנטרי, התייחסתי לגירוש מגוש קטיף והשומרון. הפעם תרשו לי לקחת אתכם למחוזות אחרים לגמרי. חגיגת בר המצווה היא אירוע משמעותי לילד עצמו ולא פחות מכך – למשפחתו. הקריאה בתורה, הנחת התפילין, המסיבה, וכל מה שמסביב, מהווים רצף של שמחות והתרגשויות, שלא נשכח, לפחות עד החתונה. 

אצל מיכאל, גיבור הסרט 'מיכאל טלית תפילין', כל הנושא קיבל משמעות גדולה הרבה יותר. מיכאל הוא ילד חמוד הלוקה בתסמונת דאון. רבים מאיתנו, שמנסים לדמיין ילד כזה בחגיגת בר המצווה, ודאי מתארים לעצמם משהו בסגנון של מסיבת יום הולדת שלוש של ילד רגיל. ובכן, רבותי – לא ולא. לפחות לא במשפחתו של מיכאל. בר המצווה שלו הפך לעוד אתגר במערכת האתגרים שהחיים עם מיכאל מציבים בפניהם, והם עמדו בו בכבוד.

בסרט 'מיכאל טלית תפילין' אנחנו מקבלים תמונה מרגשת ואותנטית של משפחה מסורה, שלא מתייאשת, ויחד עם סביבה תומכת וחברים נהדרים, מצליחה לארגן למיכאל מסיבת בר מצווה נהדרת. חודשים ארוכים משקיעים ההורים בשינון הפסוקים הספורים מתוך הפרשה, אותם עתיד מיכאל לקרוא בציבור. הדרך רצופה עליות, ולא מעט מורדות. הסבלנות שלו מוגבלת, אבל הרצון שלו, יחד עם העוצמה שמקרינים ההורים, מביאים אותו אל מה שנראה בלתי אפשרי.

אך הם לא מסתפקים בשבת בר המצווה, אלא יוזמים מסיבה כיתתית יחד עם חבריו של מיכאל. ודאי כבר ניחשתם שמיכאל לומד, ככל הילדים, בבית ספר רגיל, וחבריו הטובים גאים בחבר המיוחד שלהם, ומהווים סביבה טבעית אידיאלית להתקדמות שלו בחיים. המסיבה המרגשת, סוחטת דמעות גם מהקשוחים שבינינו, ואחד הקטעים המרגשים בסרט קורה במרכז המסיבה, כשמיכאל מזמין בתנועת יד את מורותיו לברך אותו לכבוד בר המצווה. הוא אינו פוסח על אף אחת מהן, והן משיבות לו אהבה ואפילו גאות בתלמיד המיוחד שלהם.

ליוסי טורצקי, הבמאי והמפיק, אין ניסיון גדול בתחום הסרטים, וגילו הצעיר (22) מעיד על כך שמדובר בסרט ביכורים שלו, אך ההישגים אליהם הגיע בסרט ראויים להערכה. השילוב בין ראיונות עם ההורים, האחות וידידי המשפחה, לבין התיעוד הדוקומנטרי של מיכאל עצמו, נעשה באופן ששומר על קצב נכון, ועל כך יש לתת את הקרדיט לתומר ברמי העורך. יוסי, והצלם הנוסף – עמיחי מילוא, עקבו אחרי מיכאל לאורך כל הדרך. אנחנו יכולים לחוות איתו יחד את הלימוד של הפסוקים, את חלוקת ההזמנות לאירוע, הנחת התפילין הראשונה, ההכנות למסיבה עצמה, וכמובן - החגיגה הגדולה. לא נעים להגיד, אבל ממש הצטערתי שלא יכולתי לראות את העלייה לתורה והקידוש שנעשו בשבת, אך למזלו של הבמאי, ארגנו ההורים שידור חוזר, בתפילה בבית הספר ובמסיבה לחברים.

ההצצה לחיים של מיכאל ומשפחתו מהווה קודם כל, מסמך תיעודי נדיר, מצחיק ומרגש, אך לא פחות מכך – נותנת לנו תמונה אמיתית, על מאבק עיקש של הורים מסורים לגדל את ילדם, ככל הילדים, ולא ליפול למחוזות הייאוש. הסרט משנה את תמונת המבט של רובנו, על הילדים בעלי תסמונת דאון, ומלמד אותנו פרק חשוב במשמעות החיים.

מכיוון שאינני בטוח שתמצאו אותו בקלות בחנויות, אני חורג ממנהגי ומפרסם את מספר הטלפון, המודפס על עטיפת הסרט – יוסי טורצקי 052-4484178

אנצל הזדמנות זו כדי לברך את הבמאי הצעיר ביישר-כוח, ואני כבר מחכה לסרט הדוקומנטרי הבא.