בשבע 223: סיפור מקורי מהמקורות

בני הזוג פרידמן החליטו ליצור שילוב בלתי שגרתי בספרות הילדים: יהדות עם ציונות. התוצאה מלבבת וגם שוברת כמה מיתוסים.

עפרה לקס , ז' בטבת תשס"ז

הבית והחרוב/ אהרן פרידמן, איורים: נירית קורן, 'פיתוחים הוצאה לאור', כריכה קשה 57 עמודים, מנוקד.

לאהרן ואבישג פרידמן, המתגוררים באברכיה בישיבת 'כרם ביבנה' (אהרן לומד בכולל לדיינות), קצת נמאס מהספרי הילדים שמסתובבים היום בשוק. הבעיה מוכרת להכאיב: אם יש יידישקייט אין ציונות - ולפעמים גם אין עניין - ואם יש ציונות אין ידיישקייט (ולפעמים גרוע מזה). התחושות כאמור, לא חדשות, מה שחדש הוא שהשניים החליטו לעשות מעשה. הם חיברו שלושה סיפורים סביב הקמת המדינה, כל אחד מנקודת מבטו של ילד אחר במציאות אחרת, ואיגדו אותם לספר.

בימים אלה יוצאת המהדורה השנייה של 'הבית והחרוב' שאומץ בחום על ידי משרד החינוך ואף נכנס ל'מצעד הספרים'.
 
ה'בית והחרוב' פותח בתיאור חייו של צפניה שהתגורר במעברה ויום אחד החליט ללכת למעיין במקום ללמוד אצל המורי. צפניה פוגש בנער ערבי שלועג לו ושולח אותו לתימן, צפניה נס על נפשו ולמחרת חוזר למקום עם המורי וחבריו ולומד מאברהם אבינו שרק אמונה בה' יכולה להחזיקו בארץ ישראל.

בהמשך מתוודעים הילדים לשמוליק ולאביו, ניצולי שואה שנמצאים על האונייה 'גאולה' בדרך לארץ ישראל. שמוליק מיטלטל בין תקווה ליאוש ואוחז בחוזקה את התיק ובו מעט החפצים שנותרו לו מאימו.  

לבסוף נחשפת הספינה בידי הבריטים אך יושביה, שלא כמו בסיפור ההיסטורי הספיציפי של 'גאולה', עולים לחוף מבטחים.

הסיפור השלישי מגולל את קורותיה של אודליה, הגרה בפתח תקווה והוריה מחליטים להצטרף להתיישבות בהר, ב'משואות יצחק'. המציאות הבטחונית קשה, אך אודליה והוריה דבקים במשימה, עד שהלגיון הירדני כבר עומד לכבוש את הגוש ומשפחתה של אולידה מתפנה מן המקום, למעט אביה וחבריו שנשארים להגן עליו. הגוש, כידוע, נפל אבל אודליה תחזור לשם כעבור 19 שנים.
 
'הבית והחרוב' מרענן מכמה זוויות: המחברים בוחרים לספר על ילדים ומנקודת מבטם, מה שגורם להזדהות של הקורא הצעיר עם הגיבור ומוריד את ההתרחשויות הגדולות והרות הגורל אל היומיומי והקיומי - מה יהיה עם התיק של שמוליק שהוא המזכרת היחידה מאמא, חוסר ההסכמה של אודליה עם מדיניות הנסיעה בשיירות, והתהייה של צפניה 'האם אברהם אבינו לא פחד ללכת אל ארץ ישראל'.

מוסכמה שנייה שמתעלמים ממנה המחברים, היא זאת שמעלה על נס את חלוציותם של ה'צברים' - האשכנזים החילונים, רצוי קיבוצניקים, שמכירים ביטויים כמו 'סחיבות' 'סליק' ו'קפא"פ', אבל לא את פרשיות 'לך לך' ולא את יהושע בן נון. אהרן ואבישג פרידמן מעבירים לקוראים נרטיב אחר של חלוציות: התימנים מן המעברה, המעפילים שנקראים אצלם "יהודים אמיצים" ואחרונה חביבה אודליה מגוש עציון. המיתוס החלוצי של אנשי הגוש לא ניטע מספיק חזק בתודעה הישראלית, אולי בשל היות חבריו דתיים, אולי בשל העובדה שההתיישבות הייתה על אדמה ששוחררה במלחמת ששת הימים.

החידוש השלישי שמביא הספר הוא שילוב של פסוקים וגיבורים תנ"כיים ביומיום של גיבוריו: אברהם אבינו, יונה הנביא ודוד המלך.

הספר מיועד לילדי בית הספר היסודי, ומוסדות לימוד החלו לרכוש אותו באופן מרוכז וללמד אותו במסגרת של 'קריאה מונחית'. כדאי להדגיש ש'הבית והחרוב' נוגע במציאות קשה של שואה ושל איום ערבי קיומי, עד לנפילת גוש עציון. ניכר כי המחברים, ברגישותם, משתדלים שלא להכביר מילים על נושאים אלה, משום שגיל הקוראים עדיין רך. קריאת הסיפורים בהחלט מזמינה הכרות עם הנושאים הנזכרים. ובסוף כל סיפור צורפו מספר תמונות אותנטיות הממחישות את העוגן הריאליסטי שלו. 

למרות שרמתו של 'הבית והחרוב' אינה נופלת מזו של הספרים האחרים המצויים היום בשוק, והוא אף מביא איתו בשורה של מקוריות וספרות מקורית, במלוא מובן הביטוי - קיימת ברקע תחושה שהמחברים יכלו עוד קצת. עין בוחנת תבחין ב'פיגומים' של הצגת הסיפור לקוראים במקום פשוט להתחיל בו, ורפרוף היכן שאפשר היה להוסיף עומק והרחבה גדולים יותר של תחושותיו של הגיבור. אודליה, למשל, נאלצת לוותר על הבית במשואות יצחק, ונפרדת מאביה: מה היא מרגישה? מה מרגישות חברותיה? היכן היא גרה בינתיים? למה היא מייחלת כל השנים? ומה הן התחושות כשהיא שבה, כעבור 19 שנים והתינוקת שלה ('תקווה') בזרועותיה? התשובות לכל אלה מצויות בספר אם כי ברמיזה, והתחושה היא שהיה מקום להרחיב, בסיפור הזה וגם באחרים.

ייתכן שזו דרכה של יצירה ראשונה. יש לקוות כי בני הזוג, ימשיכו להפיק ספרים בעלי ערך ועניין, ועם הזמן, יש להניח, הם גם ימשיכו להשתכלל. מומלץ בחום!