בשבע 223: גמדי הנעליים

אסתי רמתי , ז' בטבת תשס"ז

גמדי הנעליים עמדו מחוץ לבית של משפחת שפיגל, אוזנם צמודה לדלת, והקשיבו רוב קשב. מה, לא שמעתם על גמדי נעליים, היצורים הקטנטנים והשובבים שאוהבים לצחוק על בני אדם ולהעלים להם נעל בשעות הבוקר הלחוצות? לפעמים הם מחביאים חפצים אחרים, כמו עטים ומשקפיים, או מחברות חשובות במיוחד – אבל העלמת נעליים זאת המומחיות שלהם.

"אני לא שומע כלום", התלונן גמדון בפני גמדוני. "אז בוא ניכנס!", ענה חברו, ובעזרת מחיאת כף קסומה, חדרו השניים לדירה והביטו סביב. סדר מופתי שרר בכל פינה. הספרים היו מסודרים כמו חיילים על המדפים, הרצפה היתה נקייה ומבריקה. הצצה קלה למטבח הראתה לשניים אמא אחת עומדת ומזמזמת לעצמה בזמן שהיא מכינה ערימות של כריכים נפלאים ואורזת אותם בשלוש עטיפות כל אחד.

הגמדים הסתכלו זה בזה ועקמו את האף. "זוועה!", אמר גמדון, "אולי בחדר הילדים זה יותר טוב?".

היה עדיין מוקדם, וחלק מהילדים שכבו במיטות. "אוף, אוף, אוף!", התרגז גמדוני, והצביע בשאט נפש על ערימות הבגדים המסודרות שעל הכיסאות, ועל זוגות הנעליים המצוחצחות לתפארת. "איך אפשר לגנוב נעל בבית המסודר הזה? ישר יעלו עלינו! בוא נלך לדירה בקומה שמעל. כאן זה אבוד".

גמדון וגמדוני מחאו שוב כף בשקט, ומצאו את עצמם בדירה של משפחת רמות, השכנים מלמעלה.  "או, זה הרבה יותר טוב!", חייך גמדון חיוך מרושע והביט סביבו. צעצועים היו מפוזרים בכל פינה, גרביים מגולגלות היו זרוקות על הרצפה, והנעליים... גן עדן של ממש לגמדים! "קדימה, לפני שיתפסו אותנו!" לחש גמדוני, וסחב תוך צחקוקים קלים נעל אחת חומה מתוך ערימה מבולגנת שהיתה בפינת החדר. הוא רץ איתה בשקט אל המרפסת, כשחברו אחריו.

"ילדים, בוקר טוב!", נכנסה לחדר אימא רמות ופתחה את התריס. "אויש, איזה בלגן כאן! כבר מאוחר, חמודים. תזדרזו, טוב?".
ילדי משפחת רמות קמו אט אט מהמיטות והתחילו להתלבש. אך לא חלפו חמש דקות, וקריאות המצוקה הרגילות החלו להישמע. "א –מ-א!!! ראית את המברשת שלי?!", קראה תמי מחדרה. "מישהו ראה את מחברת הטבע שלי?", קראה לעומתה שושי. "ורודה כזאת, היא היתה ליד העציץ...".

"צחי! עוד לא קמת?!", ניערה אמא את הילד הגדול ששכב עדיין מתחת לשמיכה. "אתה יודע מה אמר הרב אייל שהוא יעשה אם תאחר שוב לישיבה!".

אבל אז נשמעה הקריאה שאמא חששה ממנו יותר מכל – "הי, מישהו ראה את הנעל השנייה שלי?".

כוננות נעל הוכרזה. כל מי שהיה לבוש ומוכן התגייס למשימה החשובה – למצוא את הנעל האבודה של אריק. ספות הוזזו, שמיכות הורמו, יונית ובני הציצו מתחת לכל המיטות. הם מצאו שם הרבה דברים מעניינים, אך לא את הנעל.

"צחי, אני לא מאמינה. אתה עדיין ישן?! תגיד, ראית אולי את הנעל של אריק?", ניסתה אמא לברר, אך צחי רק מלמל משהו לא ברור והסתובב לצד השני.

אמא היתה בעיצומו של ניסיון כושל לשכנע את אריק שהוא יכול יום אחד ללכת לבית הספר עם הנעליים של שושי מהשנה שעברה, ושסגול זה לא ממש צבע של בנות – כשדפיקה נשמעה בדלת. בפתח עמדה אמא שפיגל, ובידה נעל חומה אחת.
"זה שלכם, במקרה?", היא שאלה, "מצאתי את זה במרפסת שלנו, ותיארתי לעצמי שאחד הקטנים שלכם זרק את זה אלינו...".

"אוי, תודה, הצלת אותנו!", נאנחה אימא רמות לרווחה, "אצלכם לא קורים ניסים ונפלאות כאלה, נכון?".

"אצלנו מסדרים את הנעליים בלילה לפני כן", חייכה אמא שפיגל, "כך למדתי עוד מאימא שלי. היא אמרה שזאת השיטה הכי טובה להבריח את גמדי הנעליים...".