בשבע 223: הוי ארצי

חגי סגל , ז' בטבת תשס"ז

הביצה והמחסום

מחסומים יוצרים מחבלים, היגג השבוע אבשלום וילן ממר"צ. הוא התבלבל: מחבלים יוצרים מחסומים.

יומן הישרדות

"יומני היקר, לפני שעה התעוררנו לעוד יום של סיוט. הפסקתי לספור כמה ימים אנחנו תקועים במצב הדכאוני הזה. השמים דווקא בהירים הבוקר, אבל שום סימני הצלה לא נראים באופק. כל-כך קר, בעיקר בלב. הוא ממש קופא מרוב בדידות. מאין יבוא עזרנו? מה יהיה? מה אפשר עוד לעשות ולא עשינו למען הצלתנו? הבערנו מדורות, צעקנו, רקענו ברגלים, מילאנו את כל האזור בכתובות S.O.S  כדי למשוך את תשובת לבם של אלה שם, למעלה. שום דבר לא עזר. אין קול ואין קשב. מיום ליום הייאוש עולה על גדותיו. לפעמים עובר בשמים איזה מסוק, אבל אף אחד לא שם לב אלינו. אני לא מאחל תחושת נטישה כזאת אפילו לאויבים הכי גרועים שלי. אתמול בלילה חלמתי שבאים להציל אותנו, ואמרתי בטלוויזיה שמדינת ישראל שוב הוכיחה שהיא לא מפקירה פצועים בשטח, אבל זה היה רק חלום, אשליה מתוקה שנגוזה עם שחר. אני מסתכל על החברים שלי ורואה שהעיניים שלהם כבר כבויות. הלו, מישהו שומע?" (ציטוט טרי מתוך יומנו של תושב שדרות).

אנשי השלג

כשהשורות הללו נכתבות, שורר מתח עצום באוויר: ירד שלג בירושלים או לא ירד? ייערם או לא ייערם? שני סנטימטרים או חמישה סנטימטרים? לכל תוכנית אקטואליה מזעיקים חזאי תורן, ועוד לפני שהוא פוצה פה ומצפצף כבר מסתערים עליו המראיינים והמראיינות בשאלות על שלג, ורק על שלג. כבר חודשיים לא ירדה טיפת גשם בארץ השחונה הזאת, שדות חרושים מתבקעים מרוב יובש, המאגרים ריקים, הכינרת אוזלת, ומה שמעניין את המראיינים זה ההיבט האסתטי של השקע הסקנדינבי המתקרב סוף סוף. ממש רואים להם את הלבן בעיניים. אף אחד לא שואל כמה גשם ירד ואיך הוא ישפיע על מצב מי התהום, רק שלג בראש שלהם. אם תרצו, וגם אם לא תרצו, זאת עוד הוכחה לתלישות הכללית מרגבי המולדת וממצוקותיה האמיתיות. מאז שעברנו כאן למים מינרלים, אנחנו מתעניינים יותר בסקי ובתנאי גלישה מאשר בסכנות קיומיות.  
    
עירוב תבשילין

לפי שעה, נכשלה התקשורת כישלון חרוץ במאמציה לשכנע את הציבור ששיחות שלום עם סוריה הן צורך קיומי. אזרחי ישראל לא נסחפו עם גלי התשוקה העיתונאית למגע לחיו של אסד. סקר עדכני של רשת ב' הראה ש-62.4 אחוז מהם מתנגדים לירידה מהגולן תמורת שלום, בכלל זה כמחצית ממצביעי העבודה. 71 אחוזים הביעו חוסר אמון במלמולי השלום של דמשק. לא פלא שנימת ייאוש התגנבה לדיווח הרדיופוני על הממצאים הנחרצים הללו. חנן קריסטל קבע ש"הציבור לא בשל עדיין להסדר עם סוריה", וכולם באולפן הנהנו אחריו בצער ובשחץ, "הציבור לא בשל", כאילו יש משהו בוסרי, פרימיטיבי, לא בוגר, בסירוב הנחרץ של עם ישראל למסור את רמת הגולן למדינת רשע דיקטטורית.
 
תלי תלים של פרשנויות וביקורות נכתבו כבר על שירו העתיק של דן אלמגור, "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?", אך לאור  הטיפול התקשורתי בסקרים שכאלה אפשר להוסיף עכשיו פרשנות חדשה: כשאת אומרת לא, זאת אומרת שאת לא בשלה להגיד כן, אבל יום יבוא ותגידי כן, כי זה רק עניין של תהליך הבשלה.  נלחץ עלייך, נפחיד אותך, נגחך אותך, עד שתתרצי, מותק.

במקום לקבל בהכנעת ראש דמוקרטית מגמות ימניות בדעת הקהל, התקשורת מתייחסת לציבור כאל אספסוף נבער שעיניו טחו מלראות את האור הגדול בקצה המנהרה.  כביכול, הוא צריך להתבגר קצת, להרחיב קמעה את השכלתו הדלה, לאגור ידע וניסיון, לפני שיזכה להתקרב למדרגתם האינטלקטואלית של הקריסטלים,  ואז תבשיל בו סוף סוף ההכרה בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין בשאר אסאד לאחמדינג'אד. האנשים ברדיו אפילו לא מעלים בדעתם, שהציבור מסוגל לפעמים להיות יותר מפוכח מהם, יותר חכם, פחות סנילי.

אילו היינו נמצאים רק בתחילת הדרך, ניחא. בתחילת העשור הקודם עוד היה מקום לקוות שמשהו טוב עשוי לצמוח מוויתור על שטחים תמורת שלום. באותם ימים היה גם הגיון בנטייה  של השמאל התקשורתי ללכת נגד הזרם הימני. הרי לפעמים קורה שכל העולם טועה, ורק מתי מעט צודקים. אבל אחרי כל תהליכי השלום שהתפוצצו כאן בדור האחרון, היה אפשר לצפות לקצת יותר ענווה מצד קהילת הפרשנים, אשר תמכה בתהליכים הללו בכל לבה והעניקה להם גיבוי מוסרי אדיר. אם לא להתנצל, אז לפחות לשתוק. ואם לא לשתוק, אז לפחות לא להתנשא. אין דבר מאוס יותר מהזחיחות הגדולה של הקהילה. למרות כל התאונות המקצועיות והאידיאולוגיות שפקדו אותה בקיץ האחרון היא עדיין לא בשלה לגינוני צניעות.

מי שמדבר

"הימין רואה רק דם ואש ותמרות עשן",  סנט השבוע אהוד אולמרט באופוזיציה, ולרגע היה אפשר להתרשם שמדובר באיש שמאל ותיק, לא באותו אולמרט שפתח את מנהרת הכותל, הצביע נגד הסכמי קמפ-דייוויד והתנהל במשך עשרות שנים כאיש ימין מובהק. אבל במקום להתרגז, הימין רשאי לגחך. ההתבטאות הנלעגת הזאת היא חלק ממבחני הקבלה של מנהיג 'קדימה' למועדון השמאלני. למרות חלקו המרשים בהתנתקות, וכל נאומי שדה בוקר שלו, עדיין מקנן בו חשש שהוא לא יתקבל בסוף.

מנהלת רשע 

מנהלת סל"ע היא המועמדת המובילה לזכות בפרס אטימות הלב 2006. רועי שרון מ'מעריב' דיווח אתמול כי המנהלת החליטה לא להעניק פיצוי-פינוי למשפחת ברט מכפר דרום, משפחה מוכת טרור. זאת בטענה שביתה נבנה על אדמה פלשתינית. בהחלטת הוועדה נכתבו המלים המדהימות, לפיהן  "מקום המגורים של המשפחה לא היה ביישוב המפונה".  כל מלה נוספת מיותרת.