בשבע 223: מכתבים

קוראי העיתון , ז' בטבת תשס"ז

על עמימות ותמימות (בתגובה לשולחן עורך, גיליון 222)/ אליהו הרבסט, ערד

כותרת טורו של עמנואל שילה מכריזה: "סוף עידן העמימות". אך הכתבה "זכות השיבה" המחישה כי העמימות עדיין משמשת סגנון פעולה גם אצל ההנהגה החדשה שמבקשת להוביל. המחנה הכתום, המונה בעיקר צעירים, מובל כעדר.

המוני בית ישראל נקראו לעלות בחנוכה לחומש, ובכך להכריז על בעלותם על הארץ. היוזמה ברוכה ואין כל רע בתיאום המהלך עם שלטונות הצבא. ולהפך, ביכולתו של זה צה"ל לתמוך מבחינה לוגיסטית ואף לספק מטרייה ביטחונית בשטח מופקר ואלים.
אולם העמימות והערפל שלוו למהלך, הם שורש הרע!

בשטח היו קריצות עיניים הדדיות  מן הסוג של "שמור לי ואשמור לך". יוזמי המבצע 'הפגינו' מנהיגות, הקימו חמ"ל וביצעו מהלכי הסחה. בפועל, הצבא תחת שרביטו של האלוף יאיר נווה, אבטח את הפעילות ודאג שכמעט כל אלו שביקשו לעלות לחומש יגיעו למחוז חפצם. אמנם, מחסומים שהוקמו עיכבו רכבים, אך בו במן אפשרו צעידה רגלית ולבכירים ניתן לנוע ברכביהם ליעד.
כך זכו שני הצדדים לאכול מן העוגה ולהשאירה לעת-עתה שלמה: ההנהגה העולה של הכתומים הטוענת לכתר זכתה למבחן חניכה 'מוצלח'; ולאלוף נווה נמחקו עוונות עמונה ופשעי צווי ההרחקה.

הייתי שם ולא זכיתי לראות את האור העולה. אמת לא הייתה שם, עמימות שסחפה כמה מאות תמימים, הייתה ובגדול.

ומה עם האסירים היהודים?/ אתי דביר, בת-עין

בימים האחרונים נרקמת, בפעם המי יודע כמה, עסקת חילופי שבויים בין ישראל לארגוני הטרור, ושחרורם של מאות מחבלים הולך ומתקרב.

כפי שקרה בעבר, ינהלו מן הסתם גם הפעם ארגוני ימין שונים ביחד עם משפחות נפגעי הטרור, מאבק בכל החזיתות נגד החנינה המוקדמת לרוצחי יקיריהן, אך טענותיהם הצודקות תתמוגגנה אל מול מצוקתם של הורי החטופים, ואנו נחזה במוקדם ובמאוחר בפניהם הקורנות של ברגותי וחבריו היוצאים מן הכלא ומצטרפים אל חבריהם לנשק בשכם וברמאללה.

אל מול מחזה האבסורד הזה הצפוי בקרוב אני מבקשת להזכיר: כעשרה יהודים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות בעוון פגיעה בערבים או ניסיון פגיעה בערבים, יושבים היום בבתי הסוהר. ביניהם גם בעלי, שלומי, אשר נשפט לחמש עשרה שנות מאסר על ניסיון פגיעה בערבים במזרח ירושלים, ויושב בכלא (ללא חופשות) כבר 4 שנים ו-8 חודשים.

מדובר על אסירים שרובם בעלי משפחות גדולות שהתחרטו על מעשיהם, ושאנחנו בני משפחותיהם מצפים לשחרורם בכיליון עיניים.

לא ייתכן שהמחבלים הערבים ישוחררו, ואילו בעלי וחבריו יישארו במאסר.

זהירות, קזינו (בתגובה לשאלת שהובע, גיליון 222)/ אליעזר בוכני, גבעתיים

שאול יהלום טוען כי אין ספק שבהימורים יש סכנה רבה והוא מתנגד לקיומו של קזינו בישראל. אבל ההימורים במפעל הפיס, כל עוד הם נעשים במתינות, שכרם בצידם. זאת משום שההכנסות מועברות לנושאים חשובים כחינוך ותרבות.

אני מסכים עם יהלום, ומפעל הפיס אכן שמר כל השנים על כללי המתינות האמורים. אבל לצערי הפיתוי שבהימורים גרם לכך שלאחרונה דרש מפעל הפיס לפקח ולנהל את בתי הקזינו החוקיים שהיו אמורים לקום במספר ישובים בארץ.

אני מתנגד למגמה זו מכיוון שכך יאבד מפעל הפיס את כל יחס הסלחנות של מתנגדי ההימורים, גם אם הרווחים יועברו למטרות נעלות.

בזכות מתנגדי ההימורים בתי הקזינו לא קמו, אבל בכמה יישובים פועלות בחסות או באמצעות מפעל הפיס מכונות הימורים, שלדעתי מהוות קזינו זוטא חוקי. ברוח שאלת השבוע זה בדיוק קצה של מדרון מוסרי חלקלק.

אולמרט ישחרר את פולארד? (בתגובה ל'תקווה ליהונתן', גיליון 221)/ יעקב כהן, ירושלים

מאמרו של הרב יעקב מדן אודות סוכן ישראל מר יהונתן פולארד סוקר בתמציתיות ובהצלחה את קורותיו. אולם קשה לי להבין כיצד נאמר שראש הממשלה מעוניין בשחרורו. ישנה אטימות מוחלטת להפצרות להיפגש עם רעייתו של פולארד הנמצאת בארץ; אין סיוע כלכלי ומסרבים להעניק לו את התואר 'אסיר ציון'. כיצד ניתן להסביר את ההימנעות התמוהה משליחת שגריר ישראל לבקרו ולדאוג להקלת תנאיו הקשים מנשוא. מדינות אחרות לא פסחו על יחס זה מאנשיהם ואף דאגו לבסוף שישתחררו. לדעתי, רק אם אולמרט ידאג לקיום המינימום הנ"ל, ניתן יהיה לחשוב שהוא אכן מעוניין בשחרורו.

שלושה כפול שלוש/ מרדכי בן-חורין, סביון

שלושה ילדים מטיילים ו'נעלמים' באנדים - והארץ כמרקחה.

שלושה ילדים נחטפים מהטנק - וראש הממשלה: 'אז שיהיו עוד שבוע בידי חוטפיהם''.

שלושה ילדים של ראש הממשלה - הבנים בשלווה בחו"ל והבת נגד ה''מלחמה לשחרורם''.