בשבע 223: צעקה מכל הלב

עודד מזרחי , ז' בטבת תשס"ז

שליח מארץ הקודש נסע בשליחות קהל הקודש ירושלים, והגיע לאחת הערים הקטנות בתוניסיה. הוא התאכסן בביתו של הרב המקומי, והיה יוצא ונכנס בבתי התושבים, מתרים אותם לטובת לומדי התורה בישיבותיה של ירושלים, ונענה בדרך כלל בעין יפה. לאחר תפילת ערבית ישב ופלפל עם הרב במשך שעה ארוכה. כך חלף לו שבוע ימים, והשליח תכנן להמשיך אחר השבת בדרכו לעיר הבאה.

בערב שבת שאלה הרבנית, בעלת הבית, לגבי התרשמותו מעירם ומאנשיה. ענה השליח: "העיר טובה ואנשיה כשרים בהחלט. דרכיהם ישרות וידיהם פתוחות לכל דבר מצווה. אבל איני מתפלא על כך, לאחר שהכרתי את רב העיר שהוא גאון וצדיק, חריף ובקי בלימודו ומרעים בכל כוחו בתפילותיו. ועם זאת אומר את האמת, לא הורגלתי לתפילה שכזו. אני בא מירושלים עיר הקודש, מכיר אני את קדושיה ואת המקובלים המכוונים היטב בתפילתם. כולם מתפללים בקול דממה דקה, רק שפתותיהם נעות וקולם לא יישמע. ואילו הרב כאן מתפלל בזעקה מרה 'סלח לנו אבינו כי חטאנו', 'רפאנו ה' ונרפא', 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', קולו צועק ונוקב ומחריד את לב המתפללים. ממי למד לנהוג כך? על איזו דעת תורה הוא סומך?".

אמרה הרבנית: "ואני דווקא תמהה על כבודו שאינו זועק בתפילתו!".

השליח משך בכתפיו ולא ענה מאומה.

השבת קרבה. השליח נטל את צרור הכסף הגדול שאסף עד כה בדרכו בכל הערים שעבר, ניגש אל הרבנית, הביט לכל עבר וביקש בקול נמוך: "אבקש שתשמרי היטב על כסף הקדש זה, מפני שאיני יודע היכן להטמינו בשבת".

הרבנית נטלה את הכסף הצרור במטפחת אדומה, והשליח הודה לה ופנה אל בית הכנסת לקבל את השבת. לא ניתן לתאר את רוממות רוחו של השליח במחיצת רב העיר הגאון והקדוש, שפניו קרנו בקדושת הנשמה היתירה ופיו חרז רזי תורה שלא שמע השליח מעודו. את צעקות התפילה של ימי החול החליפו סלסולי נגינה ערבים.

במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, פנה האורח אל הרבנית וביקש בקול רך את צרור כספו, בהסבירו כי מבקש הוא לארוז את חפציו לקראת המשך מסעו עם אור הבוקר.

הרבנית תמהה: "על איזה צרור כבודו מדבר?".

השליח חייך במבוכה: "המטפחת האדומה עם הכסף שנתתי לך בערב שבת...".

תמיהתה של הרבנית גברה: "כסף בתוך מטפחת אדומה?! איני יודעת על מה אתה שח!".

השליח הפסיק לחייך והגביר מעט את קולו בהתרגשות: "האם אינך זוכרת?! שעה לפני שבת ניגשתי אלייך ומסרתי לך את כל הכסף שהיה ברשותי, שהיה צרור במטפחת אדומה. ביקשתי ממך שתשמרי אותו עבורי במקום מוצנע, מפני שאיני יודע היכן להטמינו בשבת...".

הרבנית ניענעה בראשה לשלילה: "לא היו הדברים מעולם! כפי הנראה מסרת את הצרור לידי אישה אחרת, ואתה מתבלבל בינינו".

חשכו עיני השליח. הוא ניסה לשחזר את הרגעים שבהם מסר את כספו, ניסה לחשוב על אפשרות אחרת, אבל נזכר שוב ושוב בבירור שמסר לרבנית את צרורו. וכי למי יכול היה למסור צרור כסף כה גדול בעיר זרה?!

מוחו התערפל. הוא לא פילל בחלומותיו השחורים ביותר שיגיע למצב שכזה. כל הכסף הקדוש, שאסף בעמל של חודשים מרובים ומפרכים, ירד לטמיון. איך ימשיך במסע בלעדיו? איך ישוב אל שולחיו? ומאידך, מה יוכל לעשות? הרי מולו ניצבת רבנית צדקת וחשובה, ואיך יוכל לטעון דבר כנגדה? ואולי זכרונו באמת מתעתע בו...

הרבנית משכה בכתפיה ושבה לעיסוקיה, להכין סעודת מלווה מלכה לבני ביתה ולאורחיהם.

כאשר ראה השליח כי נותר לבדו, חרד חרדה גדולה ועצומה, והחל לזעוק ולהתייפח בכל כוחו: "כספי! היכן נמצא כספי!...".

הרבנית חזרה לעברו וגערה בו: "מדוע כבודו זועק, האם נדמה לו שאנו חירשים?".

השליח המשיך להרעים בקולו: "איך לא אזעק ולבי גואה מרוב צער?! הרי עולמי חרב עלי!".

הרבנית ענתה לו: "וכיצד אינך מבין מדוע בעלי זועק בתפילתו?! הרי רע ומר לו בגלל חולאי בני ישראל וצרותיהם המרובות, ובגלל עוונותיהם וגלות השכינה...".

לאחר שסיימה את דבריה, הושיטה הרבנית לשליח בחזרה את צרורו.

יצירת קשר לסיפור השגחה פרטית שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il