בשבע 223: האתר לאיתור קרובים

תיכוניסטים שמאזינים לסיפורי חיים של קשישים, ובלוגים באינטרנט שמאתרים קרובים אבודים – כל אלו נולדו מרעיון אחד שהגה המידען צביקה שוורצמן.

עפרה לקס , ז' בטבת תשס"ז

הילד מתקשה לקום בבוקר, וכשהוא כבר מגיע למטבח וממלמל  'בוקר טוב' לא קשה להבחין שהעיניים שלו קטנות וטרוטות. המסקנה: שוב הוא גלש באינטרנט עד השעות הקטנות של הלילה, או הבוקר, תלוי בהגדרה.


רווח מספרת על תלמיד מאוד רציני שלאחר עבודה מפרכת לא הצליח למצוא ולו בדל מידע על ה'נצר האחרון' שלו. גם במקרה כזה, היא אומרת, הילד קונה ערכים. "אמרתי לו שעצם זה שהוא חיפש זה תהליך חשוב. הוא חייב לכתוב באלו מאגרים הוא חיפש, כדי שהבאים אחריו לא יעשו עבודה כפולה"
אולי זה מוזר, אבל עד היום לא ידוע על מיזם רציני שניסה לנצל לטובה את הקשר האינפוזי של בני הנוער למחשב, ואת הידע והכישורים שהם רוכשים באלפי שעות ניסיון של גלישה. נראה כי החלוץ היחיד בתחום הוא צביקה שוורצמן, מומחה למידענות, שהחליט לנתב את הידע והסקרנות של הנערים לכיוון של תיעוד ניצולי שואה. בפרויקט ייחודי שפתח לפני שלוש שנים הוא גורם לבני נוער לתור אחר מסלול חייהם של הניצולים, לחפש להם קרובי משפחה, ולהתחקות אחר ניצולי שואה שנהרגו בהגנה על הארץ בלי להותיר אחריהם קרוב או מודע.  

מספר משפטים שהורים כתבו על בנם שמשתתף בפרויקט ממחישות הכל: "ילדנו משתתף בפרויקט 'נצר אחרון' בבית הספר. אנחנו יחד איתו שותפים להתלהבות, להתרגשות ולעבודה הרצינית והערכית שנעשית שם. סוף סוף לא סתם משחקים באינטרנט אלא ממש לומדים... אף פעם לא ראינו את ילדנו מתלהב מללמוד משהו, ותמיד האינטרנט זה רק לשחק ועוד שטויות... קודם כל רצינו להגיד תודה... שאלתנו: למה מעט מדי, למה מאוחר מדי ? למה עד היום (כיתה יא) לא נעשה שום דבר ערכי ובעל משמעות כל כך אמיתית? צריך עוד פרויקטים מסוג זה במערכת החינוך בעיר. האם יש אפשרות להוסיף עוד פרויקטים כאלה?".

יד ושם באינטרנט

צביקה שוורצמן, שמתמחה בחיפוש מידע באינטרנט, הוא דור שני לשואה. אביו ואמו עברו את הימים הקשים ההם ושרדו. לפני שלוש שנים הביט שוורצמן נכוחה וסימן את השנים הבאות כקריטיות עבור הנצחת האודים המוצלים מאש. הזמן בשעון החול הולך ואוזל ועדיין לא כל הסיפורים סופרו, לא כל הקשרים בין הניצולים נטוו. לעיתים מדובר בחידוש הקשר בין קרובי משפחה ממש, בפעמים אחרות מדובר על בני אותה עיר או עיירה.

מספר ניצולי השואה החיים כיום מוערך בכ-300 אלף איש. וכששוורצמן שאל את עצמו מי יכול להגיע לכמה שיותר אנשים, לראיין אותם ולהפוך את המידע עליהם לנגיש לציבור - הוא ראה לפניו תיכוניסטים. כאלה שנולדו, כך הוא מגדיר אותם, עם מקלדת בקצות האצבעות.

שואה היא אירוע קשה ומאוד לא קליל, מהיר וצבעוני. למה דווקא בני נוער?

"התלמידים שולטים באינטרנט בצורה מצוינת. חוץ מזה, מאתגרים אותם והופכים אותם לחוקרים. כל פיסת מידע שהם מוצאים מעוררת בהם סקרנות והם ממשיכים הלאה".

את הרעיון המקורי הזה הביא שוורצמן לנשיא מכללת אפקה, פרופ' מוטי סוקולוב, שהחליט לאמץ אותו. מכללת אפקה אמורה אמנם להכשיר מהנדסים, אבל הנדסה, אומר סוקולוב, היא לא רק עבודה טכנית. מהנדס צריך גם נשמה.

שוורצמן החל לחזר על פתחיהם של בתי ספר ולהשיג שיתופי פעולה. הוא מעניק לתלמידים הדרכה כללית, תמיכה טכנית וסיוע לגבי חיפוש במאגרי מידע. המלאכה אינה פשוטה, והוא תומך און-ליין בשואלים.

בפועל מתבצעת העבודה כך שעל כל נחקר נפתח בלוג באינטרנט על שמו. לבלוג ניתן להגיב, וגם להוסיף מידע בכל פעם שמתווסף כזה. הקוד למציאת נחקר היא די פשוטה, ועוקפת בעיות טכניות כמו שם משפחה שקשה לאיית אותו או שם עיר שנכתבת באנגלית באופן שונה מבשפה המקורית, פולנית למשל. הקוד מורכב משתי אותיות ראשונות של שם המשפחה ושתי אותיות ראשונות מן השם הפרטי, כשלפניהם מוקלדת המילה RelatioNet, כשם הפרויקט. די בהקלדה זו כדי למצוא מידע על ניצול שואה מסוים (אם כי הקוד המלא כולל גם נתונים משנת הלידה, עיר ההולדת ומדינת המוצא, גם הם בקצרה).

בסופו של מחקר אמור הבלוג להכיל תקציר קורות חייו של הניצול, מידע על המקום בו נולד, על משפחתו, על הגטאות או המחנות בהם היה, וגם את קורותיו בארץ ישראל שאחרי. התלמידים מוסיפים תמונות שהם מקבלים מהעדים, ומחפשים תמונות נוספות ממקורות אחרים. כך לפעמים מתגלה לניצול כי מה שהוא ראה מזווית אישית ופרטית הוא בעצם מאורע שסוקר ותועד בהרחבה, ויש בספרים או באתרים ברחבי הרשת תמונות או עדויות כלליות יותר.

מי שהצטרפה לפרויקט הזה היא ד"ר מרים דוד, האחראית על הכנת מורים לנסיעה לפולין. דוד החליטה שפרויקט כזה יכול להיות הכנה מצוינת לנסיעה, באשר הוא מזמין לימוד אקטיבי ומקיף על הנושא. דוד החליטה לעשות לפרויקט נפשות בכל הארץ, והיום תלמידים עושים אותו כיחידה השלישית לבגרות בהיסטוריה, כיחידה החמישית בבחינת הבגרות באנגלית או כחלק מהכנה למסע לפולין.

מגשרים על פער הדורות

החיפוש אחר המידע הנזכר איננו מלאכה פשוטה. הוא דורש מאמץ ועקשנות, חיפוש במאגרי מידע שונים תוך איות שונה של שם המשפחה (אפילו את השם שוורצמן אפשר לאיית בכמה דרכים), והמבחן הוא הרבה פעמים דבקות במטרה.

אבל מי שלוקח את העניין ברצינות מרגיש שהוא הרוויח ובגדול. כך חן מאור, תלמיד מפתח תקווה, שראיין את ניצול השואה יהודה שטרנפלד. "היה תענוג לפגוש את יהודה. לפני הפרויקט לא ידעתי מה זה גטו ומה זה שואה, אבל העבודה לימדה אותי המון וקירבה אותי לאדם שעבר מסלול חיים מאוד קשה. הוא היה בן 9 כשפרצה המלחמה והיה בבירקנאו ובתשעה מחנות בגרמניה. בקיץ טסתי עם המשלחת לפולין, ואתה הולך בצריפים ורואה את המילים שלו מקבלות רגליים. מגיעים למחנה שהוא סיפר לך שהוא היה ישן שם על הרצפה, והנה, אתה שם, רואה את הרצפה. הוא מספר לך שבמקום מסוים היו מקבלים 20 מלקות והרבה לא יצאו מזה, והנה, אתה מגיע למקום הזה והמדריך מספר לך בדיוק מה שיהודה סיפר".


רווח מספרת על תלמיד מאוד רציני שלאחר עבודה מפרכת לא הצליח למצוא ולו בדל מידע על ה'נצר האחרון' שלו. גם במקרה כזה, היא אומרת, הילד קונה ערכים. "אמרתי לו שעצם זה שהוא חיפש זה תהליך חשוב. הוא חייב לכתוב באלו מאגרים הוא חיפש, כדי שהבאים אחריו לא יעשו עבודה כפולה"
במהלך הסיור בפולין פקד מאור את חלקת הקבר של בני משפחתו של שטרנפלד והדליק שם נר זיכרון. "צריך המון סבלנות לפרויקט הזה, אבל אם מישהו מתעניין ברצינות הוא יכול להישאב לזה", אומר מאור. "אני הרווחתי גם ידע כללי על נושא השואה, גם ידע פרטי על יהודה, וגם הכרתי איש מדהים".

מאור מספר שלפני שנפגש עם שטרנפלד הוא היסס מעט. בכל זאת מדובר באדם בגיל של סבא שלו, והוא חשש שייתקל בבן אדם מסוגר. שטרנפלד (שיוזכר עוד בהמשך) לא היה מסוגר בכלל, אבל, מספרת ד"ר דוד, המפגש עם בני הגיל השלישי הוא בהחלט נושא לשיחה בפרויקט הזה. "אנחנו מנחים את התלמידים איך לגשת, מה להגיד ועל מה לדבר". ושוורצמן מוסיף: "הרבה חוקרי שואה מספרים שמה שההורים לא סיפרו לבניהם, לדור השני, הם מסכימים לספר לנכדים ולדור השלישי". 

יהודה שטרנפלד שמח מאוד לפגוש את מאור ואת השותף שלו לעבודת המחקר. זה לא שלא ראיינו אותו מעולם. כבר כתבו עליו בספר הפלמ"ח ובמקומות נוספים. ובכל זאת, יש לו קשר עם שני הנערים, שעוד מתייעצים איתו כשיש להם שאלות. "זה שהנוער לוקח על עצמו משימה כזאת ברצינות, זה כבר מעניין". שטרנפלד היה רוצה לראות את RelatioNet כפרויקט ארצי, שיקיף את כל מאגר השמות ביד ושם, של ניצולים ושל אלו שאינם. כך יונצחו הנרצחים, יתועדו קורותיהם של הניצולים, ותודעת השואה תעמיק.

יוסף נויהאוז, גם הוא ניצול שואה, נסע עם אחת המשלחות לפולין כאיש עדות. את הבלוג של נויהאוז הכין שוורצמן עצמו, ונויהאוז אינו מפסיק להתפעל מהיקף העבודה. בצד המחקר על הניצול ומשפחתו הוסיף שוורצמן תמונות של מטבעות ושטרות מהגטו, תמונות משפחתיות, ותמונות מחלקות קבר של המשפחה. מכיוון שזו הדרישה מכל החוקרים הצעירים, ביקר שוורצמן אצל ראש קהילת לודז', הרב קלר, והצליח להשיג את שיתוף הפעולה שלו - כולל הירתמות של התיכוניסטים היהודיים בלודז', שיכולים לאתר קברים בבית העלמין בעיר ולסייע במציאת מסמכים ובצילום אתרים בעיר ובסביבה. גם עיריית לודז' החלה לשתף פעולה ומסרה לשוורצמן רשימה של 418 ניצולים אשר לכבודם ניטעו עצים בעיירה.

גם נויהאוז חושב שהפרויקט צריך להיות בקנה מידה ארצי, כחלק מתעודת הבגרות. "כך התלמידים לא לומדים רק על השואה, הם לומדים על האדם".

חיפוש קרובים לנופלים

לפני 8 שנים חזרה נכדתו של יהודה שטרנפלד מפולין. באותה שנה, יום הזיכרון לחללי צה"ל היה עבורו חוויה אחרת. הוא זכר את חמשת חבריו, בני ההכשרה שלו, שכמוהו היו גם הם שרידים יחידים מכל משפחתם שעלו לארץ. החמישה השתלבו בעשייה במדינה שבדרך, ובעיניים פקוחות הצטרפו למאבק על קוממיותה.

שטרנפלד החליט כי יש להנציח אותם, וכתב מספר מכתבים לנוגעים בדבר. לתדהמתו הרבה הוא קיבל רשימה של למעלה מ-400 איש שנפלו במלחמות ישראל ונחשבו שרידים אחרונים ממשפחתם. "קיבלתי את שוק חיי. התרגשתי ובכיתי ולא הבנתי מה אני עושה עם זה. רציתי להנציח 5 אנשים וקיבלתי 476 אנשים". שטרנפלד הצליח להקים עבור הנופלים האלה את אנדרטת 'נצר אחרון'. במקביל פנה לידידו, מנהל בית ספר בפתח תקווה, וביקש לראות האם תלמידים יוכלו לחקור את דמויותיהם של הנופלים. התלמידים נכנסו לתמונה והרשימה החלה להצטמצם. כל קרוב משפחה שנמצא הביא למסקנה שהנופל איננו 'נצר אחרון' למשפחתו.

אגב, מספר שטרנפלד, הוא מנסה ליצור קשר עם בתי כנסת, כך שכל בית כנסת ייקח על עצמו 12 נופלים מן הרשימה, ינציח אותם, ויוודא שמישהו יאמר אחריהם קדיש ביום השנה. בפתח תקווה נרתמו כבר לנושא למעלה מ-20 בתי כנסת.

ברשימת 'נצר אחרון' של שטרנפלד נותרו 275 איש, שמציאת קרובים עבורם היתה מלאכה קשה במיוחד. כאן נכנס שוורצמן לתמונה. "האמצעים שהיו בשנות ה-50 למשרד הביטחון כדי לקבוע אם אדם הוא 'נצר אחרון' או לא, היו דלים מאוד. היה עיתון, היו רשימות של הצלב האדום, והיתה הפינה לחיפוש קרובים של רשת ב', שכל המדינה היתה עוצרת את נשימתה כשהיא היתה עולה לאוויר. אמרתי לאנשי משרד הביטחון שאני משוכנע שעם חיפוש רציני אפשר למצוא קרובי משפחה לחלק גדול מה-275 הללו". שוורצמן נטל את השם הראשון מן הרשימה והפעיל את ניסיונו וכישוריו. לא חלף זמן רב עד שהוא מצא שהאדם אינו 'נצר אחרון'. "אמרו לי: 'יש לך מזל של מתחילים'. אז לקחתי עוד חלל מן הרשימה ונמצא שגם הוא איננו נצר אחרון".

שוורצמן פנה לתיכון 'מטרו ווסט ברעננה', תיכון ענק, ששוורצמן חשב שעשוי לקחת את כל הרשימה על עצמו. חלל לכל תלמיד משכבת י"א. המנהל, ששירת ביחידה לאיתור נעדרים, הסביר לו שהמשימה לא ריאלית, והציע לחלוק אותה עם תלמידי תיכון אחרים בעיר. ההיענות היתה מדהימה. רעננה 'אימצה' את הפרויקט, וכל תלמידי י"א בעיר העומדים לטוס לפולין מקבלים כמשימת חקר אחד מחללי 'נצר אחרון'.  ישנם גם תלמידים שאינם מתכוונים לצאת למסע, אך מצטרפים לפרויקט מרצונם. העירייה כל כך התלהבה שהיא מינתה אחראית על התחום, אורית לנט, ואף חנכה לאחרונה כיכר בעיר על שם 'נצר אחרון'.

לנט מדברת על למעלה מ-50 'נצר אחרון' שכבר נמצאו להם קרובי משפחה, ועוד המקלדת נטויה. "מדובר על ערכים, פשוט ערכים. העיסוק במלחמת העצמאות, בשואה, הנגישות לגיל השלישי. ויש גם ערכים פדגוגיים מערכתיים. התלמידים מרוויחים ובגדול".

כאילו הכרנו אותו אישית

הצלחת התלמידים אינה אחידה. לפעמים ימצאו קרוב משפחה ולעיתים לא. לפעמים יצליחו ליצור קשר עם קרובים לא נלהבים, ואחרים ייצאו מגדרם. כמו למשל במקרה של יצחק פרידמן, יליד פולין ששרד את השואה, יחיד מכל משפחתו. פרידמן עלה לארץ בתש"ה, לחם בשורות האצ"ל, ונהרג כחודש לפני הכרזת המדינה והוא בן 21 שנים. לפרידמן היתה דודה ששרדה אף היא את השואה ועימה הוא שמר על קשר. בגלויותיו הוא מכנה אותה "אימאל'ה". 
 
אלקה גולני, נכדתה של הדודה, מקפידה עד היום לפקוד את קברו של יצחק פרידמן בימי זיכרון. אשתקד היא פנתה בבקשה שיעשו עליו בלוג במסגרת 'נצר אחרון', והופתעה מאוד לגלות שלימור יוחי מתיכון אוסטרובסקי ברעננה כבר עשתה עליו עבודת מחקר. אלקה, שלא ידעה שיוחי היא תלמידת תיכון, כתבה: "חשבתי שיוכי היא ודאי יוכבד, אישה מתבגרת. וכבר חשבתי שהנה, מצאנו קרובה-רחוקה אובדת... אבל לא, זו לא יוכי אלא לימור! השמחה במציאת לימור הייתה גדולה ממציאת חברה ותיקה של יצחק. יקרה בעיניי העובדה שצעירים, הטרודים בענייני צעירים, בבחינות, בהכנה לגיוס ובמה לא, הקדישו זמן ומרץ לאתר פיסות מידע על אנשים שאין בינם לבין הנערים והנערות כל קשר. כאלה שנפלו לפני זמן רב ואינם שייכים לאיש, לכאורה. פתאום יש להם 'מישהו'. אני בטוחה שמעבר לבלוג נוספה להם פיסת חיים, החבר'ה יספרו על הבלוגים, יראו את הפרויקט אי פה אי שם, אולי אפילו יספרו לילדיהם על הפרויקט שעשו בנעוריהם ועוד דור יידע..." גולני ממשיכה ומתארת כיצד עבודת המחקר של התלמידה דחפה גם אותה לפעול ביתר שאת להנציח את דודה, ומסיימת: "השנה זכה יצחק בשני גלי-עד. חבל שסבתא לא רואה את זה. לימור, את היית הופכת לנינה נוספת שלה!!!".


רווח מספרת על תלמיד מאוד רציני שלאחר עבודה מפרכת לא הצליח למצוא ולו בדל מידע על ה'נצר האחרון' שלו. גם במקרה כזה, היא אומרת, הילד קונה ערכים. "אמרתי לו שעצם זה שהוא חיפש זה תהליך חשוב. הוא חייב לכתוב באלו מאגרים הוא חיפש, כדי שהבאים אחריו לא יעשו עבודה כפולה"
גם על אברהם פורדי, יליד עיירה קטנה בהונגריה שעלה לארץ, הצטרף לפלמ"ח ונפל בשיירת יחיעם, חקרו התלמידים. פורדי היה כנראה 'נצר אחרון' באמת, אך מסתבר שחבריו בקיבוץ יסעור הוציאו חוברת לזכרו והם נושאים אותו בליבם עד היום הזה. במסגרת ההתחקות אחר פורדי יצאה קבוצת תלמידים ונפגשה עם חבריו. אחת התלמידות כתבה על הסיור: "זה היה אחד הימים המרגשים ביותר שחוויתי... כאילו הוצאנו את אברהם מקברו והענקנו לו שוב חיים... חזרנו הביתה כשאנחנו מרגישים כולנו כאילו הכרנו אישית את אברהם ויחד איתו חווינו את החוויה הקשה של שיירת יחיעם".

מצליחים גם כשנכשלים

הפרויקט, כאמור, אינו מטלה פשוטה. התלמידים מבצעים עבודה מולטידיסיפלינרית. הם צריכים להשתמש באינטרנט באופן מושכל, ולהיעזר בידע השייך לתחום המידענות: חיפוש במאגרי מידע יהודיים ובמאגרי גניאלוגיה (עצי משפחה ואילנות יוחסין). נדרש ידע בהיסטוריה, לעיתים ידע באנגלית, וכמובן אפשרות להתנסח ברמה טובה ויחסי אנוש טובים. 

ואכן לא כל התלמידים מקבלים את המטלה באותו אופן. מספרת טלי רווח, מורה למחשבים והנדסת תוכנה בתיכון מטרו ווסט ברעננה: "זו משימה די קשה לתלמידים. הם צריכים לחפש במאגרי מידע רבים, בפורומים שונים, לעקוב אחרי קצוות חוט ולנסות להשיג אותם. התלמידים צריכים להביא לפרויקט ידע מוקדם בשימוש במחשב, עקשנות ודבקות במשימה. לא כל התלמידים מקבלים את המשימה באופן שווה. יש כאלה שמתמידים ויש כאלה שפחות". רווח מספרת על תלמיד מאוד רציני שלאחר עבודה מפרכת לא הצליח למצוא ולו בדל מידע על ה'נצר האחרון' שלו. גם במקרה כזה, היא אומרת, הילד קונה ערכים. "אמרתי לו שעצם זה שהוא חיפש זה תהליך חשוב. הוא חייב לכתוב באלו מאגרים הוא חיפש, כדי שהבאים אחריו לא יעשו עבודה כפולה".
 
לדברי רווח, היא והמורה להיסטוריה מגויסות לעניין, ולא רק ברמה של שיעורים בכיתה אלא בגיבוי טכני והיסטורי, בהצטרפות למסעות אל מכרים קרובים ואל מפקדים וכאמור, בסיוע מוראלי. "זה פרויקט חשוב ממדרגה ראשונה שצריך להקצות לו משאבי זמן", היא אומרת, ובכך מצטרפת לרצון של כל העוסקים במלאכה שמשרד החינוך יגבה בתקצוב שעות למורים שעוסקים בנושא מחוץ לשעות הלימודים, ובהכרה בפרויקט לתלמידים שמשקיעים הרבה בבית. אחד המרואיינים אף אמר כי בתקצוב נכון ובעידוד של המורים, התוצאות היו יכולות להיות יותר רציניות. 

אבל למרות הביקורת, העוסקים במלאכה אינם מסתירים את גאוותם כשהם מספרים על המפעל הגדול שהולך ונרקם כאן, אם כי הזמן דוחק: " RelatioNetהיא מילה שבעבר לא הייתה קיימת ברשת", אומר שוורצמן. "היום, כשמקלידים אותה ב'גוגל', מקבלים למעלה מ-11 אלף תוצאות. הרוב הם בלוגים של תלמידים".

משפחה חדשה

טל ומאי מתיכון מטרו ווסט ברעננה לא הצליחו למצוא קרובי משפחה לגילה דוידוביץ', שנהרגה בהגנה על הנגב והיא בת 19 בלבד. אבל המסע שעשו בעקבותיה ובעקבות אישיותה המיוחדת הותיר עליהן רושם בל יימחה. וכך הן כותבות בפוסט הפרידה שלהן מן הבלוג: "לאחר כמה חודשים טובים של חיפוש ומחקר על גילה דוידוביץ', תהליך העבודה שלנו נגמר. קצת עצוב לנו שלא הצלחנו למצוא קרובי משפחה או חברים לגילה, אך יש לנו תקווה כי הבאים אחרינו יצליחו. וגם אם לא, אנחנו את גילה נזכור, ככה שאולי לא מצאנו לה משפחה אבל בהחלט בנינו לה משפחה חדשה אשר כוללת את שתינו.

בחודש אוגוסט האחרון נסענו עם בית הספר למשלחת לפולין. בפולין חווינו מחדש את כל מה שלמדנו על השואה ועל היהודים באירופה. לאורך כל המסע גילה עלתה בראשינו והיתה בלבנו. באוושויץ נטענו באדמה מגיני דוד - צהובים לאלו שנרצחו וכחולים לשורדים. על אחד המגיני דויד הכחולים רשמנו את שמה של גילה, והדלקנו לה נר זיכרון. אחרי המסע לפולין למדנו להעריך כל אחד ואחד אשר שרד את השואה הזאת, משום שאנו חושבות שכולנו חייבים להם המון, כי הם הגיבורים האמיתיים של כל ההיסטוריה האנושית. ולגבי כל אלה שנרצחו, כולנו חייבים לזכור אותם לנצח ולהדליק להם נרות זיכרון, כי הם הקריבו את החיים שלהם כדי שאנחנו, שלושה דורות אחריהם, נוכל לחיות במדינת ישראל בבטחה ובגאווה.

כאן אנו נפרדות מהבלוג, אך גילה תשאר קרובה אל ליבנו לנצח.

טל ומאי.

ofralax@gmail.com

מדריך פולין למסייר היהודי

צביקה שוורצמן עושה נפלאות באמצעות הידע שלו בחיפוש ואיתור מידע ותיכנות על גבי האינטרנרט. פרויקט נוסף שהוא מקדם במסגרת RelatioNet הוא כתיבת מדריך על פולין. כהרגלו, גם המדריך הזה, הנמצא בתהליכי הכנה, כבר נמצא על האינטרנט, וכולל מידע על קברות רבנים, בתי כנסיות ובתי מדרשות, כחלק מהעבר היהודי המפואר של המדינה הזו.

שוורצמן נתן את דעתו לכך שהיו כפרים קטנים ובהם 30-40 משפחות יהודיות שזכרן הולך ונמחק. עוד ראה שפעמים רבות המורשת היהודית של יהודי פולין אינה נלמדת בעת שתלמידים ישראלים עושים את דרכם לביקור במחנות המוות. המדריך, הנכתב בימים אלה על ידי 40 מדריכי פולין, אמור לסייע בידי התלמידים אשר חוקרים ניצולים יוצאי פולין, להנציח עיירות, מצבות ובתי מדרשות, ולבסוף להיות שימושי לאלה שיוצאים לסייר בפולין.