בשבע 223: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , ז' בטבת תשס"ז

שאלת השבוע: האם המסעות לפולין, הם הדרך הנכונה להנחלת זכר השואה?

לחוש את הזוועה ברגליים/ דב שילנסקי, ניצול שואה, יו"ר הכנסת לשעבר

השואה איומה כל כך עד שלפעמים קשה להאמין שהיא אכן התרחשה. אני זוכר שלא אחת, תוך שיחה ברגעים קשים מאוד, אמרנו בינינו שאם נישאר בחיים כדי לספר את שעבר עלינו, לא יאמינו לנו. כבר אז אמרתי, מבלי לחשוב הרבה, שיכול להיות שיגיע זמן שגם אנחנו לא נאמין לעצמנו.

ככל שהזמן חולף, גם אני לפעמים מהרהר לעצמי האם זה באמת היה. הרי זה לא ייתכן. כשאני רואה תמונות מהשואה שבהן רואים שורות של אנשים עקומים ההולכים לעבודה כשהם לבושי סחבות, אני שואל את עצמי האם ככה אני נראיתי. אכן, כך נראיתי וכך זה היה, ואין סופר שיוכל לתאר במלוא המשמעות את שהיה שם. אם לי קשה להאמין ולהבין שזה קרה, כיצד יבין את גודל הזוועה נער צעיר שנולד בארץ ולא חש על בשרו את הגולה החשוכה?

על אף שניצולי השואה כותבים ומספרים על כך, אנחנו חייבים לתת לנוער להבין ולהרגיש את מה שקרה. בזמנו הנאצים אמרו כי ככל שמעשיהם יהיו נוראיים יותר, כך יש סיכוי פחות שיאמינו לסיפורים על זוועותיהם. לכן יש לעשות הכול כדי לתת לנוער, עד כמה שאפשר, 'חומר ממשי' שאותו יוכלו לחוש ברגליים, בידיים, בעיניים ואפילו בחוש הריח. סיור במחנות ובאתרי ההשמדה מצליח במשהו להמחיש את גודל הזוועה.

איני יודע להסביר כיצד ברגע שנכנסים למחנה כבר מתעוררת חרדה בעצמות. כשיחד עם עוד אנשים אני מגיע לגיא ההריגה בפולין או בליטא אני חש משהו, ואני רואה שגם יתר האנשים חשים בזאת. לא פעם הייתי ב'צעדת החיים' בפולין והצעירים שבדרך כלל שמחים, נהנים ומתפרעים, הופכים לנוער אחר לגמרי כשהם מגיעים למחנה. הם מדליקים נרות, בוכים, רואים את האבל על פניהם והם שרויים בתחושה שלא הכירו מעולם.

באחד הוויכוחים בכנסת בנושא זה, אמרה שולמית אלוני שאין פלא שאני תומך בביקורי בני הנוער במחנות, כי הם חוזרים משם יותר "ציונים פנאטיים ולאומנים". ברגע נדיר הסכמתי עמה, ותיקנתי אותה שהם שבים יותר לאומיים ואוהבי ארץ ישראל. רק שמה מבינים את אהבת ארץ ישראל בשלמותה, הרבה יותר מכל מיני נאומים בנושא.

לא לפרנס את צאצאי הרוצחים/ הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת

אסור לצאת לחו"ל. נקודה. כשאין פרנסה, כשאדם אינו מוצא אישה, כשאין אפשרות ללמוד תורה – מותר לצאת. המהדרים אינם יוצאים גם במצבים כאלו. ביקור במחנות ההשמדה יכול להיקרא 'לימוד תורה' אם מטרתו ללמד כמה חשוב להקפיד במצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק". לצערנו, צריך לחזק היום את קיום מצווה זו כי יש יהודים שמטפחים את הראייה החיובית על אומות העולם, בלי הבחנה. הם מסוגלים לראות אפילו באויב צדדים חיוביים, והם שוכחים שהתורה אוסרת לתת להם "חן" שנאמר "וְלֹא תְחָנֵּם". התורה יודעת שמי שהיום מעורר רחמים על קוטפי הזיתים או מתלהב מהשירים של פריד אל-אטרש, עלול מחר לסייע להם כי שמן זית של פלשתינאים חשוב מדמם של מתנחלים.

מי שנוסע מדי פעם להתלהב מזיו יופייה של אירופה, כדאי לו שייסע למחנות ההשמדה. שיראה כי מהתרבות היפה הזו צמחו היטלר ועשרות מיליוני מעריציו. מי שמרגיש רגשות אשמה כשהוא שומע את המוסר הנוטף מאישי המוסר העולמי, יכול לנסוע לאושוויץ כדי להבין שמהאפיפיור ברומא עד הפרופסור האחרון לאתיקה בשוויץ, כולם עודדו את המוני הרוצחים, והכול בשם המוסר. מי שנפשו בריאה לא צריך לנסוע למחנות ההשמדה, למעט אם הוא צריך ללמוד על תפקידו של עם ישראל דווקא שם. אינני מדבר על המדריכים שבוודאי עושים זאת בהיתר. הם גורמים שלא יגדלו לנו תלמידים תלושים כמו בצרפת ובאמריקה, כאלה שמוותרים על יהדותם בקלילות ומתחתנים עם נוכריה וכאלה שלא למדו על ייעוד עם ישראל ועל תרומתו לאנושות.

דרך תאי הגזים והמשרפות, המדריכים יוכלו להמחיש לתלמידיהם משהו על יהדותם, ואולי יצליחו להטמיע בהם משהו על תפקיד העם הזה בעתיד. אבל מי שיכול ללמוד על תפקיד עם ישראל בדרך החיובית, מתוך התבוננות בהיסטוריה, מי שיכול להבין למה אלוקים יצר את העם הזה דרך התבוננות בתורה, בנביאים ובשאר ספרי העומק שלנו – לאדם כזה אין היתר לדרוך על אדמת פולין הספוגה בדם אלפי יהודים. אין לו היתר לפרנס את בני בניהם של הפולנים שסייעו לרוצחים הנאצים ימ"ש. "כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע, וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (ישעיהו י"ד).

טלטלה רבת עוצמה/ אבנר שלו, יו"ר יד ושם

מסעות בני הנוער לפולין הם אחת מהדרכים המתאימות ביותר להנחיל את זיכרון השואה. זו אינה הדרך היחידה ובוודאי אין ביכולה להיות מבודדת ממערכת מתאימה של הכנה לפני המסע ושל עיבוד לאחר המסע.

הצלחת המסע והשגת היעדים שבו תלויים בלימוד ובהכנה נכונים לפני שיוצאים למסע. כך המבקרים מקבלים רקע גם על העולם היהודי שלפני המלחמה וגם על המהלכים העיקריים של השואה. בבתי ספר התלמידים נשלחים לעשות עבודה עצמית של קריאה וחקר הקשורים לאזורים שבהם יבקרו. בית הספר מחויב לעשות זאת לפי תקנון משרד החינוך, ואנחנו, "ביד ושם", פיתחנו תכנית מיוחדת למטרה זו. משרד החינוך גם בנה מערכת מובנית של הנחיות המתייחסת לכל הממדים של הסיור, ואף סייע בהכשרה שיטתית מאוד ומעמיקה של המורים, המדריכים והמלווים. משימת הדרכת המדריכים הוטלה על "יד ושם" ומדי שנה אנו מכשירים מדריכים רבים, כולל את המשלחות שצה"ל שולח מדי שנה: קצינים ונגדים בקבע ובמילואים, למסע השורשים הזה.

ניצולי שואה מצטרפים אף הם למסע, ובכך הם תורמים תרומה ניכרת להצלחת המסע. לאחר סיום המסע בית הספר מאפשר לקבוצה שעברה את החוויה לעבד אותה באמצעות דיונים משותפים ובאמצעות ביטויי כתיבה ויצירה אמנותית.

נכון, לעתים יש בעיות סביב המסעות, כמו היכולת של אנשים צעירים לשמור על התייחסות נכונה לאורך כל המסע. היו מקרים שפורסמו בכלי התקשורת בדבר "התפרקות" בעזרת מסיבות פרועות במטרה להתנתק מהנושא. אבל מקרים אלו הם מעטים מאוד, ואינם מצליחים להאפיל על ההישגים המושגים בחלק גדול מאוד של המסעות. המסע הלימודי-חוויתי שעוברים מדי שנה 20,000 בני הנוער היוצאים למסעות אלו ובהם בני הנוער מתמודדים עם היותם בני אדם ויהודיים, טוען אותם באנרגיה חיובית. התהליך הזה, על אף שלעתים הוא מטלטל מעוצמת החוויה, גורם לתלמידים לרצות ללמוד את הנושא ולהעמיק את ערכיהם.

שילוב בין למידה לחוויה/ הרב אריה הנדלר, מדריך מסעות לפולין

ראשית נציב לעצמנו את השאלה: "הנחלת זכר השואה לשם מה?" נראה שהתשובה מקופלת במאמרם של חכמינו: "דע מאין באת ולאן אתה הולך", וכבר דרשו בו ואמרו כי אם תדע מאין באת ממילא תדע גם לאן אתה הולך.

כשנכנסים לבלוק ארבע במוזיאון אושוויץ מקבלת את פני הנכנס האִמרה: "מי שלא ידע את ההיסטוריה, יצטרך לחיות אותה שוב". זיכרון השואה איננו יכול להתמצות בעצם העובדה שאנו זוכרים. זיכרון השואה אמור להיות זיכרון מכונן, מעצב. זיכרון זה אמור להעניק משמעות לחיינו כפרטים וכעם. את המשמעות הזו נוכל לקבל אם נעסוק בזיכרון השואה ברמת הידע וברמת החוויה.

הידע יספק את חומר הגלם, בעוד החוויה תהפוך אותו למשמעותי ברמה האישית והלאומית.

כשבוחנים את מסעות בני הנוער לפולין, ניתן לומר כי אכן לפנינו דרך מתאימה להנחלת זיכרון השואה, דרך שתממש את המטרות שאותן הזכרתי. אינה דומה שמיעה לראיה, ואין להשוות בין התוודעות לסוגיית השואה דרך ספרים, תמונות ועוד, לבין התוודעות אליה באופן בלתי אמצעי: על ידי מקום, מגע, ריח וצבע. המסע לפולין יוצר את השילוב הנכון בין למידה לבין חוויה, שילוב שהוא מרשם בדוק ללימוד ולהפנמה.

בעזרת הדרכה נכונה מתועלת הלמידה והחוויה ליצירת מסד ערכי בעל חשיבות לקראת ה"לאן אתה הולך". כאן המקום להיפגש עם הרֶשע האנושי לעומת גדולת הרוח האנושית. כאן המקום להיפגש עם היצירה היהודית בגלות לעומת הצורך הקריטי בקיומה של מדינה יהודית. כאן המקום להיפגש עם הכאב הלאומי כקולקטיב לצידו של הכאב הפרטי. כאן המקום להיפגש עם הגבורה האוחזת בנשק והלוחמת על כבודה האבוד לצדה של הגבורה האחרת שהתמצתה בניסיון הנואש לשמור על צלם האדם.

מזיגתם של כל אלו למסע של בני הנוער המצויים בעיצומו של תהליך עיצובם האישי והערכי, היא בעלת השלכות מרחיקות לכת על עיצוב דמותם הבוגרת של בני הנוער וקביעת מקומם בשרשרת הדורות.

"וכשתשאל איך היה אענה: אל תיעלב, פשוט קח את רגליך... סע למענך סע לשם למענם, לחוות בעצמך..."

המסע – חלק מתהליך לימוד כולל/ רעות גיאת, ראש אולפנית "ישורון", פתח תקווה
 
אקדים ואומר כי ההתייחסות שלי לשאלה זו נובעת בראש ובראשונה מהיותי דור שלישי לשואה. סבתי, שרה טסלר מקבוצת יבנה, היא ניצולת מחנה השמדה אשוויץ. לפי הגדרתה, אני היא הניצולה מהשואה, וכך גם כל דורי, כי סבתי היא מאלה שהיו שם. מאז ומעולם היא תמכה במסעות, ואף יוצאת כאשת עדות למסעות בני נוער וקציני צה"ל לפולין.

כאשת חינוך אני חושבת שהתשובה מורכבת. הטעמים הנשמעים בעד ונגד ידועים, ואני רוצה להתמקד בנקודה אחת מרכזית בסוגיה זו והיא ההתייחסות למסע כחוויה חינוכית. המסע לפולין הוא חוויה רגשית חזקה וקצרה שביכולתו להשאיר רושם עז מאוד לחיוב או לשלילה. כאנשי חינוך אנו צריכים לתת את הדעת על הבעייתיות הטמונה בחוויה עוצמתית מסוג זה, ולכן עלינו למקם את המסע כחלק מתהליך גדול, ארוך ומורכב יותר. נכון יותר יהיה לומר שהשאלה הצריכה להישאל אינה בעד או נגד המסע לפולין אלא כיצד אנו מחנכים את בני הנוער לידיעת השואה ולעיצוב השואה בתודעתם כחלק מרכזי מהעבר ומהעתיד, וכיצד השואה לוקחת חלק בבניית הזהות של תלמידנו.

לדעתי המסע עצמו צריך להיות חלק ונדבך חשוב מהלימוד הכולל של ידיעת השואה ולקחיה, בהתייחס למציאות תקומת עם ישראל בארצו. לדעתי יש במסעות לפולין חשיבות רבה ביותר ותרומה גדולה להבנת השואה. אבל לא נכון יהיה להכריע הכרעה ברורה וקולקטיבית בעניין זה, אלא ככל סוגיה חינוכית יש להתייחס לשאלה מתוך מקורותינו הקדומים "חנוך לנער על פי דרכו". זאת כיוון שיש לזכור שמעבר לחשיבות הגדולה במסעות לפולין, חשובה יותר התאמת המסע באופן אישי לכל תלמיד ותלמיד. בשולי הדברים אוסיף כי מוטלת עלינו חובה לעשות הכול כדי לאפשר לכל תלמיד החפץ לעבור חוויה זו את האפשרות לכך, וכן לדאוג שלימוד השואה לעומק לא יהיה נחלתם של היוצאים למסע בלבד.