בשבע 223: הרשעה עצמית מפוקפקת

מעמוס ברנס עד רומן זדורוב - שיטות המשטרה לא השתנו, אבל הציבור והתקשורת ספקנים הרבה יותר ● הרשעה עצמית היא בלתי קבילה במשפט ההלכתי, אבל בחוק הישראלי היא 'מלכת הראיות'.

יאיר שפירא , ז' בטבת תשס"ז

בסוף שנות השבעים הוציא צוות חקירה מיוחד של המשטרה בצפון מעמוס ברנס, עולה מלוב בראשית שנות השלושים לחייו, הודאה כי הוא זה שרצח את החיילת רחל הלר. הרצח של הלר זעזע את המדינה, והלחץ על המשטרה שבוששה בפיענוח הפשע הלך וגבר. מספר גברים נעצרו ושוחררו. שני צוותי חקירה הוקמו ופורקו. צוות שלישי, אמביציוזי במיוחד, הוציא הודאה מברנס תוך שימוש בלחץ פיזי ונפשי ממושך. למערכת התביעה ולבתי המשפט בישראל הספיקה אותה הודאה כדי לשלוח את האיש למאסר עולם.

אך ברנס התגלה כטיפוס עיקש במיוחד. מכלאו הוא הפך עולמות במטרה לנקות את שמו. גם השחרור המוקדם לאחר שריצה רק שנים ספורות מהעונש שנגזר עליו לא הצליח, למגינת ליבה של המערכת, לסכור את פיו. ברנס, בסיוע של מספר רודפי צדק בתוך המערכת ומחוצה לה, הצליח להביא לזיכויו במשפט חוזר, השבוע לפני ארבע שנים, כמעט שלושים שנה לאחר שהורשע.

'מלכת הראיות' - כך כונתה לעתים הודאתו של נאשם בחקירת משטרה. "וגם אם לא מלכה-על-כס היא, נסיכת ראיות היא, מאותן ראיות ראשונות במלכות. מי כמונו, היושבים לדין יום-יום, יודעים זאת", כתב בשפתו המליצית שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין, כשחתם יחד עם שופטי הרוב על דחיית ערעורו של סולימאן אל עוביד, בדואי על סף פיגור שהורשע על פי הודאתו ברצח אחר שהסעיר את המדינה. הוריה של הנרצחת, הנערה חנית קיקוס, מפקפקים עד היום באשמתו של עוביד, ואיתם גם משפטנים לא מעטים. ההודאה שהוצאה מעוביד, על פיה הוא הורשע, לא תאמה ממצאים שהתגלו בשטח מאוחר יותר. השנה הגיש עוביד לבית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר. 

עמדת ההלכה נגד הרשעה עצמית

החוק הישראלי קובע כי הודאת נאשם היא ראיה קבילה גם אם נתנה מחוץ לבית המשפט. בתי המשפט בישראל דורשים עוד 'דבר מה', בדל ראיה, כדי להרשיע על סמך הודאת הנאשם. הפרקטיקה הזו נמצאה כחסכונית במיוחד עבור המשטרה, בעיקר כאשר מדובר באזרחים ללא רקע פלילי משמעותי. התשת חשוד בחדר החקירות, באמצעים נפשיים ופיזיים, קלה הרבה יותר מאיסוף דקדקני ומתוחכם של ראיות. מיותר לציין שאצל עבריינים כבדים ומנוסים השיטה עובדת באחוזי הצלחה נמוכים הרבה יותר.

לפני מספר שנים התכנסו עשרות אחדות של משפטנים לסמינר שארגנה העמותה למורשת המשפט בישראל, בראשותו של הפרופסור נחום רקובר. במשך כל סוף השבוע עסקו במתח שבין 'מלכת הראיות' של חשין, הפרקליטות והמשטרה, ובין הוראת הדין העברי כי "אין אדם משים עצמו רשע" - הודאת אדם בפשעו הפלילי אינה קבילה. השופטת עדנה ארבל, אז פרקליטת המדינה, היתה הנואמת המרכזית בזכותה של מלכת הראיות. עו"ד יעקב וינרוט, מחשובי הסנגורים בישראל, הניף את נס המרד, והציע למתן את החוק הישראלי הבעייתי בעזרת הדין העברי.

אך הדיון חרג מזמן מגבולות השיח של המשפטנים המקצועיים. התארגנות של אזרחים בשם  'חזקת חפות' פועלת נמרצות כדי לנסות לשנות את החוק כך שהרשעה תוכל להתקבל רק עם הודאת נאשם נסמכת על ראיות של ממש.

למזלו של רומן זדורוב, הוא נפל לידיה של משטרת ישראל בשנת תשס"ז ולא שנים קודם לכן. בתקופות מוקדמות יותר, כרוניקת האירועים מעת רציחתה של הנערה תאיר ראדה מקצרין ועד להודאתו של זדורוב ברצח, לא היתה מותירה לו כל סיכוי. רצח של נערה צעירה ותמימה המזעזע את המדינה, ומשטרה תחת לחץ ציבורי ללא קצה חוט ובדל ראיה, היו כאן תמיד המתכון להוצאת הודאות מפוקפקות. אלא שהיום העיתונאים סקפטיים יותר, הציבור משמיע את קולו הרם ברשת האינטרנט, ואפילו הורי הנרצחת יודעים כי אם רוצים למצוא את הרוצח ולא שעיר לעזאזל צריך לקחת חוקר פרטי שיבדוק את פעולות המשטרה.

למעלה משלושים שנה משנות מלכותה של 'מלכת הראיות' עברו מברנס ועד זדורוב. המשטרה אומנם עדיין אותה משטרה, אבל הציבור כבר לא אותו ציבור.

יד רוחצת יד

התנועה להגינות שלטונית עתרה לבג"ץ בניסיון לאלץ את נציבת תלונות הציבור על שופטים להתייחס עניינית לתלונה שהגישה התנועה כנגד נשיא בית המשפט העליון היוצא, אהרון ברק.  לפני מספר חודשים קיבל ברק תואר דוקטור לשם כבוד מהמוסד האקדמי של התנועה הרפורמית בארץ, היברו יוניון קולג'. מרדכי אייזנברג, יו"ר התנועה להגינות שלטונית, פנה אל ברק קודם הטקס וביקש ממנו לסרב להשתתף בו. באותה שעה ברק כבר פרש אומנם רשמית מכס השיפוט, אך היה עדיין בעיצומה של תקופת שלושת החודשים אחרי הפרישה, בהם מאפשר החוק לשופט לכתוב פסקי דין שטרם השלים. אחד מפסקי הדין שעמדו על הפרק היה עתירה של התנועה הרפורמית, שברק ישב בראש ההרכב שדן בה.

ברק לא טרח לענות לאייזנברג על בקשתו, השתתף בטקס, ואף הצהיר שם כי טוב יעשו השופטים אם יטו לפסוק בענייני דת ומדינה ברוח התנועה הרפורמית. לאחר הטקס, בעקבות פנייה של איזנברג, הודיעה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, כי ברק לא יישב בתיק המדובר ויוחלף ע"י שופט אחר בהרכב. אייזנברג פנה לנציבת התלונות, שופטת בית המשפט העליון בדימוס טובה שטרסברג כהן, ודרש לחקור את התנהלותו של ברק. אך הנציבה השיבה כי מבחינתה לאחר שהשופטת בייניש הורתה להחליף את ברק בהרכב, הפרשה הסתיימה. הנציבה לא התייחסה כלל לתלונה האתית של התנועה.

מי כאייזנברג ותנועתו יודעים כי ברק פשוט קוצר את שזרע לפני מספר שנים. לאחר שהכנסת לא שעתה להפצרותיו וחוקקה את החוק הממנה נציב תלונות על שופטים, ביקש ברק למנות לתפקיד את שטרסברג כהן, מאנשי סיעתו בבית המשפט העליון. אך דא עקא, שלשטרסברג כהן  נותרו אז עוד מספר חודשים עד הפרישה, ובנוסף עוד שלושה חודשים להשלמת פסקי הדין. הכנסת לעומת זאת קבעה בחוק כי הנציבות תאויש תוך מאה ועשרים יום. ברק ושר המשפטים עושה דברו, יוסף לפיד, לא קיימו את חוק הכנסת והמתינו בסבלנות ששטרסברג כהן תתפנה מעיסוקיה.

אייזנברג עתר אז לבג"ץ ודרש למנות נציב לאלתר. שופטי בית המשפט העליון הגנו על חברתם ונשיאם, וקבעו את מועד הדיון בעתירה למספר ימים לאחר ששטרסברג כהן נכנסה לתפקיד באיחור לא חוקי של מספר חודשים. רמיסת החוק והנורמות המשפטיות היו כאין וכאפס אל מול הצורך להושיב מקורבת בכס התפקיד הרגיש.

ברק, איש חכם, ידע תמיד לראות את הנולד.