בשבע 224: ' על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ד בטבת תשס"ז

חזק, חזק ולחזק

"נפתח את מעבר קרני ומעבר רפיח כדי לחזק את אבו מאזן", אמר ראש הממשלה אולמרט. "יש לשקול שחרור אסירים כדי לחזק את אבו מאזן", טענו השרים פרס, פרץ ומופז. "לחזק את אבו מאזן", הציע ראש השב"כ דיסקין בפני ועדת החוץ והביטחון. "הרעיון הוא לחזק את אבו מאזן", הסבירה שרת החוץ לבני. "לחזק את אבו-מאזן", אמרו הח"כים דני יתום ועמי איילון. "יש לחזק את אבו מאזן", קבעו ג'ורג' בוש וקונדוליסה רייס. "לחזק את אבו מאזן", קרא טוני בלייר לקהילה הבינלאומית. "לחזק את אבו מאזן", דורשים אנשי תקשורת בכירים בישראל.

הנה תרגיל קטן, טיפה דמגוגי אך יעיל, המדגים את סדר העדיפויות של ממשלת ישראל, את שטיפת המוח שעובר הציבור, ואת ההתפתחות המשונה של השפה העברית באמצעות סוכניה בכנסת ובתקשורת. בתחילת השבוע הקלדתי את צירוף המילים "לחזק את אבו מאזן" במנוע החיפוש 'גוגל', וקיבלתי לא פחות מ-2170 תוצאות. כדי להבין מה זה אומר, כדאי להשוות את התוצאות לאלו שקיבלו צירופי מילים אחרים באותו מנוע חיפוש:

"לחזק את הממשלה" – 1900 תוצאות; "לחזק את העם" – 1840; "לחזק את המדינה" – 930; "לחזק את מדינת ישראל", "לחזק את עם ישראל", "לחזק את ישראל" – שלושתם יחד 191 תוצאות בלבד.

"לחזק את הביטחון" – 731 תוצאות; "לחזק את הכלכלה" – 169; "לחזק את צה"ל" – 101; "לחזק את ההתיישבות" – 95; "לחזק את משפחות החטופים" – 33; "לחזק את שדרות" – 26; "לחזק את מפוני גוש קטיף" – נכון, אפס תוצאות; בדיוק כמו "ממשלת אולמרט טובה לישראל".

אגב, חיזוקו של אבו מאזן עדיין אינו הנושא הכי פופולארי. מתברר כי יש חיזוק אחד חשוב אפילו ממנו: צירוף המילים "לחזק את מכבי" זוכה בגוגל ל-2350 התייחסויות בדיוק.

לחץ פיזי על המתון

ולמרות כל הכוונות הטובות והרעות, ממשלת ישראל לא ממש מצליחה לחזק את אבו-מאזן. לא מסירת נשק למחבלים, לא שחרור אסירים, לא פתיחת מעברים ולא עקירת יישובים – שום דבר מאלה לא מרשים את הציבור הפלשתיני ולא מוסיף לאדון עבאס אפילו פתק אחד בקלפי. אולי זה הזמן למחשבה מחודשת, לשינוי קונספציה. בתקופה האחרונה הרהרתי במספר רעיונות מהפכניים, חדשניים ומקוריים, העשויים לסייע לחיזוקם של המתונים ברשות הפלשתינית.

לדעתי, אם רוצים באמת לחזק את אבו מאזן, יש לחסל את ראשי החמאס והג'יהאד האיסלמי, מראשון ועד אחרון, לכלוא את כל אלה שפספסנו, וכמובן לא לשחרר שום אסיר ביטחוני לפני תום ריצוי עונשו. בנוסף, יש לפעול לתפיסת כספם של ארגוני הטרור, לא לשחרר פרוטה אפילו לידיים אזרחיות – למעט צרכים הומניטריים דחופים ונקודתיים – ולהפעיל לחץ צבאי רצוף בכל תחומי הרשות, כולל שליטה מחודשת בעזה, עד שמישהו יבין שם שלהיות קיצוני זה לא כיף גדול.

אני יודע שאלה רעיונות לא שגרתיים, אבל אני בטוח שהם עשויים לסייע בהגברת המתינות הפלשתינית לא פחות מכל התוכניות המדיניות המעופפות אחת לשעתיים בין ירושלים לוושינגטון. ואם זה לא יצליח, אולי כדאי להצהיר כי אבו-מאזן הוא מכחיש שואה ואין לקיים אתו כל מו"מ מדיני. זה בטוח יחזק אותו.

אושר לחימוש חיצוני

הקוראים, כמובן, יכולים לזלזל בהצעות הביטחוניות שלי. אבל מתברר, כי בממשלה דווקא מתייחסים אליהן ברצינות, לעתים ברצינות רבה מדי. רק לפני שבועיים כתבתי, מעל דפי עיתון זה, כי יש לשמר את המלחמות הפנימיות ברשות הפלשתינית, להמשיך לסכסך בין החמאס לפת"ח, ואף לסייע לצד החלש יותר כדי שהאנרכיה לא תסתיים לנו מוקדם מדי. והנה, טרם הסריחו הדגים שנעטפו באותו מדור, וממשלת ישראל מאפשרת למצרים לחמש את אנשי אבו-מאזן ברובים. אז מי אמר שרק התקשורת של השמאל משפיעה?

הרי חייב להיות כאן איזשהו קאץ'. לא ייתכן, כי הממשלה מחמשת את הפלשתינים מתוך אמונה כי זה ירגיע את האזור. לא הגיוני להניח, כי אביגדור ליברמן הפך לעוד שמאלן מצוי, וכי הגנרל שתרם את שמו למופזית של צה"ל הפך בבת אחת לחיזוקית של אבו-מאזן. לא, רבותיי, הממשלה שלנו הרבה יותר מתוחכמת מזה.

ממשלת ישראל בסך הכול מנסה לבלבל את האויב: היא מסייעת לאבו-מאזן בנשק כדי לחזק אותו, אחר כך היא מדליפה את זה לתקשורת כדי להחליש אותו, אחר כך היא מבלבלת את הכול עם איזו תוכנית מדינית חדשה של השרה ציפי לבני (משהו עם הסכם שלום תמורת שטחים, כמדומני). ועל הדרך, מצליחה הממשלה לחסוך לציבור הון עתק, שכן במקום לממן סטיקרים ושלטי הפגנות בעתיד, נוכל פשוט להוציא מהבוידעם את "למה נתתם להם רובים". לא גאוני?

חמסה עלינו

א. עדיין לא צפיתי בהוצאה להורג של סדאם, אז אל תגלו לי את הסוף.

ב. המועצה להסדר הימורים בספורט רוצה להחזיר את אמון הציבור ביושרו של הכדורגלן הישראלי ובטוהר המשחק. אז את מי הם שכרו כדי לפרסם את משחקי הספורטוטו? את אורי גלר.  
 
ג. הרבה דברים טובים אפשר לומר על 'הידיד הקטן', ספרה של האמריקנית דונה טארט: העלילה מרתקת, הדמויות מורכבות ואמינות, השפה עשירה והטכניקה הספרותית מושלמת. ולמרות הכל, די התאכזבתי.

ד. מדוע? בעיקר משום שטארט כה מאוהבת בדמיון ובווירטואוזיות המילולית שלה, שהיא ממלאת את הספר בתיאורים פרטניים ופטפטניים ללא גבול (מי רצח את העורך?) והופכים את הסיפור הדרמטי והמותח ל-650 עמודים של מריטת עצבים במובן הרע של המילה.

ה. האלבום 'רסיסים' של יסמין אבן הוא בעיקר מוזר, אבל יש בו שיר משובח בשם 'יום אחר מקום אחר', עם פוטנציאל השמעות רדיופוניות לא רע. נחכה ונראה.

יודע את מקומי

לא רק הנוצרים והמוסלמים חוגגים - בביתי הדל חגגו השבוע שנה להתנתקות, מהלוויין. בעצם, כבר התנתקתי מחברת 'יס' בעבר הרחוק – אז אולי כעת צריך לקרוא לזה התכנסות. שנת 2006 עברה עלי בלי ערוץ 10, בלי ערוץ הספורט, עם מעט מאוד ערוץ 2 – וגם זה כבר שייך לעבר. שנה שלמה של "לא" לכל שאלה המתחילה במילים "ראית אתמול בטלוויזיה", שנה שבה חברים נאלצו להסביר לי מה זה 'אבודים', שנה בלי אמנון אברמוביץ', בלי ג. יפית, בלי הגרלת הלוטו. באמת אין לי מושג כיצד אני שורד.

בתחילה זה לא היה פשוט. בניגוד לכל אלה הטוענים כי אין מה לראות בטלוויזיה, אני החלטתי להתנתק בגלל צפיית יתר. בימים הראשונים הייתי עדיין נעול בחדרי, דופק את ראשי בקירות וצועק: "איפה קונאן אובראיין?! תחזיקו לי את קו-נאן!" אחר כך הזלתי ריר על הרצפה והתחננתי לעוד 'תיק תקשורת' אחד עם חיים זיסוביץ'. אבל ככל שחלף הזמן, השדים נעלמו, הצורך התקשורתי פחת, ובסופו של דבר חזרתי לחיים תקינים ונטולי תוכניות אירוח וריקודים עם כוכבים.

כיום, כמתבונן מהצד במיליון וחצי בתי אב המחוברים לכבלים או ללוויין, נכמר לבי על עם ישראל שעדיין מנסה למצות את חייו בתוך המסך הקטן. האמת היא, שיש מה לראות בטלוויזיה, אבל רוב העם לא צופה בו. אנו מעדיפים אורי גלר, או אפילו יאיר לפיד – תוכניות מבדרות אך חסרות חשיבות אמיתית, המעבירות שעתיים של לא-כלום עם יציאה לפרסומות, במחיר של יותר מ-2400 ש"ח לשנה. הטרגי הוא, שעם ישראל מכיר בחסרונותיו של המדיום, אך לא מסוגל להתנתק ממנו, כי מה יקרה אם נינט תופיע היום אצל לפיד, ואנחנו לא נהיה שם?

בדומה לג'אנק פוד, גם הג'אנק הטלוויזיוני הוא עניין של הרגל יותר מאשר צורך אמיתי. סליחה על הנימה המיסיונרית, אבל מספר חודשים בלי טלוויזיה, וגם הכפייתיים שבין הצופים לא יבינו מה הם מצאו בה. אני, בכל מקרה, נקי כעת לחלוטין מהסם הממכר, ואין לי שום כוונה לחזור אליו בעתיד הנראה לעין – או לפחות עד שליאור שליין וגורי אלפי יוחזרו לצוות 'משחק מכור'.