בשבע 224: זיכרון בדרך יהודית

התורה מלמדת אותנו לזכור את שעבוד מצרים בפה ובלב ובמצוות מעשיות, ואוסרת לשוב מצרימה ● תגובה ל'שאלת השבוע' על המסעות לפולין.

הרב פרופ' נריה גוטל , י"ד בטבת תשס"ז

אין חולק על אמירתו של הרב אריה הנדלר כי "זיכרון השואה אמור להיות זיכרון מכונן, מעצב"; ברם יש בהחלט חולק על טענתו כי "לפנינו דרך מתאימה להנחלת זיכרון השואה". לדידו "אינה דומה שמיעה לראייה, ואין להשוות בין התוודעות לסוגיית השואה דרך ספרים... לבין התוודעות באופן בלתי אמצעי".

ואני תוהה: וזאת מניין לך?

נלכה נא "בעקבי הצאן - דרכי אבותינו הראשונים" (רש"י שיר השירים א', ח') ונראה כיצד הם ביקשו לעצב תודעה של זיכרון. למיטב ידיעתי לא צווינו ללכת לפירמידות המצריות, לא פעם בשנה ואפילו לא פעם בחיים, על מנת לעשות "זכר ליציאת מצרים".

את שעבודנו שם (שואה?) אנחנו מציינים בקריאת שמע שחרית וערבית, בקידוש של שבת וימים טובים, בהנחת תפילין ובאזכורי פסוקים ותפילות, בהסבה לשולחן הסדר בשעה שמקבילה לשעת השחרור ובעוד מגוון הזכרות דיבוריות וסיפוריות ומעשיות, וכל זאת בעודנו דורכים  - ברוך ד' - על רגבי אדמת הקודש. יתרה מזאת, ולמען הסר כל ספק, שלוש פעמים הזהירה אותנו התורה משיבה למצרים, ונפסקו הדברים הלכה למעשה כלאו דאורייתא (רמב"ם, ספר המצוות, לא תעשה מו; משנה תורה, הלכות מלכים ה, ז), ומשלא נהגו כך - נענשו (מכילתא בשלח, ג; בבלי סוכה נא ע"ב; ולא זה המקום להפנות לדנים בהנהגת הרמב"ם עצמו וקהילות מצרים). לאמור, בשום אופן אל תימצא שם! לפי שעל תודעה ציוותה אותנו התורה, ולדידה של תורה תודעה זו אינה נרכשת בכיתות-רגליים ובביקור וסיור חינוכי, אלא דווקא באומר, במרור ובהגדה.

ושמא תאמר: זו אומנם דרכה הקדומה של תורה, אך אולי לא זו דרכם של חכמים מאוחרים, ולעניין זה "השתנו הטבעים"? ובכן צא ולמד משני אירועים מכוננים נוספים ומההנהגה הרבנית בעניינם. אחר גירוש ספרד ופורענויות האינקיוויזצייה, קראו על עצמם חלק מן המגורשים 'טולדנו': טולדו-נו. היו שאף טענו כי הם גזרו על עצמם בחרם שלא תדרוך כף רגל יהודי על אדמת ספרד. ואף אם שמועה זו מפוקפקת (אך ראו שו"ת המבי"ט א', סימן ש"ז), וכבר נשברו בעניינה קולמוסים (אגרות הראיה, ב, איגרת תרלב; שו"ת ציץ אליעזר, ה, סימן יז, ושם עדות הרב עוזיאל; שו"ת קול מבשר א', סימן י"ג), הרי די ולו גם בשמועה כדי להצביע על הלך המחשבה. למצער, מעולם לא שמענו על הוראת חכמים להגיע ל'שם' כדי לזכור!

והוא הדין לאחר השואה עצמה, כאשר נדונה בספרות הרבנית הצעה לגזור חרם על נסיעה לגרמניה. נכון שאף כאן הוחלט לבסוף שלא להחרים (ראו בעניין זה אצל הרב השבי"ט ואצל הרב משלם ראטה ועוד), ומכל מקום ודאי וודאי שגדולים אלה לא סברו שההגעה והראייה היא היא דרכה של תורה; להיפך. בתמצית כבר כתב זאת בעל ספר החינוך (מצוה תקנ"ז במהדורת רח"ד שעוועל): "שנצטווינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל - חיוב זכירה זו היא בלב ובפה... בזכירה ההיא עיקר בדת". (להשלמה: ראו מאמרי 'משלחות הנוער לפולין: לשאלת אופיו של "הזכרון" היהודי', שמעתין 117-118 תשנ"ד).

תחליף לשורשים יהודיים?

אשר לטענתו הנחרצת של הרב הנדלר כי "המסע לפולין יוצר את השילוב הנכון בין למידה לבין חווייה, שילוב שהוא מרשם בדוק ללימוד והפנמה" - אף כאן אני תוהה, האומנם? הן אנחנו נמצאים היום שנים הרבה אחר תחילתו של התהליך, ועתה ניתן כבר להצביע על מגוון מחקרים שפורסמו בעניין. אציין בקצרה לשניים, המעידים יפה על המורכבות של ה'מוצר' היוצא מהמסעות, בעיקר לטווח הארוך. ד"ר רפי ועקנין, בשלהי ספרו 'זהות יהודית', תשנ"ח; ד"ר שלמה רומי וד"ר מיכל לב, 'על רגשות ועמדות של בני נוער ישראלים כלפי השואה', מגמות 2003, מב-2, עמ' 219 ואילך. לא זה המקום לתארם בפרוטרוט אך שניהם - ועוד הרבה - מבהירים עד כמה כלל ועיקר לא פשוטה האמירה כי "המסע לפולין יוצר... מרשם בדוק ללימוד והפנמה". ועקנין הסביר "שתרומתו העיקרית של 'מצעד החיים' לזהות היהודית של משתתפיו אינה חורגת מעבר לסערה ולטלטלה חווייתית-רגשית... זהות דקלרטיבית...". ועקנין אף מצביע על סכנה שבסופו של דבר עלולה להתפתח יהדות שכולה "זיכרון וסמלים" ולא תכנים.

"מבחינה זו עלול זיכרון השואה להפוך למעין 'ארזאץ-יודנטום' (=יהדות של תחליף). ואמנם אצל צעירים חילוניים נמצא כי השואה היא גורם מרכזי בזהותם היהודית... והיא דוחקת את ההזדהות עם השורשים היהודיים". גם רומי ולב הבהירו כי מחד "ממצאי המחקר הצביעו על עלייה ניכרת ברמת הידע... משתתפי המסעות הרגישו בעוצמה רבה תחושות של כאב, זעזוע וכעס, רגשות אשר שככו באופן טבעי לאחר המסע... הם חשו כוח, תקווה וגאווה על עמידתם של היהודים בגבורה מול הנאצים". ואולם מאידך "נמצא שהמסע לא השפיע על מרכיבי הזהות היהודית". מכאן שהמחקר אינו תומך בסגנונו הקטגורי, המוחלט, של הרב הנדלר.

סגנון זה אינו מבוסס דיו, לא מבחינה תורנית, לא מבחינה חינוכית וגם לא מבחינה פסיכולוגית.

פטור בלא כלום אי אפשר, ולכך אחתום כאן במה שחתמתי את מאמרי הנ"ל: "אם רצונך שלא ימוש הזיכרון ממך ומבניך אחריך, כלך לך לדרכה של תורה: בלב ובפה... נכון הוא שיימצאו יחידים, ואולי הרבה יחידים, אשר... ערך הזיכרון לא יופנם בנפשם ולא ייחקק על לוח ליבם בלא המחשה מעשית. כלפי אלה יש מקום להצדיק את הנסיעה... ברם חלילה לנו להפוך את הדיעבד - לכתחילה... כפי שמצינו במצרים וכפי שראינו בספרד, כך דין הוא שינהג בגרמניה ובפולין. ההדרכה הכללית צריכה לנווט את הזיכרון ולנתב דרכו לכיוון הלב, כך שייקבע בלבו וברוחו של האדם. או-אז מובטחים אנו שלא יסוף הזיכרון מליבנו ומלב זרענו וזרע זרענו עד עולם".

הכותב הוא ראש מכללת 'אורות ישראל'.