בשבע 224: החברה הגבוהה

בשביל מיכה פוקס, לעבור מתחת למשקוף, לעמוד באוטובוס או למצוא בגדים היו תמיד משימות עם סיכון גבוה ●
הוא איבד את הבסיס הכלכלי שגורש מגוש קטיף והתנדב מרצונו למלחמה בלבנון, ואחרי הכל הגשים את חלומו.

חגית רוטנברג , י"ד בטבת תשס"ז

מאז שמיכה פוקס היה בן 15, הוא רואה את העולם מגובה של שני מטרים וארבעה סנטימטרים. ולא שהוא לא רואה בזה יתרונות: "ברור שכנער ניצלתי את זה קצת", הוא אומר בחצי ביישנות, "במחנות של בני עקיבא תמיד הייתי נכנס חופשי לישיבות מדריכים, כולם חשבו שאני גם מדריך. אף אחד לא האמין שיכול להיות שאני חניך".


הסיוט הגדול ביותר של פוקס היה הרגע בו נאלץ לקנות לעצמו בגדים. "אני זוכר חיפושים של ימים על גבי ימים בכל מיני מקומות, ללא תוצאות. כשהייתי כבר מוצא משהו, הייתי חייב תמיד להתפשר ולקנות אותו, בלי להתחשב ביופי של הבגד או בטעם שלי". מסעות החיפושים הקדחתניים אחר בגדים מתאימים לא נפסקו
זו לא היתה הפעם היחידה בה שויך פוקס לשכבת גיל לא לו: כשהיה בכיתה ט', הלך עם חבריו לעיר, והם נעצרו ליד חנות לכלי נשק. הכניסה לחנות היתה מוגבלת לגיל 18 ומעלה, והמוכר היה מציץ בקונים בטרם הסכים להכניסם לחנות. "כשנעמדנו מול פתח החנות, המוכר הסתכל עליי ועל החברים שלי, ואמר לי מבפנים: 'תוציא את האחים הקטנים שלך החוצה, אתה יכול להיכנס'".

כיום, פוקס עצמו כבר מנהל חנות, אם כי מסוג אחר לגמרי: 'טוֹלמן' – חנות לאנשים גבוהים בלב תל-אביב. מבחינתו מדובר בהתגשמות חלום, אחרי שנים שהגובה המרשים גרם לו בעיות.

פחד גבהים

מבחינה חברתית, הגובה לא היווה עבורו מכשול. ההפך: הוא היה מצטיין בכדורסל, מה שהעלה את מניותיו בישיבה התיכונית. פוקס מספר שהבדיחות של החבר'ה בעקבות המפגש הראשוני איתו, בנוסח: "מה מזג האוויר שם למעלה?", היו רוטינה שהוא כבר התרגל אליה ושהפסיקה להפריע לו.

בביתו שבקרית-שמונה הוא זכה לתמיכה מלאה בכל הנוגע לצרכיו הייחודיים: "כשהייתי צריך לעבור מהמטבח, המקום בו ישבתי רוב הזמן", הוא צוחק, "כדי לענות לשיחת טלפון בסלון, הראש שלי היה נתקע כל פעם במשקוף. יום אחד לאבא שלי נשבר מזה. הוא לקח פטיש ופשוט שבר את המשקוף כדי שאוכל לעבור בדלת". אביו של פוקס, המכהן כר"מ בישיבת ההסדר בקרית-שמונה, גם עזר לו לבנות לעצמו מיטה עליה יוכל לנוח לכל אורכו. משהו בסדר גודל של 2.20 מטר. ואחרי שזכה למיטה שתתאים לסטנדרט שלו, נותרה עוד בעיית השמיכות והמצעים, אותם היה ניתן להשיג רק באמצעות הזמנה מיוחדת.

הסיוט הגדול ביותר של פוקס באותה תקופה היה הרגע בו נאלץ לקנות לעצמו בגדים. גם כשהוא משחזר זאת באוזניי כעת, נראה שהקשיים שחווה עדיין טריים בזיכרונו. "זה היה פשוט בלתי אפשרי. אני זוכר חיפושים של ימים על גבי ימים בכל מיני מקומות, ללא תוצאות. כשהייתי כבר מוצא משהו, הייתי חייב תמיד להתפשר ולקנות אותו, בלי להתחשב ביופי של הבגד או בטעם שלי. לא יכולתי פשוט ללבוש משהו שאני אוהב". הבגדים שמדד היו כמובן קצרים ממידתו, ולכן הוא נאלץ לקנות חולצות במידות גדולות המיועדות לאנשים בעלי ממדים רחבים, על-מנת שהאורך יתאים לו. "הבגדים נראו עליי פשוט כמו שק, כי מה שהיה ברוחב שלי היה קצר מדי, ומה שהיה באורך שלי היה רחב מדי. לבשתי תמיד בגדים שהיו גדולים עליי". המצב השתפר קמעה כשדודה שלו התחילה לטוס לארה"ב ושלחה לו משם ג'ינסים וחולצות במידות שלו. אבל מסעות החיפושים הקדחתניים אחר בגדים מתאימים לא נפסקו.

לדבר עם האישה בגובה העיניים

החיילים בפלוגה בה שירת פוקס בגולני, יודעים לספר על 'הציוד של פוקס' – הציוד שמעולם לא הזדכו עליו בצה"ל, כיוון שהוא עבר עם החייל פוקס בכל גלגוליו בצבא. הסבר? כנראה שחוץ ממיכה פוקס, לא היה עוד מי שיכול להשתמש בציוד הזה.

"כשהגעתי ביום הראשון לצבא", הוא משחזר, "נתנו לי רק מדי א'. בשביל מדי ב' שלחו אותי במיוחד למתפרה צבאית בטירה. החייט לקח את המידות המדויקות שלי, שאל אם יש לי בקשות מיוחדות, והכין סט שלם שמותאם בדיוק עבורי". 'הציוד של פוקס' כלל מדים, מעיל, חרמונית וכל השאר. סנדלר צבאי הכין לו נעליים במידתו, וצה"ל אף סיפק לו מיטה, מזרון ושק שינה ארוכים במיוחד. "את רואה", הוא מחייך, "בכל זאת יש יתרונות בלהיות גבוה".

אבל באימונים הגובה לא תמיד היה מקדם נוחות, בעיקר בכל הנוגע למסע אלונקות: "כשהייתי צריך לסחוב אלונקה, הייתי צריך לסחוב לבד בצד שלי, כי לא היה עוד חייל שהגיע לגובה אליו הרמתי את האלונקה". 
 

"בשביל מדי ב' שלחו אותי במיוחד למתפרה צבאית בטירה. החייט לקח את המידות המדויקות שלי, שאל אם יש לי בקשות מיוחדות, והכין סט שלם שמותאם בדיוק עבורי". סנדלר צבאי הכין לו נעליים במידתו, וצה"ל אף סיפק לו מיטה, מזרון ושק שינה ארוכים במיוחד. אבל באימונים הגובה לא תמיד היה נוח: "כשהייתי צריך לסחוב אלונקה, הייתי צריך לסחוב לבד, כי לא היה עוד חייל שהגיע לגובה אליו הרמתי את האלונקה"
בעיות צצות גם כיום, באזרחות. למשל בנסיעה פשוטה באוטובוס: "כשאני עומד באוטובוס, אני חוטף מכה בראש. על לשבת אין מה לדבר, כי במושבים הרגילים אין לי מקום לרגליים". הסיכוי היחיד שלו לשבת בנסיעה באוטובוס הוא במידה שהמושב האמצעי בספסל האחורי פנוי, או כשהוא מתיישב על שני מושבים באופן שמכיל מקום לרגליו הארוכות. כשהוא מגיע להופעות או לאירועים המוניים אחרים שבמרכזם במה, מתבקש פוקס למקם את עצמו אי שם בשורות האחרונות, על-מנת לאפשר לצופים הממוצעים לצפות במתרחש על הבמה. "לפעמים אני עומד מקדימה, ואז אפשר לראות שפתאום בתוך הקהל הגדול נוצרת מובלעת של שטח ריק לגמרי, כל האזור שמאחוריי".

כששואלים את פוקס על יתרונות הגובה, הוא אומר שהם בהחלט קיימים, אך הוא לא יודע להצביע על רבים. "אני יכול להגיד שכשאני מדבר עם אנשים, הגובה נותן לי סמכותיות, אם כי זה לא מוכח מדעית".

פוקס מעולם לא חי באשליה שאשתו תהיה אחת איתה יוכל לדבר "בגובה העיניים". "אפילו היתה לי פעם חברה די נמוכה, מטר וחצי". הוא מוסיף כי גם חז"ל לא ממליצים ששני בני הזוג יהיו גבוהים באופן חריג: "כתוב שגבוה לא יישא 'גבוהית', שמא ייצא מהם תורן", הוא מצטט את המאמר התלמודי. את דקלה, רעייתו ושותפתו לעסק, הוא פגש לראשונה לפני כשמונה שנים, כתלמיד ישיבת עטרת כהנים. "כשראיתי אותו בפעם הראשונה, הייתי בשוק, ממש בהלם", מספרת דקלה (27), בת המושב גני-טל. בנם בן החמש, נועם, לא נפל רחוק מהצמרת: בקרב ילדי הגן הוא הגבוה ביותר, ומבוגרים שרואים אותו מתעניינים באיזו כיתה הוא כבר לומד.

יצרני הטקסטיל הביעו אמון גבוה
 
הרעיון לפתיחת חנות לגבוהים בלבד התחיל לקרום עור וגידים בשיחה מקרית בבית חב"ד בוונציה. "היינו בטיול בפדובה שבאיטליה, וכשהתקרבה השבת חיפשנו מקום עם קהילה דתית. הגענו לבית חב"ד בוונציה. בשולחן שבת ישבתי עם חסיד חב"ד שהיה איש עסקים שהכיר היטב את סיטונאי הטקסטיל הגדולים בארה"ב. הוא שאל אותי: 'למה אתה הולך בשבת עם מכנסי ג'ינס?'. עניתי לו: 'אם תמצא מכנסי שבת במידה שלי, אשמח ללבוש אותם בשבת במקום ג'ינס'. השיחה בינינו התחילה להתגלגל, וסיפרתי לו על החלום שלי לפתוח חנות בגדים לגבוהים, בעקבות המצוקה אותה חוויתי באופן אישי. הוא אמר לי: 'מה הבעיה? אני עוד מעט נוסע לארה"ב. תבוא איתי, תכיר את האנשים שצריך, ותוכל להגשים את החלום שלך'".

פוקס חזר לארץ והתייעץ עם אשתו, שעודדה אותו להרים את הכפפה. "אני הייתי צריכה ללכת כל הזמן לחפש לו בגדים, כי הוא פשוט לא היה מוכן לקנות בגדים", מסבירה דקלה את תמיכתה בפתיחת החנות. "הייתי באה למוכר עם חוט באורך השרוול של מיכה, כדי להראות לו איזו מידה אני מחפשת". דקלה מוסיפה כי גם לחנות שלהם מגיעות לעתים נשותיהם של הגבוהים כדי לקנות להם בגדים, כיוון שהללו לא רוצים לראות עוד חנויות בגדים, שפשוט גורמות לטראומה להתעורר אצלם מחדש. "רק אם את גבוהה או אשתו של גבוה, תוכלי להבין את הקושי".

בעידודה של אשתו, החל פוקס לטוס לתערוכות טקסטיל בארה"ב, הכיר יצרנים וקיים פגישות במטרה לשכנע את בעלי המותגים לשווק חלק מהתוצרת שלהם, המותאמת לגבהים הנדרשים, לחנות שיפתח בישראל. "כיוון שאני ישראלי, לא היה קל לשכנע אותם לעבוד איתי. וזאת", הוא מדגיש, "על-אף שרבים מתעשייני הטקסטיל בארה"ב הם יהודים ובמשרדים שלהם ניתן לראות מזוזות הקבועות בפתח. הסיבה לחשדנות כלפיי היתה השם הרע שהישראלים יצרו לעצמם בחו"ל כתוצאה מתרגילי עוקץ שונים, מה שגרם לכך שעשו עליי תחקירים מקיפים ודרשו ממני ערבונות וביטחונות בטרם יסכימו לשאת ולתת איתי".

בעיה נוספת היתה הכמות אותה ביקש פוקס לרכוש: "כשהצלחתי לשכנע את בעלי החברות לשבת איתי, הם אמרו: 'טוב, אז כמה אתה רוצה? נתחיל בלשלוח לך עשרת אלפים מכל דבר?'. אני יכולתי רק להציע שאולי נתחיל בעשר מכל סוג. הם צחקו עליי: 'בשביל כמות כזו לא נטרח אפילו להרים את העט', אמרו לי". אז נרתמו לעזרתו חסידי חב"ד והאוכלוסייה היהודית בארה"ב, השקועה כאמור עמוק בענף הטקסטיל. הם ערבו לו בעת הצורך, ופוקס יצר לעצמו תדמית אמינה בעיני הסוחרים. הזמנות הביגוד החלו להיבנות בהדרגה. עד שבא הגירוש, ועצר הכל.

תל-אביב של מָטה

הביטחון הכלכלי של מיכה ודקלה להשקעה ראשונית בהקמת החנות, היה הרווחים שהפיקו מחממות הפלפלים במשק המשפחתי שלהם במושב גני-טל, בו התגוררו. כשהגירוש הפך לעובדה ודאית, התערער ביטחונם ביחס לעתיד ובמיוחד לגבי יכולתם לפתוח בעצמם חנות, צעד שעלותו התקרבה למיליון שקלים.


"כשהצלחתי לשכנע את בעלי החברות בארה"ב לשבת איתי, הם אמרו: 'טוב, כמה אתה רוצה? נתחיל בעשרת אלפים מכל דבר?'. יכולתי רק להציע שאולי נתחיל בעשר מכל סוג. הם צחקו עליי: 'בשביל כמות כזו לא נטרח אפילו להרים את העט'". יהודי ארה"ב נרתמו לעזרתו
הם נשארו בביתם שבגני-טל עם נועם הקטן, עד השעה האחרונה בה מותר היה לשהות במקום. בני הזוג יצאו מהמושב עם רוב אנשי גני-טל, כשדקלה משאירה מאחוריה את כל שנות הילדות והבגרות, את הבית בו גדלה ואת הבית אותו הקימה עם מיכה.
את הכאב החותך הם מתחילים להרגיש דווקא עכשיו, שנה וחצי אחרי. "באותו זמן זה היה פשוט בלתי נקלט", אומרת דקלה בעצב. "רק היום אנחנו מתחילים לקלוט מה איבדנו. אנחנו מתגעגעים לשם הרבה יותר, נזכרים ברגעים היפים שהיו לנו. זה הרבה יותר קשה".

מיד לאחר הגירוש, החליטו מיכה ודקלה לפרוש מחברי המושב שפנו לקיבוץ חפץ-חיים, ועברו לדירה שכורה בירושלים. "רצינו לא לשקוע ולא לדוש במה שקרה. מיכה התעסק בחנות, וניסינו להיכנס לשגרה כדרך שתעזור לנו להתמודד עם הגירוש מהבית". בטווח המיידי, הם אומרים, זה אכן עזר, והעיסוק בפתיחת החנות נתן להם כוח להמשיך. במבט לאחור, אומר מיכה, לא ברור אם עדיף היה להתנתק כדי להמשיך הלאה או להתאבל עם כולם ולהשתקם בצורה אִטית יותר, אך לפחות להישאר יחד עם החברים מהמושב. בכל מקרה, מתכוונים מיכה ודקלה להצטרף לאנשי גני-טל כשיאושרו שטחי הבנייה לבתי הקבע.

"זה לא בשבילנו לחיות בתל-אביב", קובעת דקלה. המעבר מירושלים לתל-אביב היה כורח שבא כתוצאה משיקולי מיקום מתאים לחנות: "ידענו שהמטרה שלנו כרגע היא הקמת החנות הזו, וחנות כזו אפשר לפתוח רק בתל-אביב. לירושלים אנשים לא מגיעים. לצערי, אני שומעת גם דתיים שאומרים שמאז בר-המצווה הם לא ביקרו בירושלים. תל-אביב זה מקום אליו כולם מגיעים", מסבירה דקלה. מיכה מוסיף שבקרב קהל הלקוחות יש מי שמגיעים ממרחקים כמו רמת-הגולן, צפת ועוד. "מי שמגיע ממרחק כזה רוצה שלפחות תהיה לו חנייה, ואת זה יכולנו לקבל רק במיקום במגדלי תל-אביב", הוא מסביר. "חשבתי גם שלכל אחד יש סידורים בתל-אביב, ומיקום החנות דווקא כאן יקל עליו כך שיוכל לעבור בדרך גם אצלנו, והדבר לא יצריך עוד נסיעה מיוחדת, במיוחד למי שגר רחוק".

אולם ההסתגלות של זוג המושבניקים מגוש קטיף לחיי העיר התל-אביביים אינה פשוטה כלל ועיקר. "נורא קשה לי להתרגל לחיים פה, כמעט בלתי נסבל", אומרת דקלה. "דוגמה? אתמול חגגנו שבע שנות נישואין, ואנחנו הנשואים הכי ותיקים בבניין שלנו. יש פה הרבה גרושים ועוד, זו תרבות אחרת לגמרי. מי שגדל בכזאת חממה כמו הגוש ופתאום עובר לתל-אביב – זה פשוט הלם".

דקלה מדגימה את הפער בכך שלה, כמושבניקית, קשה להתרגל למחשבה שהיא לא יכולה לפתוח את הדלת באופן חופשי ולתת לבן שלה להסתובב בחוץ. בנה גם נחשף כאן לתופעות שלא נתקל בהן בעבר: "בתל-אביב הבן שלי ראה בפעם הראשונה מישהו עם עגיל באוזן. הוא היה בהלם, ואמר לי: 'אמא, תראי, יש פה מישהו עם עגיל'". העובדה שהם גרים בשכונת נחלת יצחק, בה יש קהילה דתית, מוסדות חינוך דתיים וישיבה גבוהה מקלה עליהם במשהו את המעבר.

באופן מפתיע, משפחת פוקס אינה בוגרת הגירוש היחידה באזור: בבניין שלהם גרה משפחה ממגורשי חומש, ומשפחה נוספת בה האם היא בת נצרים. מיכה מוסיף כי מנהל החלק המסחרי של מגדלי תל-אביב הוא תושב גן-אור לשעבר, ובבניין סמוך למגדלי תל-אביב מתגוררים יוצאי נווה-דקלים. כשהפוקסים מספרים לאנשים שהם גורשו מהגוש, אנשים מגיבים בפליאה: "אתם לא נראים כאלה", הם אומרים. כשהשיחה מתגלגלת, הם שומעים מהתל-אביבים שאומנם הם תמכו ב'התנתקות', "אבל חשבנו שתקבלו פיצויים ותעמדו על הרגליים", הם מתרצים.

לקוחות ממכבי תל-אביב

המעבר מירושלים לתל-אביב היה שבוע לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה. בסיוע קרנות שונות למען מגורשי הגוש, נאסף סכום ההשקעה הראשונית, והחנות נפתחה לשבוע. אבל אז קיבל מיכה טלפון מחבריו למילואים, ששאלו אותו איפה הוא נמצא בזמן שהם התאספו כבר בבסיס בחצור. "לא הבנתי מה קורה, כי אני לא קיבלתי שום צו מילואים. התקשרתי למפקד הפלוגה, ושאלתי 'מה קורה? למה אתם לא מגייסים רק אותי?'. התשובה שלו היתה 'קיבלנו הוראה לא לגייס למילואים את מפוני גוש קטיף למשך שנתיים'".

מיכה משער כי ההוראה נובעת מחשש שהמגורשים כועסים על הצבא, ולכן עדיף להשאיר אותם מחוץ לשורות המילואים עד יעבור זעם. "התעקשתי ואמרתי למפקד שאני רוצה לבוא. נכון שאני מגורש, אבל מצד שני גדלתי בקרית-שמונה, ההורים שלי נמצאים שם. לא יכולתי להרשות לעצמי לעמוד מהצד ולהסתכל". מיכה גויס, והחנות נסגרה לשבועיים, עד חזרתו הביתה.


בשל 'אחוות המצוקה' של הגבוהים, כפי שמכנה זאת אשתו דקלה, יש מקרים בהם לקוח גבוה פוגש גבוה אחר ברחוב, וממליץ לו לפנות אל החנות. אפילו אנשים ממוצעים ששמעו על החנות ממליצים לעובר אורח גבוה שנקרה בדרכם פתרון לבעיות הביגוד
בשבועות הראשונים התנועה בחנות היתה די דלילה, אולם בהדרגה עברה השמועה מפה לאוזן בקרב קהילת הגבוהים. פוקס גם שכר יחצ"ן מהשורה הראשונה שיפרסם אותו, וכך הגיע למהדורת חדשות ערוץ 10, לתוכנית בוקר בערוץ השני ולכמה כתבות בעיתונים. בנוסף העלה פוקס אתר באינטרנט (www.tallmen.co.il) המציג את תכולת החנות. תנועת הלקוחות הולכת וגוברת עם הזמן. פוקס, שחקן כדורסל לשעבר בקבוצת הפועל גליל עליון, הפעיל גם את קשריו בקהיליית שחקני הכדורסל, שכמה מהם, כמו עידו קוז'יקרו מהפועל ירושלים, נמנים עם חבריו הטובים. הוא הזמין אותם למצוא את מבוקשם בחנותו, והללו סיפרו לחברים אחרים בקבוצה. כיום, 'טולמן' היא כמעט החנות הרשמית בה רוכשים כל שחקני מכבי תל-אביב את בגדיהם. "היה פה למשל תנחום כהן-מינץ, לשעבר סנטר של נבחרת ישראל בכדורסל, שחקן מהגוורדיה הוותיקה. מגיעים לפה שחקנים ותיקים לצד הצעירים", מתאר מיכה.

דקלה, שנמצאת בחנות עד שעות הצהריים, מספרת שלקוחות שמגיעים לחנות לראשונה מביעים התרגשות של ממש כשהם מגלים מקום עם מבחר גדול של בגדים שהולם את מידותיהם: "אנשים נכנסים ואומרים: 'סוף סוף, איזה יופי', או 'המבחר פה הורג אותי'. נורא כיף לי לשמוע את זה, זה נותן לי תחושת סיפוק", היא אומרת. מיכה מספר איך שמע פעם מישהו בתא המדידה, שמותאם גם הוא למידות הלקוחות, מדבר בפלאפון עם אשתו בהתרגשות ואומר לה: "את לא מאמינה, בפעם הראשונה מאז שהייתי בן 15 מצאתי חנות שבה הכל טוב עליי". ויש גם 'צרות של מתנחלים' שבאות על פתרונן בחנות: "פעם הגיע לפה בחור מיישוב ליד אפרת", מספר מיכה, "והיום כל מתנחל שמכבד את עצמו חייב שיהיה לו לפחות פליז אחד בארון. הבחור הזה היה גבוה, ועד היום לא הצליח למצוא לעצמו פליז. הוא נכנס אלינו ומיד מצא משהו מתאים. 'סוף סוף גם לי יש פליז', אמר לנו בשמחה, 'עכשיו אני יכול להחליף את הדובון שלי'".

שאיפות גבוהות 

בשל 'אחוות המצוקה' של הגבוהים, כפי שמכנה זאת דקלה, יש מקרים בהם לקוח גבוה פוגש גבוה אחר ברחוב וממליץ לו לפנות אל החנות. אפילו אנשים ממוצעים ששמעו על החנות ממליצים לעובר אורח גבוה שנקרה בדרכם על החנות שתפתור לו את בעיות הביגוד. לחנות יש אפילו ארבעה קליינטים נאמנים שמתגוררים בלונדון, ועל-אף שיש שם חנות מיוחדת לגבוהים, הם מחכים לביקורי מולדת כדי לקנות רק בטולמן. "הם חלמו שתהיה חנות כזו בארץ כל הזמן, וכיוון שפתחנו, הם רוצים לחזק אותנו", מסביר מיכה. תחושת הביתיות שמעניקה החנות ללקוח הגבוה, אינה רק ביחס האישי ובקפה שמציעה דקלה, אלא גם בעובדה שהמוכר עצמו גבוה ומבין לחלוטין את צרכי הלקוח. "לכן, כשאני מחפש עובד נוסף לחנות, הוא חייב להיות גם גבוה בעצמו".

מעניין לראות שאחוז ניכר מהמבקרים בחנות הם לאו דווקא גבוהים. מיכה מסביר שיש נמוכים שמעוניינים דווקא בחולצה ארוכה או סתם לקוח בגובה ממוצע שמדד מכנסיים שמצאו חן בעיניו. "נכנסו שני לקוחות בגובה מטר שישים ומדדו מכנסיים שהגיעו להם כמעט עד הצוואר. אבל הם אהבו את המכנסיים, ולכן קנו אותם וקיצרו אותם בחצי", הוא מספר. ולחובבי הסטטיסטיקה: הלקוח הגבוה ביותר שקנה בטולמן היה מתנדב מדרום אמריקה שהתנשא לגובה 2.24 מטרים.

בחנות ניתן למצוא כמעט את כל סוגי הבגדים במגוון סגנונות, במידות מיוחדות לגבוהים: חולצות, מכנסיים, גופיות, פליזים, מעילים, עניבות, בגדי שבת וחול, חליפות לחתנים ("כן, חיתנתי פה כמה אנשים", קורן מיכה), חלוקי רחצה, מצעים ואפילו נעלי 'קרוקס' במידה 52. החנות גם מאפשרת ללקוחות להזמין את הבגד הרצוי להם מחו"ל דרך האינטרנט ולקבלו בחנות.

דקלה מציינת שאחרי כתבה שהתפרסמה ב'לאישה' אודות החנות, התקבל זרם פניות מנשים גבוהות, שמבקשות לייבא בגדים גם עבורן. "אנחנו חושבים גם על זה, אך כרגע החנות קטנה מדי", היא אומרת.

יוזמה מעניינת נוספת שמיכה מתכוון לקדם, תהיה עבור לקוחות טולמן שייסעו לחו"ל כדי לרכוש בגדים שלא הגיעו לארץ. "אנשים גבוהים צריכים להגיע בדרך כלל ארבע-חמש שעות מוקדם יותר לטיסה כדי לתפוס את המקומות ליד יציאת החירום במטוס", מסביר מיכה מניסיון. "אלו מושבים ספורים שאין לפניהם מושבים אחרים, וזה המקום היחיד בו יכול להכניס את עצמו אדם גבוה שטס. במושבים האחרים הוא לא יכול אפילו לפתוח את השולחן ולאכול". מיכה מתכוון לפעול על-מנת שחברת הנסיעות תשריין אותם מושבים לגבוהים שיטוסו באמצעות תיווכו. החלום של מיכה ודקלה הוא להרחיב את המקום ולהפוך אותו לכלבו לגבוה: "כל מה שגבוה צריך, יהיה לו כאן. מכפפות וגרביים ועד לכיסאות עם משענת גבוהה ומיטות".