בשבע 224: מי מפחד מרופא שיניים?

חגית רוטנברג , י"ד בטבת תשס"ז

זה קרה בזמן ארוחת הערב. אחינועם נגסה בפרוסת לחם מרוחה בשוקולד, ופתאום חשה מעין דקירה חדה בשן האחורית שלה. "איי!", היא פלטה, אבל הכאב עבר אחרי כמה שניות, והיא המשיכה לאכול כרגיל. כעבור כמה ימים חזרה הדקירה בשן כשנגסה בתפוח בהפסקת עשר. הפעם הדקירה היתה כואבת יותר, ועברה כמעט דקה עד שהכאב חלף לגמרי.

אחרי כמה פעמים נוספות שה"איי!" של אחינועם הלך והתחזק, אמרה לה אמא: "אין ברירה, אחינועם, חייבים ללכת לרופא השיניים". אחינועם כיסתה את אוזניה בכפות ידיה, וקראה: "לא רוצה לשמוע! אני אף פעם לא אלך לרופא השיניים". אמא נאנחה. היא ידעה היטב עד כמה בתה מפחדת מהביקור אצל הרופא החביב, ומעדיפה לסבול כאבי שיניים נוראים מאשר לשבת על הכסא במרפאה. "טוב, תעשי מה שאת רוצה", הפטירה אמא בייאוש.

מיום ליום גברו הכאבים בשן, אבל אחינועם נשכה את השפתיים, וניסתה לאכול בצד השני של הפה. יום אחד אפילו זה לא עזר: הכאב היה חזק, ולא הפסיק במשך כמה שעות. היא התאפקה שלא לבכות, אבל לא יכלה לסבול יותר.

"מה יש לפחד?", ניסתה לשכנע את עצמה, "בסך הכל רופא". אחינועם התקדמה בצעדים איטיים אל הבניין ברחוב המקביל, שם שכנה מרפאת השיניים של ד"ר צבר. באמצע הדרך היא נזכרה פתאום במכשירי המתכת שיכניס ד"ר צבר לתוך הפה שלה כדי לטפל בה. הידיים התחילו לרעוד לה, והיא הסתובבה ורצה הביתה. "תתביישי לך, פחדנית שכמוך", אמרה לעצמה בערב, "מחר את הולכת לד"ר צבר אפילו שהעולם יתהפך".

הניסיון השני לא היה מוצלח יותר: אחינועם החלה לצעוד שוב לכיוון המרפאה, והפעם היא אפילו הגיעה כמעט עד לדלת, אבל אז שמעה קולות מבפנים: זמזום המכונות נשמע לה ממש כמו טרטור של מקדחה, והמחשבה שבמכשירים כאלו יטפל בה הרופא, הבריחה אותה משם כל עוד רוחה בה. באותו לילה חשבה אחינועם לוותר על כל העניין. "מה יקרה אם לא אלך לרופא השיניים?", חשבה, "עדיף לסבול עוד קצת כאבים בשן מאשר שרופא יעשה לי קידוחים בפה".

אבל למחרת משהו שינה את התוכניות שלה: באמצע שיעור חשבון תקף אותה כאב חזק מאוד בשן. היא החניקה את הצעקה שרצתה לפרוץ מפיה, וביקשה מהמורה לצאת החוצה. היא ניסתה לשים קרח במקום הכואב, לגרגר מי מלח, אבל שום דבר לא עזר. היא הרגישה שעוד מעט תתעלף מכאבים. ברגליים כושלות החלה לצעוד אל המרפאה של ד"ר צבר.

הרופא קיבל אותה בחיוך, הושיב אותה על הכסא, והורה לה לפתוח את הפה. אחינועם פתחה אותו לאט לאט, רועדת קצת למראה המכשירים שהיו מסודרים על שולחנו של הרופא. "כן, יש לך חור גדול בשן, אבל אל תדאגי, אנחנו נתקן אותו מיד, ומחר תשכחי שכאב לך משהו", הבטיח הרופא.

היא ראתה אותו לוקח מחט גדולה ביד, והכריחה את עצמה לא לברוח מהכסא מרוב פחד. "תחשבי על דברים טובים", פקדה על עצמה. היא עצמה את עיניה והתחילה לדמיין מנה ענקית של גלידה בחמישה צבעים. אחר כך חשבה על טיול לאורך חוף הים. היא הרגישה דקירה קטנה בפה, אבל זה בכלל לא היה נורא כל כך.

אחרי חצי שעה שבה לא הרגישה כמעט כלום, אמר הרופא: "זהו, אחינועם. השן שלך ממש כמו חדשה. והיית גיבורה אמיתית". אחינועם פקחה עיניים תמהות: "מה, זהו? כמעט לא כאב בכלל, אז ממה פחדתי כל כך?". הרופא חייך ושאל: "נו, אז את שמחה שבאת לכאן?". אחינועם חשבה רגע, וענתה: "אני שמחה שטיפלת לי בשן, אבל יותר משמח אותי שהצלחתי סוף סוף להתגבר על הפחד. בעצם, מי מפחד מרופא שיניים?".