בשבע 224: תשובה על מגש

עודד מזרחי , י"ד בטבת תשס"ז

הרב הרץ עלה על המטוס האמריקני בדרכו לארצות-הברית. הוא התיישב במושבו המסומן, והניח על שולחנו את ספר הלימוד. מולו ישבה אישה כבת חמישים. מיד לאחר ההמראה, החל הרב ללמוד. הוא שם לב שהאישה מתבוננת בו בהיסוס.

כאשר הפסיק לרגע מלימודו והציץ בנוף השמימי, היא פנתה אליו: "סליחה, אפשר לשאול אותך משהו...?". הרב הביט לעברה והנהן בחיוב. "תראה, אני לא דתייה, אבל לכולם יש אמונה בלב...". נראה שהיא מתקשה לדבר. לאחר רגע ארוך המשיכה: "אתה אדם דתי... יש לי שאלה קשה שרציתי לשאול... תוכל לענות לי עליה?". "כן, בוודאי. תוכלי לשאול כל מה שתרצי".

"לפני שנה איבדתי את הבן היחיד שלי בתאונת דרכים, בחור בן עשרים... הוא היה ממש כל עולמי... מה עליי לחשוב?... מה אוכל לעשות בחיים...?". כאן פרצה בבכי. הרב הרצין, וסגר את ספרו. "אני מצטער לשמוע. הוא היה נשוי?". "לא. לא נשאר לי ממנו כלום, חוץ מזיכרונות...".


הרב לא ידע מה ניתן לומר לאישה שאיבדה את בנה היחיד. הוא התפלל בלבו שה' ישלח לו את המילים המתאימות... הרב התבונן מבעד לחלונו העגול שבמטוס במרחבים הכחולים, והרגיש שקיבל על מגש האוכל תשובה ברורה לשאלתו, מן הסכמה שמימית שאין למעלה ממנה
"אני מבין...". הרב לא ידע מה ניתן לומר לאישה שאיבדה את בנה היחיד. הוא המשיך לשוחח עימה, והיא סיפרה על בנה, כשמדי פעם פרצי בכי קוטעים את דבריה. הוא ניסה לדובב אותה יותר, כדי שתקיים את העצה "דאגה בלב איש – ישיחנה", דיבר עימה דיבורי אמונה, אבל לא הצליח לחשוב על תשובה הולמת לצער כה עמוק, בפרט כיוון שמדובר באישה שאינה מיומנת באמונה. הוא ניסה לחשוב על מקרים קשים שבהם נתקל בעבר, ולא מצא מענה מתאים. שוב הביט לעבר העננים שלצידו, והשפיל את מבטו אל עבר מרחבי הים. עמוקה התשובה ומי ימצאנה. הוא התפלל בלבו שה' ישלח לו את המילים המתאימות, איזו עיצה שתוכל לסייע לאותה אישה.

אז נזכר באחותו, ברכה ספקטור, המתגוררת בקנדה. לפני כמה שנים ילדה ילד פגוע מוחין בשם אהרון. היא ובעלה ניסו להתמודד עם בעייתם בעזרת האמונה, אבל המשא עדיין נותר כבד. אהרון היה השמיני מבין ילדיהם, והצריך מהוריו כוחות נפש יותר מכולם. הם החלו לטפל בילד בכל מיני מוסדות שיקום, וכך התוודעו לכל הנושא.

יום אחד שהתה ברכה בטיפול עם אהרון, ושוחחה עם אם חסרת ניסיון שבאה לטיפול עם תינוקה החריג. היא שמעה את צרות האם, ויעצה מניסיונה לגבי טיפול נכון בילד. האם הודתה לה מאוד. הדבר נשנה עם אמהות נוספות, עד שברכה חשה שהיא מוכשרת לייעץ לאמהות שמתמודדות עם הבעיה. בשלב מסוים החליטה, בתיאום עם בעלה ובהתייעצות עם רב, להקים עמותה שתפקידה לסייע למשפחות שלהן ילדים פגועי מוחין. העניין יצא לפועל, התפתח והצליח מעבר למשוער. ברכה ספקטור ובעלה מצאו את עצמם במרכז פעילות של חסד שאין למעלה ממנו.

הרב הרץ התלבט אם לספר לאם השכולה על המקרה של אחותו ולהציע לה לחשוב על התמודדות בדרך דומה, כלומר להפוך את הצער הכבד מנשוא למנוף של עזרה לזולת הסובל מאותה בעיה. לאחר שחכך בדעתו, החליט לספר לה על המקרה של אחותו ובנה החריג. האישה שמעה את דבריו בעניין, והתייעצה עימו בקשר לאפשרויות מתאימות למקרה שלה. הוא יעץ לה כמיטב יכולתו, עד שהשיחה תמה.

המקרה עדיין הטריד את הרב, והוא לא היה משוכנע שנהג נכון. אולי העיצה לא מתאימה עבורה? אולי היא חלשה מכדי לבצעה? והרי ניתן עדיין להציע לה עצה אחרת! ממש התחנן בקרבו לה' שיורהו את האמת במקרה הקשה כל כך.

אז הגיעה דיילת והגישה לרב מגש של ארוחת צהריים בהכשר המיוחד שהזמין. בגלל לבטיו, לא היה לו כמעט תיאבון. על המגש הונח פתק בשפה האנגלית שעליו אמור להיות כתוב שמו. הוא שם לב שכתוב שם אחר: ברכה ספקטור...

הרב נדהם: ריבונו של עולם, איך ייתכן ששמה של אחותי כתוב על המגש שלי?!

לאחר מכן קם ממקומו כדי לברר את העניין. עדיין לא הוגשה ארוחת הצהרים לרוב הנוסעים. הרב פסע במסדרון המטוס, וראה נערה דתית צעירה עם מגש דומה לשלו. הוא ניגש אליה ושאל: "סליחה, את במקרה ברכה ספקטור?". הנערה התפלאה, ולאחר רגע אמרה: "אה... אתה בטח הרב מנחם הרץ... כנראה שהחליפו בין המנות שלנו".

הרב התעניין בשמה: "אפשר לשאול לגבי שמך? גם לאחותי מקנדה קוראים כך...".

"אחותך נשואה במקרה לרב אברהם ספקטור ממונטריאול?".

"כן...".

"הוא הדוד שלי...".

לאחר שהחליפו מספר מילים וגם התחלפו במגשיהם, התיישב הרב במקומו, כשהוא מבין מה התרחש כעת 'בדרך הטבע'. הוא התבונן מבעד לחלונו העגול במרחבים הכחולים, והרגיש שקיבל על מגש האוכל תשובה ברורה לשאלתו, מן הסכמה שמימית שאין למעלה ממנה. 
 
יצירת קשר לסיפור השגחה פרטית שחוויתם:  odedmiz@actcom.co.il