בשבע 224: חופה וקופה

ההמונים שצפו בסרט הוצאתו להורג של סדאם הם גירסה מודרנית לקהל המריע בכיכרות בהוצאה פומבית להורג ● הדרך לעודד את העיסוק בשידוכים היא לנהוג כמו החרדים: לשלם טוב.

רבקה יפה , י"ד בטבת תשס"ז

באיזה בוז הרהרתי תמיד בגויי הארצות, אנשים, נשים ואפילו ילדים, שהיו מתכנסים בכיכר העיר לחזות בהוצאות להורג.

מתבוננים בעיניים קמות בשריפת אדם על המוקד, בעריפת ראשו בגיליוטינה, בעלייתו לגרדום, בתלייתו. "רק פשוטי עם נבערים", חשבתי לעצמי, "שכמהים לריגוש נדיר בחייהם הדלים, העלובים, נמשכים למראה המחריד הזה. ברור לגמרי שיהודים, ובפרט בני דורנו רוויי הריגושים ומלומדי הנאורות וההומניזם, אינם בכללם". איזו תמימות מצדי. סרט תלייתו של סדאם חוסיין רץ במייל, והוקרן שוב ושוב בכל ערוצי הטלוויזיה. סנאף בלהות של תליית אדם בשידור חי, וכיכר העיר הומה מיליוני אנשים נשים וילדים, תרבותיים ומשכילים, שּבעים ורגישים. ההתקהלות עם הרייטינג הכי גבוה שהיה אי פעם סביב צפייה בהוצאה להורג.

רוצים להתחתן? תנו כסף!


הבעל של החברה הנשואה לא משתף פעולה? נסו 2000 דולר, ותראו איך בחור ישיבה ביישן הופך לשדכן ערני ומתוחכם. לזוגות הצעירים אין זמן לשידוכים? הבטחה להמחאה מכובדת תגרום להם לסמס המון הצעות לחברות ולחברים הרווקים שלהם
בנות רווקות מתלוננות תדיר שהחברות הנשואות שלהן שכחו אותן, שהבעלים של חברותיהן לא חולמים אפילו להציע להן את החברים שלהם, והן צודקות. חרף כל הדיבורים וימי העיון וההרצאות והטפות המוסר והמאמרים, בחברה הדתית לא נרשמת פעילות נמרצת בנושא השידוכים. הנשים עושות טובה, והגברים אדישים לחלוטין.

להגיד לכם מה יגרום להם להתאמץ? תשלום גבוה. לא מאה שקלים מהזוג המאושר, אלא אלף דולר מכל צד. סליחה שאני מעזה להגיד משהו כל כך לא מקובל בחברה שמקדשת צניעות והתנדבות. בהחלט לא נאה מצדי לתלות מצווה כה חשובה בבצע כסף, אבל אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו רוצים: דיבורים נעלים או תכל'ס? הטפה להתנדבות או שאנשים ייקחו את נושא השידוכים ברצינות, ויזיזו את עצמם?

כך נהוג בחברה החרדית, וכך זה עובד. שם כ-ו-ל-ם מתעסקים כל היום בשידוכים. כי שם, הרבנים מעודדים את דמי השדכנות הגבוהים, ואדרבא, גורסים שזה התשלום הכי כשר והכי מוצדק והכי ישר והכי ראוי והכי הוגן, וגם מתרים בציבור, שאי פריעת החוב מעמיד בסכנה את שלום-הבית של הזוג הצעיר.

יש אירוסין בשעה טובה ומוצלחת? יש גם תקנות ברורות ומפורטות כמה ולמי, ומיד. בחברה החרדית לא ממציאים את הגלגל ולא סומכים לא על ניסים ולא על חסדים. גם שם מתפללים לקב"ה וגם שם מאמינים שהשידוך נקבע מלמעלה, אבל מילת הקסם 'השתדלות' מבטיחה למי שעושה שידוך מעטפה נאה של בין 700 ל-2000 דולר מכל צד, פלוס מחמאות והכרת תודה.
   
האמת היא שהניסיון לשדך כרוך במאמץ גדול, בטלפונים, בבזבוז זמן ובסבלנות אינסופית, ואי אפשר להכריח אנשים להתנדב ולגמול חסדים דווקא בתחום הזה. כדי שאנשים יקדישו לכך אנרגיות, הם צריכים לדעת שיש תמורה לאגרה. מאז ומעולם שדכנים פעלו והתאמצו בגלל שקיבלו תמורה כספית הולמת, וכמו שההורים משלמים על מקרר ועל תזמורת ועל חדר שינה, יתכבדו וישלמו גם על השידוך. הם אומנם כבר זכו, והשדכן הוא רק שליח וזו מצווה וכו', אבל התשלום חשוב כדי לקבע בתודעה החברתית שלשדך זה כדאי ושווה. כל תשלום כזה מדרבן גם אחרים לנסות את כוחם.

הבעל של החברה הנשואה לא משתף פעולה? נסו 2000 דולר, ותראו איך בחור ישיבה ביישן הופך לשדכן ערני ומתוחכם. לזוגות הצעירים אין זמן לשידוכים? הבטחה להמחאה מכובדת תגרום להם לסמס המון הצעות לחברות ולחברים הרווקים שלהם.
אגב, הצדיקים שמתעקשים לשדך לשם מצווה מוזמנים לתרום את הכסף לצדקה.

אמנות אמונית בתל-אביב

ברחוב רוטשילד 16 בתל-אביב, מול אנדרטה שעליה חרותים שמות המתנחלים הראשונים באחוזת-בית, שוכן מוזיאון תל-אביב הישן. שם, בקומה הראשונה, הכריז בן-גוריון ביום שישי ה' באייר תש"ח על הקמת מדינת ישראל, ושם, בקומה השנייה, מכריזה היום האמנית מזלית חצרוני-טביב מקרני-שומרון על התנחלות יהודית ואהבת הארץ.

אין מקום מתאים יותר מהבית זה כדי לעמת אותנו עם הפער בין האידיאולוגיה הציונית שנמנעה מציון שם ה' במגילת העצמאות לבין יצירות שזורות פסוקי הבטחה ונחמה, שמשקפות התנחלות אמונית. דווקא שם, בלב תל-אביב, מקבלות היצירות משמעות עמוקה, דווקא שם נשמעת זעקת העקירה צלולה ואמיצה ומעוררת כבוד והערכה.

אנא מכם, התאמצו להגיע לתערוכה הרב-תחומית הזו, שמקור השראתה היהודי כה נדיר, בשדה התרבות התל-אביבי. ראוי הקול הייחודי לעידוד ולמחווה מצד כולנו על היכולת המרשימה להשתמש בשפה האמנותית כדי להעביר מסר ישראלי שכואב את ההתנתקות, ולדרוש הקשבה.