גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 225ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

11/01/07, 15:05
אבי סגל

מתחרטת את דרכה למעלה

הכותרת במבזק הרדיופוני הייתה מרעישה: לראשונה, השרה ציפי לבני מביעה חרטה על ההתנתקות. מכיוון שמדובר באשה שניסחה את סעיפי תוכנית העקירה, ואף הפכה לאחת המיסיונרים העיקריים שלה, הידיעה החדשה והמפתיעה הריצה אותי למחשב במטרה להשחיז את המקלדת. טעית, גברת לבני? אז תתפטרי, שלמי על טעותך, עופי לנו מהתפקיד שאליו הגעת על גופתה של ההתיישבות, צאי לנו מהחיים ולכי להיות שגרירת רצון טוב של האו"ם במקומות נפלאים כמו דרפור.

ואז קראתי את הציטוטים המדויקים של דברי לבני בכנס מרכז השלטון המקומי - לא חרטה ולא נעליים, ולשווא קפצו ח"כי הימין בתגובותיהם האוטומטיות. השרה לבני בסך הכול הסבירה את כשלון ההתנתקות, את העובדה שהעקירה החד-צדדית הובילה לעליית החמאס ולהגברת הטרור. מישהו דיבר כאן על חרטה? מה, רק בגלל שפעילותה של לבני הביאה טרור, זה אומר שהיא צריכה להתחרט על כך?

"קיווינו שנוכל לקדם תהליך נוסף", אמרה לבני, "ואז נערכו הבחירות ברשות הפלשתינית והטרור ניצח". היא רק שכחה להסביר מדוע שלושה חודשים אחרי עליית החמאס לשלטון, המשיכה השרה לפעול לנסיגה חד צדדית, לדברר בלהט את תוכנית ההתכנסות ואף למתוח בזמנו ביקורת על הקפאתה. לבני אכן חוזרת בה, אבל לא מהתמיכה בהתנתקות אלא מהתמיכה באולמרט. לא חרטה יש כאן, אלא קמפיין לראשות הממשלה.

וכשאנו שומעים על החרטה המדומה של ציפי לבני, כמו גם על תוכניתה החדשה למו"מ מדיני תחת אש, פתאום יש בנו תחושה של דז'ה-וו: נדמה כי אהוד ברק התחפש שוב לאישה.

עומס באיילון

אהוד ברק עצמו שב לזירה הפוליטית, אבל ספק אם הוא ינצח בבחירות המקדימות אפילו את אופיר פינס. כמו שזה נראה עכשיו, היו"ר התורן של מפלגת העבודה (השישי ב-12 שנה, לא כולל שעתיים ורבע של אברום בורג) יהיה עמי איילון, בעיקר משום שהשמאל עדיין לא הספיק להתאכזב ממנו.

סיסמתו של איילון לקראת הפריימריז היא 'רוח חדשה בעבודה', אלא שמבט חטוף בהשקפת עולמו המדינית מגלה גרסה רזה וקרחת של אהוד ברק: שתי מדינות לשני עמים, קווי 67', ירושלים מחולקת, ריבונות משותפת בהר הבית, לא לזכות השיבה, ובעיקר – ביטחון עצמי מלא וגדוש, כאילו רק תוכנית איילון עומדת על הפרק, ולפלשתינים לא נותר אלא להתיישר לפי הקו הנחרץ שלו.

גם תוכנית כלכלית יש לח"כ איילון, והיא כוללת משפטי מפתח חדשים ומקוריים כמו "שינוי סדר העדיפויות", "מתן פתרונות לבעיית התעסוקה", "טיפול במוקדי עוני", "צמצום בכמות העובדים הזרים", "הגברת האכיפה" וגם – תחזיקו חזק – "מס הכנסה שלילי". כל מה שנותר, כמובן, הוא שאיראן והחיזבאללה יצטרפו לפלשתינים, שכזכור יושבים בשקט עוד מהפסקה הקודמת, והכול יסתדר.

רק מה, לפני שהאדמירל הנכבד מעמיס עלינו את הרוח החדשה של העבודה, אולי כדאי לו קודם כל להתפקס על עצמו ועל דעותיו, ולהפגין עקביות מינימאלית בדברים הפשוטים? בעבר הכריז שלא ירוץ לפוליטיקה, כי אי אפשר להשפיע מתוכה. אחר כך החליט בכל זאת להיכנס לקלחת, אבל הצהיר שהוא מוכן לרוץ אך ורק לראשות הממשלה. אחר כך ויתר ורץ לכנסת תחת מנהיגותו של עמיר פרץ. רגע אחד הוא מדבר על מנהיגות שחפה משיקולים קצרי טווח, ולמחרת הוא מסכם עם פרופ' אבישי ברוורמן על תיק בכיר תמורת תמיכה פומבית.

אם כך נראית מנהיגות, אז איזו מנהיגות יפגין האיש בעניינים מהותיים יותר? האם, למשל, נראה את איילון המבקש הידברות עם המתנחלים, או את איילון המסית לאלטלנה שנייה? מה נסגר, בנאדם?

הגברת הלא ראשונה

וגם אם ח"כ איילון יביא רוח חדשה לעבודה, ספק אם הוא מסוגל להביא רוח כזו למשרד ראש הממשלה. "אשתי הבינה לפני שלושים שנה וניסתה ללמד אותי בכוח: היהודים יהיו בטוחים, רק כאשר לפלסטינים תהיה תקווה", אמר איילון לפני פחות משנה. נשמע מוכר?

חמסה עלינו

א. "יש לציין לזכותו כי היה הראשון, עוד הרבה לפני פרוץ המלחמה, שהטיף למשא ומתן עם סוריה והקדים את ראש הממשלה גם במאמץ לחזק את אבו־מאזן" (הכתבת מיה בנגל מחלקת ציונים לעמיר פרץ, מתוך ידיעה חדשותית ב-nrg מעריב).

ב. "אני מאוד אוהבת את 'טיפקס'. כשהגעתי ארצה, למדתי עברית מהשירים שלהם ומחוכמת הרחוב שהציגה את החיים בישראל, כמו למשל בשיר 'התחנה המרכזית החדשה', אני זוכרת עד היום את המילים" (מנחת הטלוויזיה ומקום 44 בקדימה, אנסטסיה מיכאלי, על הזיכרון המצוין שלה מהשיר שנקרא דווקא 'התחנה הישנה'. מתוך ראיון ב-ynet).

ג. השבוע הוחלט להקדים את אחד באפריל לינואר, כלומר לשלוח את להקת טיפקס לאירוויזיון. טיפקס היא להקה מצוינת, וגם נוזל מחיקה לא רע, אבל מה הקשר לתחרות כמו האירוויזיון? מצד שני, זה בדיוק מה ששאלתי על כל זוכי האירוויזיון בעשור האחרון. אז תתעלמו ממני ושיהיה בהצלחה!

ד. לא שמחתי לקרוא בעיתון על אלף הישראלים שקנו מגרשים על הירח. אני פשוט לא חושב שצריך להתנחל בכל מקום. אפשר לנצל את הירח לתוכנית מדינית חדשה תחת הכותרת "אנחנו פה והם שם". אחרי הכול, גם לפלשתינים מגיע כוכב משלהם.

ה. "הענק הכי גנדרן בעולם" של ג'וליה דונלדסון הוא אחד מספרי הילדים היותר מוצלחים שהקראתי לבני מיום היווסדו, למרות שהענק בסיפור כלל לא גנדרן, אלא מקסימום מטופח ואופנתי כמו בשמו המקורי של הספר. ועוד אזהרת תרגום ליהודים שבינינו: שמו העברי של הענק החמוד הוא עוג.

יודע את מקומי

כמו תשעה מכל עשרה אנשים בעולם, גם אני לוקה במחלה שנקראת בספרות המקצועית "רגע אחרונוס". מדובר במחלה נגיפית קשה, הגורמת לאנשים לדחות מטלות לדקה ה-90, לרגע האחרון בהחלט, וככל שהמטלות חשובות יותר, כך הסיכוי להחלים מהמחלה נמוך יותר.

ברוב המקרים, אין במחלה משום סכנת חיים, אלא אם לקה בה רמטכ"ל שעסק בעקירת יישובים ודחה את הכנת צה"ל למלחמה לפעם אחרת. אבל יש בה משום פגיעה קשה באיכות חייו של החולה. אי אפשר לתאר את הלחצים הפיזיים והנפשיים שמהם סבלתי בגללה במשך שנים - ואפילו עכשיו, כשהרגע האחרון להגשת מדור זה כבר הגיע. הרגע אחרונוס היא המגפה של שנות האלפיים, של עידן הקרייריזם וחוסר הזמן, של עולם הפיתויים והסיפוקים המיידיים על חשבון נושאים חשובים ודחופים יותר.

כאמור, הרגע אחרונוס היא מחלה מאוד לא נעימה, אבל זה עוד כלום לעומת המחלה שנקראת "אני סוגרת". כאן מדובר במחלה מידבקת מאוד, התוקפת בעיקר מוסדות ציבוריים ופרטיים כמו חנויות מזון, קופות בתיאטרון, בנקים ומשרדי ממשלה. אלה מקומות עם זמני פתיחה קבועים, זמני סגירה קבועים, וזמני סגירה בפועל גמישים – בדרך כלל עשר דקות לפני זמן הסגירה הרשמי.

וכשהרגע אחרונוס נתקל באני סוגרת, התמונות הן קשות לצפייה: אני רץ ברחובות, מזיע עד אחרון איבריי, מתאמץ להגיע לסופרמרקט הקרוב כדי לחדש את מלאי ימ"ח הטיטולים בבית, ומהצד השני סוגר הש"ג את הדלת, תולה את השלט 'סגור', ומסביר לי שאצלו בשעון (הממהר ברבע שעה) כבר שבע ודקה. ואז מתחיל להתנהל מו"מ קדחתני הכולל ביטויים כמו "דקה אחת!" ו"לא דקה, שנייה! שנייה ואני בחוץ!" – לפעמים זה נגמר טוב, עם טיטולים ביד וכמה רשרושים בלב וזהו, ולפעמים זה נגמר בגבר בוגר הממרר בבכי ליד חנות סגורה.

אם מישהו יודע כיצד לטפל במחלות אלו ולהקל על אלה הנושאים את הנגיפים, שיודיע לי. בינתיים אסיים, כי עוד מעט יעבור זמן מנחה – ואני לא רוצה לאחר את זמן הסגירה בפועל של שערי שמיים.

שבת שלום.