גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 225ראשיהפצה

חיים יבין וכבשת הרש - דעות

'מר טלוויזיה' הביע זעזוע עמוק מהידיעה על סגירת רחוב דוד המלך ('השוהדא') בחברון, בפני ערבים ● הוא רק שכח להזכיר שזהו הרחוב היחיד בעיר שבו יכולים יהודים לעבור.
11/01/07, 15:05
אליקים העצני

מזמן לא ראיתי את חיים יבין, איש הערוץ הראשון, נזעם כל כך. "שערורייה", זעק (מבט, 8.1.07), וההתקוממות המוסרית ממש התפרצה מתוכו. היתה זו מהדורת חדשות בה טיפל, בין היתר - בחשד ששר האוצר בעצמו שותף לגניבה מקופת העמותה 'נילי'; בחשד שהועלה בפעם הראשונה, שמא הנגע ברשות המסים לא נעצר על סף מנהלת לשכתו של אולמרט; ב-20 שנות מאסר למרוצץ גולגולת בתו, תינוקת בת חודשיים; בפציעה אנושה של רס"ל במשטרה על ידי גנב רכב בדווי; בגילוי רשת להברחת אלפי שב"חים במכוניות קירור לעבודה בקו הירוק; באטום האירני.

"מר טלוויזיה" קריין את כל הטרגדיות והמכשלות האלה בהבעה קרה, עניינית ומהוקצעת, ורק נושא אחד הקפיץ והוציא אותו מכליו המקצועיים. קורא אינטליגנטי, חזקה עליו שכבר ניחש: חברון.

וזה סיפור המעשה. הוגש בג"ץ, וצה"ל נאלץ להודות שזה שנים הוא אוסר תנועת ערבים ברחוב אחד בחברון, שהערבים והטלוויזיה הישראלית קוראים לו "השוהדא" והיהודים – "דוד המלך". אין מחלוקת שתושבים ערבים המתגוררים ברחוב רשאים לנוע בו. מדובר באיסור שהיה נהוג כלפי כל האחרים.

לאחר ההצלחה המשפטית, זימן במאי גאוני (שעמד מסתמא גם מאחורי העתירה לבג"ץ) קבוצה של נשים ערביות, כשהן מצוידות במסמך הצבאי המאשר כי איסור התנועה הכוללני היה שגוי, לצעוד אל תוך הרחוב לעבר החיילים הניצבים ליד בית הדסה על מנת להיחסם על ידם לעיני מצלמות הטלוויזיה של צוות הערוץ הראשון, 'שלגמרי במקרה' הזדמן לשם בדיוק באותה העת. ומן השמים זימנו לשם גם את נועם ארנון עם קבוצת תיירים, והמצלמות תיעדו ויכוח בין מתנחלים 'כוחניים' לערבים 'תמימים', עוד אירוע 'טיפוסי' של התעמרות ו'כיבוש'. נועם ניסה להסביר שלתוך עשרות אלפי הערבים שהיו עוברים ושבים ברחוב הזה, אילו נפתח, לבטח היו מסתננים מחבלים. הוא היה יכול להצביע על נקודות ציון אין ספור לאורך הרחוב, שבהן הותקפו יהודים על ידי ערבים וחלקם נרצחו או נפצעו, בנות הותקפו מינית. ליד המקום בו עמד ארנון, למשל, התרחש טבח בית הדסה הנורא, בו נרצחו שישה ונפצעו רבים.

"שערורייה", התפרץ יבין, ואנו שואלים: האומנם?

שנים רבות, לפני שפרץ 'השלום', היתה חברון כולה פתוחה ליהודים ורחוב "השוהדא" שקק חיים ערביים. היו שם חנויות צורפים, מספרה, שוק עופות, שוקי ירקות ופירות, תחנת אוטובוסים. אמנם, לא היתה שם אידיליה. היהודים, כאמור, שבעו התקפות והתנכלויות, ובמיוחד לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987). ולמרות זאת, עוד היה שם מעין דו-קיום. עדיין היו קשרים אישיים ביו יהודים לערבים, עדיין קנו זה מזה ומכרו זה לזה. עד שהתרגש על שני הצדדים אסון אוסלו, ה'שלום' הביא את המלחמה, ועימה נתק מוחלט ותהומות של שנאה, שכותב שורות אלה אינו זוכר כמותן מאז 1972, כאשר זכה להתנחל בקריית ארבע.

כחלק מן התמונה הזאת הגיע המהפך גם אל הרחוב המדובר, ואם מי מן הקוראים ישאל, מדוע  מדברים תמיד דווקא על הרחוב הזה, יש לנו חדשות בשבילו: זה מה שיש, אין ליהודים שום רחוב אחר זולתו!

וזו התובנה, שחיים יבין (שלצורך סידרה טלוויזיונית מיוחדת שערך הסתובב הרבה בחברון וכל האינפורמציה היתה פתוחה בפניו) לא הבין: על פי הסכמי אוסלו חולקה העיר חברון לשני חלקים בלתי שווים. החלק הגדול, H1, נמסר לשלטון מלא של הרשות הפלשתינית כמו שכם  וג'נין, ורק חלק מיזערי, H2, היכן שהיהודים גרים, נשאר כפוף לשליטה בטחונית ישראלית, (השליטה האזרחית, גם בחלק זה, מסורה לעיריית חברון הערבית ). הקוראים אולי יופתעו לקרוא שאפילו המסמך הממאיר הקרוי "אוסלו" מבטיח תנועה חופשית בשני חלקי העיר גם לערבים וגם ליהודים. אלא, שמיד לאחר נסיגת ישראל, יהודים שהרהיבו עוז להיכנס לאזור הערבי הוכו או נחטפו, ואך בקושי הצליחו לחלצם. קרוב מאוד לקצה האזור 'היהודי' מצוי קברו של עותניאל בן קנז. יהודים ניסו לבקר בו, אך נחסמו בידי צה"ל על פי צו צבאי האוסר על "ישראלים" (כלומר, יהודים) – למרות אוסלו! - לדרוך בשטחי A (בחברון: H1). הצו אמנם מוצדק וחיוני כדי לשמור על חיי יהודים, אך הוא גם מגלם את ההשלמה הישראלית עם הפרת ההסכמים השיטתית של הערבים, ואת קבלת דין האלימות שלהם.

ועדיין אין זה הכל. גם באיזור 'היהודי', H2, אין ליהודים דריסת רגל בשום מקום שאינם גרים בו בפועל, כלומר – ברובו המכריע, וזאת מאותן הסיבות: חייהם שם בסכנה. וכך נותר ליהודים  בחברון רק רחוב אחד ארוך, המתחיל בבית העלמין היהודי במרומי העיר, עובר דרך אדמות-ישי ("תל רומיידה"), גולש לבית הדסה, ומשם לרחבה קטנה מול רובע אברהם אבינו שבמרכזה מצבה לזכרו של אהרון גרוס הי"ד שנרצח שם, וממנה עובר לעבר מערת המכפלה וממשיך ועולה לכיוון קרית ארבע.

בכל מקום אחר בחברון, בו יעזו יהודים לדרוך, ערבים יתקפו, וצה"ל יעצור וישפוט אותם.

ועתה, הקוראים, שיפטו נא ביני לבין חיים יבין. הנה באו המתנחלים, ועימהם הצבא המכיר את תנאי המקום, אותן עקבות  של דם המוליכות מתרפ"ט ועד ימינו, וביקשו להבטיח ליהודים רחוב אחד בטוח, כבשת-רש אחת ויחידה שנותרה להם בעיר אבותיהם. האומנם זו "שערורייה"? ועוד כזאת, המצדיקה זעם קדוש, מעין זה שתקף את חיים יבין?.

בכלל, ראוי לחקור ולהבין את הפסיכולוגיה (או שמא  פסיכו-פאטולוגיה?) של אנשים מסוגו של יבין.  מדוע הם רואים בעין חדה כל עוולה, אמיתית או מדומה, שנגרמת לאויב, בעודם סומים בשתי עיניהם לראות את הקייס של בני עמם. וגם אם אינם מסוגלים לצדד בעמדות אחיותיהם ואחיהם, אפילו את המעט הזה אי אפשר להשיג אצלם – שלפחות 'יהיו מן האו"ם', שישחקו כמשקיפים מן הצד, שלא יצדדו אך ורק  במי שמבקשים גם את נפשם שלהם. שלא יהיו אטומים לכל טיעון, לכל זווית ראייה, ואפילו לעובדות מוצקות, ככל שהדבר מחזק את עמדת בני עמם.

שוב ושוב אני נזכר בסיפרו של תיאודור לסינג שנכתב בגרמניה שנים מעטות לפני עלות היטלר לשלטון, ואשר שמו אומר הכל: 'השנאה העצמית היהודית'.