גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 225ראשיהפצה

חבורת אֹמץ - סיפור לילדים

11/01/07, 15:05
אסתי רמתי

בע"ה

כותרת:
קרדיט:

שלום, קוראים לי אמיתי, והיום אני מתכוון לא לספר לכם סיפור. טוב, זה לא בדיוק ככה, הרי אם לא הייתי מספר לכם סיפור, לא הייתי כאן! אבל בתוך הסיפור שלי יש כל מיני דברים שאני לא יכול לספר. תיכף תבינו.

הסיפור הוא על אחי, מוטי, שהוא חייל. והדבר הראשון שאני לא הולך לספר לכם זה מה בדיוק הוא עושה בצבא, כי אסור לי (ולמען האמת, אני גם לא ממש יודע...) אבל אני כן יודע דבר אחד: הוא משרת ביחידה סודית שעושה כל מיני משימות חשובות מאוד לביטחון של עם ישראל. ככה אבא אומר.

לפעמים, כשמוטי בא לשבת, הוא מספר לנו טיפ-טיפה חוויות. פעם הוא ספר לנו איך הם חיפשו בשקט מחבל מסוכן בין בתים של כפר ערבי, וכל רגע היו יכולים לגלות אותם ולירות עליהם... אני תמיד מקשיב לסיפורים שלו בפה פתוח, עד שאמא שלי צוחקת עליי ואומרת לי שאם אני לא אזהר, אני אבלע זבוב.

בכל אופן, החלטתי שכשאני אתגייס לצבא, אני רוצה להיות בדיוק כמו מוטי. סיפרתי לחברים הכי טובים שלי, מאיר וצורי, על התוכניות שלי, וגם הם התלהבו מהרעיון.

"אני לא בטוח שיש לי מספיק אומץ כדי להיות ביחידה כזאת...", אמר מאיר בהססנות.

"אז בואו נתאמן על האומץ שלנו!", קפצתי. "גם אני לפעמים קצת פוחד מכל מיני דברים... אבל אם נעבוד על זה, אולי זה ישתפר?". צורי פתאום שם לב שראשי התיבות שלנו זה בדיוק 'אֹמץ':  אמיתי, מאיר, צורי, אז זה הסתדר לנו עוד יותר טוב.

הלכנו למגרש שמאחורי הבית של צורי, וארגנו לנו "מחנה אימונים". בנינו כל מיני מתקנים מפחידים מקרשים שהיו שם, קשרנו חבלים על העץ הגבוה, והמצאנו מבחני אומץ שחבל על הזמן. ואם מעניין אתכם לדעת מה הם, אז זה הדבר השני שאני לא הולך לספר לכם, כי אני לא רוצה לתת לכם רעיונות.

ביום שישי, יצאנו לאימון. בדיוק טיפסתי על העץ, ועמדתי להתחיל לצעוד על קרש דק שחיברנו שם למעלה כששמעתי שמישהו צועק אליי. "אמיתי! הי, אמיתי, השתגעת?! רד משם מהר! מה אתה עושה?!".

הבטתי למטה, וראיתי את מוטי, עם המדים והכל. אני תמיד שמח לראות אותו כשהוא חוזר מהצבא, אבל היה נראה לי שהפעם הוא לא כל כך שמח לראות אותי... כי הוא הסתכל בי במבט ממש-ממש כועס. ירדתי מהעץ, וניגשתי אליו.

"מה בדיוק אתם חושבים שאתם עושים כאן?", הוא שאל. אז אמרתי לו שזה מחנה האימונים שלנו, ושאנחנו מתאמנים על האומץ שלנו, והראיתי לו כמה מהמשימות שהמצאנו. גם את מה שהוא אמר לי אחר כך הייתי מעדיף שלא לספר לכם, כי לא נעים לי להיזכר בזה. הוא ממש כעס, ואמר שמה שאנחנו עושים זה טיפשות ולא אומץ, זה לסכן את החיים שלנו סתם. הוא הוסיף שאם אמא ואבא היו יודעים מה אני עושה, הם היו נועלים אותי בבית לחודשיים. בסוף התחלתי לבכות. "אבל... אבל רק רצינו להתאמן, כדי שנוכל להיות ביחידה סודית כמוך...".

מוטי חייך פתאום, וחיבק אותי. "אל תבכה, אמיתי. כעסתי רק כי פחדתי עליך! תגיד לי, אתה חושב שבצבא נותנים לנו להסתכן סתם? להפך! אנחנו חייבים לעשות את הכל בצורה הכי בטיחותית, כדי שלא יקרו חלילה תאונות. וחוץ מזה, מי אמר שאסור לפחד? גם אני פוחד לפעמים! אבל כשאני נמצא בפעולה, אני מתגבר ועושה את מה שצריך...".

אז במקום חבורת אמ"ץ, הקמנו את חבורת מאמ"ץ. אנחנו עושים אימוני כושר, ככה מוטי אמר. וגם הוא הצטרף לחבורה – רואים? מוטי, אמיתי, מאיר, צורי...