גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 225ראשיהפצה

הוי ארצי - הוי ארצי:

11/01/07, 15:05
חגי סגל

גבר הולך לאיבוד

השיר החדש של שלמה ארצי מזכיר כמה מלהיטי העבר שלו. מתברר שאנשים בני 57 מתקשים להשתנות. בן כמה אהוד ברק?

הצעת חוק 

"לא יציג אדם מועמדותו למשרת יו"ר מפלגה, שר ביטחון או ראש ממשלה אם כיהן בעבר בתפקידים אלה, ונאלץ לפרוש מהם בבושת פנים".

השלט של קולק

עיתוני ירושלים היו בסוף השבוע שעבר אלבום זיכרון ענק לטדי קולק.  המקומון הדועך 'כל העיר' דלה מארכיונו עשרות תצלומים היסטוריים, ופחות היסטוריים, של המנוח. באחד מהם, אשר צולם בסתיו 1991, נראה ראש העירייה המיתולוגי כשהוא משתתף בהפגנת שמאל נגד השתכנותן של משפחות יהודיות בכפר השילוח. יד אחת שלו היתה מונחת בכיס, יד שנייה נשאה שלט: "לא ניתן לרסק את ירושלים השלמה!".

מכיוון שירושלים השלמה הפכה מאז למלה גסה בעיני השמאל, יש צורך בפרשנות היסטורית קצרה כדי לפענח את הרעיון שעמד מאחורי אותו שלט מוזר, ימני לכאורה. לקוראינו הצעירים נסביר כי באותם ימים שכנה ירושלים לבטח בלב הקונצנזוס. שום מפלגה ציונית לא הציעה לחלק  אותה  בינינו בין הפלשתינים, אפילו לא מרצ. המחלוקת היחידה על פני השטח התנהלה בשאלה כיצד אפשר להדק את אחדות ירושלים. הימין סבר שצריך להתיישב בקדחתנות במזרח העיר, ואילו השמאל טען שכאשר יהודי עובר דירה למזרח ירושלים, זה דווקא פוגע באחדות העיר כי הערבים מתרגזים. על כן קמה מהומה אדירה כאשר חבורה ציונית דתית השתכנה באישון ליל בקבוצת בתים קטנה בכפר השילוח, שנרכשו כדת וכדין.

חברי הקבוצה ופטרוניהם הואשמו על ידי השמאל, התקשורת וראש העירייה בפגיעה אנושה באחדות העיר.  קולק הזהיר אז, ש"מה שעושים עכשיו, מסכן את ירושלים כעיר אחת, כבירת ישראל. ההתנחלות הזו תביא נזק הרבה יותר גדול מאשר תועלת" (מעריב, 25.12.91). 

והנה, חלפו כבר 15 שנה, קולק איננו, בכפר השילוח שורר שקט מופלא וירושלים עודנה בירת ישראל המאוחדת. השינוי העיקרי בינתיים הוא הצטברות פרספקטיבה שמאפשרת לקבוע כי קולק החזיק בידיו שלט חסר שחר. המלים שנכתבו בו היו תואנת שווא ודבר עלילה. לא ההתנחלות בכפר השילוח ריסקה את הקונצנזוס שלמות ירושלים, כי אם השמאל הציוני.

בבוקר בהיר אחד בקמפ-דייוויד של קיץ 2000 הסכים אהוד ברק לבתר את ירושלים, הסכמה ראשונה מסוגה בהיסטוריה היהודית. אז התברר בדיעבד כי כל שבועות האמונים של השמאל לאחדות העיר, וכל התנצחויותיו עם הימין על הרקע הזה, היו רטוריקה חלולה. פיו ולבו לא היו שווים בסוגיית ירושלים. כלפי חוץ הוא סגד לאחדותה, אבל בחדרי לבבו חתר תחתיה. קולק עצמו אמנם הסתייג מהסכמת ברק לתת למסור לערפאת את רוב העיר העתיקה, אבל רוב חבריו בשמאל תמכו בחלוקת ירושלים. שובו האפשרי של ברק עכשיו להנהגת המדינה הוא בשורה רעה מאוד לעיר הקודש. 

מילה של פואד

"במהלך מערכת הבחירות שמעתי אנשים אומרים: 'הייתי מצביע בעד מפלגת העבודה, אבל יש לי היסוסים בגלל עמיר פרץ'. ובכן, אני רוצה לנצל במה זו שניתנה לי כדי לומר להם, ולכל עם ישראל: תצביעו בעד 'העבודה' לא למרות עמיר פרץ, אלא בגלל עמיר פרץ. אני מכיר את עמיר פרץ הרבה שנים. לא תמיד ראיתי איתו עין בעין. היו לנו מחלוקות בנושאים רבים, ולפני מספר חודשים התמודדתי מולו על תפקיד יו"ר המפלגה. אבל מאז בחירתו ליו"ר המפלגה אנו משתפים פעולה באופן יומיומי. הניסיון הזה שכנע אותי שעמיר פרץ ראוי ומתאים להנהיג את המדינה. ייתכן שהוא לא יזכה הפעם, אבל עמיר הוא לוחם נחוש, והוא ימשיך להיאבק עד לניצחון. הוא שקול, הוא נבון, יש לו ראייה כוללת ומעמיקה. אלה שמנסים לרמוז כי הוא לא 'בשל', לא מנוסה וכו', עושים זאת או מפני שאינם מכירים אותו, או בשל דעות קדומות" (המלצה חמה של בנימין בן אליעזר ערב הבחירות האחרונות. עדיין אפשר למצוא אותה באתר האינטרנט של 'העבודה', אך  בקרוב היא תוחלף בהמלצה חמה על אהוד ברק).

הפיתוי

לרגל צאת סיפרו החדש, רומן אינסטנט על מלחמת לבנון, סיפר רם אורן בראיון עיתונאי שהוא מסוגל לכתוב בין 3,000 ל-6,000 מלים ליום. זה מספר עצום, אולי שיא עולמי, אך לאו דווקא סיבה לגאווה מקצועית. אי אפשר לייצר 6,000 מילים איכותיות ליום, אפילו לא 3,000, בקושי 1,000. סופרים מפורסמים רבים מדווחים שהם זקוקים לשנתיים תמימות כדי לכתוב ספר. מכיוון שרומן ישראלי תקני מכיל בין 120 ל-150 אלף מילח, יוצא בחשבון גס שהם כותבים 200, 250, מילה ליממה. מצד שני, לאורן אין יומרות בתחום הספרות היפה, אלא בעיקר בתחום השיווק, והוא אכן עושה שם חיל. גם ספרו החדש ניצב בראש סולם המכירות, ושימותו הקנאים. 
  
יותר  מזה, שניים מספריו האחרונים של אורן תרמו תרומה נאה לביעור הבערות בישראל.   'לטרון' ו'ימים אדומים' הצליחו להחדיר בקורא העברי הרבה ידע על מלחמת הקוממיות שלנו. אפילו בני נוער קוראים אותם בשקיקה, וזה בכלל נס. הסגנון הפשטני והקיטשי של אורן מצליח לגרום להם להתעניין בתולדות הלח"י ובקרבות תש"ח, לשמחת לבן של המורות להיסטוריה. גם בני עשרים, שלושים וארבעים סותמים בעזרת אורן כמה פרצות רחבות בהשכלה. המבוגרים יותר הספיקו בצעירותם לקרוא את ספרי הכיס הדקיקים והמגושמים שוותיקי המחתרות הוציאו בשנות החמישים והששים, אך הללו אזלו מזמן מן המדפים. ספרי מפתח כמו 'המרד' (של מנחם בגין), 'ארוכה הדרך לחרות' (יעקב מרידור), 'בימים אדומים' (מתתיהו שמואלביץ) או 'מעשר ראשון' (ישראל אלדד) –  הם כבר ממצא ארכיאולוגי.  שפתם מיושנת והנחות היסוד שלהם לא מובנות לצעיר בן ימינו. רק סופר מודרני יכול לגאול את העלילות שהעסיקו אותם, ולהניח אותן מחדש על המדף. אם אורן מסוגל לעשות את זה, שיכתוב אפילו 10 אלפים מלים ביום.

פשע פרודוקטיבי

לא ברור מדוע המשטרה כה מודאגת מהשתלטות ארגוני פשע על ענף איסוף הבקבוקים הריקים.  מה רע שפושעים מתגייסים למען איכות סביבה? עדיף שיעבדו במס הכנסה? בעמותת ניל"י?