גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 225ראשיהפצה

גם אני משם - בגליון השבוע

'החברות משם', סרטה של אביטל ליבנה לוי, מנסה לפענח את חידת התפרקותה של החבורה הנשית מאלון מורה שבמרכזה עמדה רחל גביש הי"ד.
11/01/07, 15:05
מנורה חזני

הסרט 'החברות משם' מגולל את סיפורן של חמש נשים שרקמו חברות אמיצה תוך כדי הקמת היישוב אלון מורה. החברות היו רחל כהן, רחל לוי, רחל גביש, בתיה (כ"ץ לשעבר והיום) אדלר ונסיה מודלינגר. הירצחה של רחל גביש בפיגוע חדירת מחבל ליישוב בפסח התשס"ב ריסק את החבורה. לאחר נתק של מספר שנים נפגשות החברות בווילה בצפון למספר ימים של חשבון נפש. באוויר עומדת השאלה הקשה: מה קרה לחברות האמיצה ומדוע לא החזיקה מעמד דווקא בשעה בה היו זקוקות לה ביותר.

לאט לאט, חושף הסרט שכבה אחר שכבה בסיפורה של החבורה ובסיפורה של כל אחת מהדמויות. כולן עזבו את אלון מורה, כל אחת בנסיבות אחרות. בסרט הן מתבוננות על חלקן בהקמת היישוב ובחיים בו, במבט שהוא מעין חשבון נפש.
בפרסומת לסרט תוכלו לקרוא כי הנשים היו שותפות  בגרעין המייסד של יישוב אידיאולוגי "שנוי במחלוקת", וכן שהסרט עוסק ב"מפגש הנפיץ בין אידיאולוגיות גבוהות, קנאיות וטוטאליות ובין חיי היומיום".


ניגשתי לצפייה בסרט ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא רציתי שיגעו באלון מורה שלי. ומצד שני הסתקרנתי מאוד לראות מה קרה לחבורה המוכרת לי כל כך, ואיך אפשר לעשות סרט מעניין על נושא לא דרמטי כמו חברות
בשיחה טלפונית תספר לכם המשווקת שהסרט עורך חשבון נפש להתיישבות כולה. לפני הצפייה תהיתי לעצמי האם אין זו יומרה גבוהה מדי, והאם אפשר לערוך חשבון נפש אפילו ליישוב אחד בהסתמך על מבט של ארבע נשים בלבד, שכולן עזבו אותו. ובכלל, נדמה שהפרסומת מסגירה מראש את העמדה של הסרט: ההתיישבות היא קנאית וטוטאלית, ואינה מאפשרת כלל לחיי היומיום השפויים להיכנס.

אם כך, אני שואלת, איך הצליחה לצמוח משם חברות אמיצה כל כך, פיוטית ותומכת בין הנשים?

והאמת היא, שאני משם. מאלון מורה. ביתם של משפחת גביש הוא ממש מעל בית הורי. בתה של רחל כהן היא חברתי עוד מימי היסודי, הייתי בייבי סיטר של הילדים של רחל לוי ולמדתי בבית הספר בו בתיה היתה סגנית המנהלת.

אולי בשל כך היה לי קשה עוד יותר לקבל את הדברים. דווקא עכשיו בתקופה שאחרי הגירוש, בה התחדד לי כל כך המושג 'בית'. על אף שחייתי בחומש כמעט ארבע שנים, וזהו המקום בו הקמתי את משפחתי הפרטית, בכל זאת בשבילי אלון מורה תמיד תהיה הבית. אני לא מפסיקה לחשוב על חבריי מחומש ועל תושבי גוש קטיף שגורשו ממחוזות ילדותם. על כך שהדחפורים הרסו זכרונות ילדות, בלי כל אפשרות לשוב ולגעת בהם לנצח. לא בבית, לא בגינה, לא בגן ולא בבית הספר.

לא בסלעים שבינהם מתחבאים ילדים ולא בעצים שעליהם בונים בית עץ. הכל נמחק. איך אפשר לחיות עם זה? אני לא יודעת. ולכן ניגשתי לצפייה בסרט ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא רציתי שיגעו באלון מורה שלי. ומצד שני הסתקרנתי מאוד לראות מה קרה לחבורה המוכרת לי כל כך, ואיך אפשר לעשות סרט מעניין על נושא לא דרמטי כמו חברות.
מסתבר שפרסומת, כמו בהרבה מקרים, היא רק פרסומת. הסרט, ברובן המוחלט של 70 הדקות שבו, הוא שקול ומאוזן, ומציג מציאות שהיא בעיקר מורכבת, אם כי סובייקטיבית לחלוטין ונאמנה לחוויה שעברו הדמויות האלו בלבד.

'החברות משם' מעט כבד ואיטי, אך בימים של תוכניות על דוגמניות וכוכבים נולדים, יש משהו מרענן ואמיץ בכבדות הזו, משהו שאינו נענה לתכתיבי הרייטינג.

בתחילת הסרט מתארות הנשים את התקופה של הקמת אלון מורה- ימים של יצירה ובניין בצד הסתפקות במועט. בתיה כץ מספרת ש"גבינה צהובה וזיתים נחשב לרמה הכי גבוהה".

רחל כהן, שהיתה חברת ילדות של רחל גביש היא הדמות המרכזית בסיפור. וכבר במפגש הראשון נראה שאינה רוצה להיות שם. לאורך כל הסרט פניה מיוסרות והיא אינה מתחברת לחבורה, אינה אוכלת איתם, אינה מעלה זכרונות יפים ו'צחוקים' מהעבר. היא זו ששואלת בדמעות את השאלה הקשה מה קרה לחברות שלהן. והיא נענית בהאשמה קשה מאוד, כאילו בגללה התפרקה החבורה, בגלל שעזבה הכל, גם את ביתה שלה באלון מורה כדי ללוות מקרוב את יתומי משפחת גביש שאיבדו בפיגוע את אביהם דוד, את אמם, את אחיהם הבכור אברהם ואת סבם יצחק קנר - כל עמודי התווך של המשפחה. לאחר הפיגוע החליטו הילדים לעבור לקדומים ומשפחת כהן עזבה בעקבותיהם את ביתה באלון מורה והצטרפה אליהם. היא חשה שרחל גביש חברתה הטובה הפקידה בידיה פיקדון.

החברות אינן מקבלות את ההחלטה של כהן להקדיש עצמה לילדי גביש, וכועסות עליה. יש רגעים שבהם האשמה המוטחת בה היא כל כך קשה, עד ששאלתי את עצמי מדוע עלי לצפות בזה.

בולטת בהעדרותה

ב'חברות משם' מורגשת היטב העדרותה של רחל גביש, שאת דמותה אין רואים בסרט ואף לא מספרים עליה, מלבד תמונות סטילס בודדות. אני מבינה את החלטת הבימוי הזו, שבאה ודאי כדי להדגיש את העדרותה מחיי החבורה. ובכל זאת אני חושבת שיש בכך החמצה, משום שרחל גביש הצליחה להכיל בתוכה את כל הניגודים המתוארים בסרט - גם את שמחת היומיום וגם את המסירות לאידיאולוגיות הגבוהות והאמונה בהן. נדמה שכל אחת מהחברות בסרט לקחה לה צד אחר: בתיה למשל, מעידה על עצמה כאשה נהנתנית ומבקשת שיכתבו על קברה "מתה וחצי תאוותה בידה", ורואה בימי הסגפנות של הקמת היישוב החמצה. נסיה לעומתה, מתגעגעת לאידיאולוגיה שתמלא את חייה בתוכן. אך נדמה שנסיה היא היחידה המתרפקת על העבר. רחל לוי, שהתגרשה, הורידה את כיסוי הראש ואף שינתה את לבושה, מרגישה עדיין ממורמרת מדברים שקרו בעבר הרחוק. היא מתארת באריכות את השינוי שחל בה. משפט קשה מאוד שהיא אומרת הוא "שההריון היה כל כך קשור לדת. אני חוויתי מאוד את הלחץ, זו לא הייתה חוויה נקייה, ללדת ילדים כי מלחיצים. לא כל הריון שלי היה חוויה אמיתית של רצון להביא חיים לעולם. היו מעורבבים בזה דברים אחרים". עוד היא מספרת על קודים חברתיים:

"קודים? היו הרבה קודים... אישה ללא כיסוי ראש לא מחזיקה מעמד הרבה זמן. מכנסיים בכלל לא היו... אני לא זוכרת מתי הפסקתי לראות בזה אידיאל והתחלתי לראות בזה צביעות, שקר. כי בשם אלוקים ובשם התורה נעשים מעשים קשים ביותר". אחר כך היא מספרת על רינונים, רכילויות על בגידות ועל חרם שהוטל על משפחתה.

הדברים שלוי אומרת קשים. כואב לשמוע את הדיבור הזה על הבאת ילדים לעולם ועל הלבוש. כאילו היא עצמה לא בחרה בזה, וכאילו היא עצמה לא התלבשה כך מעולם. כאילו רחל גביש חברתה הטובה לא היוותה דמות מופת לצניעות בלתי מתפשרת ולחן אינסופי כאחד. מעולם לא שמעתי על חרם מסוג כזה באלון מורה, ועד היום אני מכירה נשים משם שהולכות בלי כיסוי ראש. ובכל זאת אני חושבת שכדאי להקשיב לדבריה, משום שהיא חוותה זאת בצורה קשה כל כך, ומשום שרכילויות ורינונים יכולים להרוס משפחה וגם קהילה.

יש רגע אחד מכוער בסרט, שבו רחל לוי מדברת על הלבוש הנדרש לכאורה ביישוב, והמצלמה מתמקדת על נשים המצולמות מגבן ולבושות בחצאית ארוכה ובכיסוי ראש. פתאום 'נזרקתי' לסרטים מסוג אחר לגמרי, כאלה שהופכים אותנו כציבור לעיסה אחת, לאובייקט, לקולב לבגדים שאנחנו לובשים. אני מכבדת את הבחירה להתלבש אחרת, אבל מדוע שתי נשים, רחל לוי ואביטל לבנה לוי הבמאית שיצרה את הרגע הזה, אינן יכולות לכבד את הצניעות כבחירה ולא כלחץ חברתי בלבד?  הביקורת של רחל לוי מתרככת מעט כאשר  רואים אותה נוסעת למפגש עם הוריה שבאו מצרפת. שם היא מספרת על המעבר הקשה מצרפת המפנקת, שם אכלה קרם ערמונים ובילתה בסקי, למציאות הרוחנית והדורשת של אלון מורה.

החידה נפתרת

בסופו של הסרט פותר גילוי מעברה של רחל כהן את החידה מדוע החליטה להקדיש עצמה לילדי גביש על חשבון התפרקות החבורה. יש שם רגע שיש בו קתרזיס אמיתי, סליחה וחמלה, רגע שיש בו שיבה לחברות המתוקה מהעבר. רגע כזה הוא נדיר מאוד בקולנוע הישראלי. ואולי גדולתו של הסרט היא שהוא לא נופל במקומות בהם נופלים סרטים דוקומנטריים ישראלים רבים, בכך שהוא מאפשר לדמויות לדבר בלי לקטוע אותן, ומעניק לצופה הבנה עמוקה, שיש בה ערך מוסף. הבנה עמוקה יותר על יתמות למשל, ועל הערך המוסף של חיים לאור אידיאולוגיה. כמו שאומרת נסיה במשפט חזק מאוד לקראת סוף הסרט  "אני מתגעגעת לתמימות הזאת, לתקווה. (זה) דבר שאיבדתי. השאיפה קדימה שאין לי אותה. שאת עושה, את בונה את יוצרת. זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהשורשים שלי, וכשהגעתי לשומרון זה התעצם.

"אז אני חיה לי. זה הכל. זה עצוב. יש פיצוי מסוג אחר, ברוך ה', הילדים, הנכדים החתנים הכלות.

"חייתי חיים של אכפתיות ממה שקורה סביבי ואני לא מוכנה לוותר על זה. אם הייתי צריכה לגלגל את זה בחזרה הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק".