גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 225ראשיהפצה

עקירה מרצון - בגליון השבוע

הכתף הקרה שהפנו אליו חברים בקיבוצו, גרמה ליונתן בשיא, שעמד בראש מנהלת סל"ע, להחליט על עזיבת שדה אליהו ומעבר למגורים בקרווילה במעלה גלבוע.
11/01/07, 15:05
חגית רוטנברג

"אוהבים אנו את המקום. אוהבים אנו את יושביו. כאן נולדנו שנינו. הזריחה... בכל בוקר מלווה אותנו משחר ילדותנו. את כל חיינו הבוגרים השקענו (כאן) וכעת, על סף הזקנה, אנחנו עוברים למקום אחר". את המשפטים הללו לא כתבו בדם לבם בני זוג שהתגוררו בגוש קטיף, בטרם ירדה עליהם יד הכורת. מילות הפרידה הכואבות לא חוברו תוך מבט אחרון אל הבית ממנו הוצאו בעל כורחם. על השורות המצוטטות לעיל חתומים בני הזוג יונתן ונעמי בשיא, קיבוץ שדה-אליהו. 

שנתיים חופשה

במכתב הפרידה אותו הפיצו בני הזוג בשיא בקרב חברי הקיבוץ, מסבירים השניים כי עם סיום תפקידו של בשיא כראש מִנהלת סל"ע לפני כחצי שנה, ביקשה משפחת בשיא לבחון, משך תקופה, אם יחסיה עם ציבור החברים ישובו לתקנם, לאחר המשבר שנוצר עת נטל על עצמו בשיא את התפקיד. "במהלך התקופה הזו ראינו שני תהליכים: מצד אחד, רובו של הציבור קיבל אותנו. אך מצד שני, מיעוט גדול יחסית המשיך להפגין את מורת רוחו מאיתנו".
 
המציאות החברתית הקשה, מבחינתו של בשיא, הובילה אותו לבקש ממזכירות הקיבוץ שנתיים של חופשה על-מנת לבחון את המשך דרכו במקום. בני הזוג יעברו להתגורר בקיבוץ מעלה-גלבוע, שם משמש בשיא כיו"ר הנהלת הקיבוץ, ושם מתגוררים גם בתו ונכדיו. עוד הוא מודיע כי יצטרף למעלה-גלבוע כחבר, החלטה אשר משמעותה הכלכלית היא כי הכנסותיו הגבוהות של בשיא יוזרמו מעתה למעלה-גלבוע ולא לשדה-אליהו. המעבר טעון עדיין אישור של מזכירות שדה-אליהו, שתאשר לו לשוב לקיבוץ כחבר בתום שנות החופשה, והצבעה באסיפת החברים של מעלה-גלבוע, שתאשר את קבלתו כחבר.


אסתר כריש, בת הקיבוץ: "זה שיונתן בשיא ישב בקיבוץ והמשיך להיות חלק מהם היה דבר שהטיל צל כבד על הקיבוץ. זה שהם שלא היו מסוגלים להתעלות על עצמם, על הנאמנות השבטית החזקה, ולזרוק אותו כבר בהתחלה, הפך אותם לשותפים במעשה. הם פחדו שהקיבוץ יתפרק, ובעיניי זה חמור מאוד שהעדיפו להסתכל על טובת שני אנשים בקיבוץ ולא על טובת 8,000 מאחיהם"
על-אף עצומת חברים המתגבשת בימים אלו וקוראת לבשיא שלא לעזוב את הקיבוץ, האישור לעזוב ככל הנראה יינתן לו. גם במעלה-גלבוע לא צפויות בעיות מיוחדות בקבלתו, במיוחד לאור העובדה שבשיא הוא האדם שהציל את הקיבוץ מבחינה כלכלית כאשר עמד על סף קריסה בשנות האינתיפאדה. ההשערה שפורסמה בתקשורת, למרבה האירוניה, היא כי משפחת בשיא תתגורר בקרווילה במסגרת פרויקט ההרחבה של מעלה-גלבוע.

קשה לאמוד את הלך הרוח במעלה-גלבוע לקראת הצטרפותו הצפויה של בשיא, אולם אחד התושבים רומז כי ההסכמה על קבלתו לקיבוץ לא תהיה פה אחד: "יש כאלו שמאוד נפגעו מהמהלך שלו ויש כאלו שמאוד שמחים עליו. יש המשוכנעים שזה מצוין ויש שנפגעו ממנו, שהדרך הפוליטית שלו כואבת להם".   

תרומה כלכלית ייחודית

אולם בטרם ישתקע במעלה-גלבוע, יצטרך בשיא להתמודד עם קבוצת החברים המפצירה בו שלא לעזוב את שדה-אליהו. "בשיא מעורב בכל יוזמה כלכלית ברוכה ומצליחה ששדה-אליהו שמה עליה יד", מסבירה דוברת הקיבוץ הדתי, יהודית גורפיין. "הוא הקים ועומד בראש מפעל ביו-בי שנמצא בקיבוץ, הוא הציל את מעלה-גלבוע, היה מנכ"ל משרד החקלאות ועומד בראש חברת 'מהדרין'. זה תחום שלא פשוט להתפרנס ממנו, ואם יש מישהו שמצליח, צריך להגיד תודה שיש מישהו כזה. ההכנסה שהוא מביא לקיבוץ היא שוות ערך לענף כלכלי שלם. המשכורת שהוא מקבל היא הכנסה מדהימה. מדובר במספר אחת מבחינת נוכחות כלכלית בקיבוץ. שדה-אליהו הוא קיבוץ מבוסס מאוד בזכות בשיא". גורפיין מוסיפה כי גם כאישיות, בשיא הוא דמות מוערכת מצד כל חברי הקיבוץ.

על-אף התמונה האופטימית שמציירת הדוברת, במבחן התוצאה קרה משהו שגרם לבשיא לעזוב. גדי דורלכר, חבר קיבוץ שדה-אליהו ומראשי המתנגדים לבשיא, מזים את השמועות בדבר התנכלויות ואיומים ששיגרו חברי קיבוץ אל בשיא: "לדעתי, המצפון שלו לא נקי מאז שעשה מה שעשה. זה שאנשים פה החליטו שהם לא מדברים איתו ולא יוצרים איתו קשר, זה העיק עליו.

"לחובת הקיבוץ או לזכותו ייאמר כי למעשה לא עשו לו שום דבר. הקיבוץ לא מנע ממנו דבר, הוא אפילו המשיך לומר את תפילת 'יזכור', למגינת לבם של חלק מהחברים. הדבר היחיד הוא קבוצת חברים שהתעלמו ממנו או התייחסו אליו בקרירות. הוא חיכה באופטימיות שלא במקומה שאנשים ישכחו ויסלחו, אבל ככל שרואים את מצבם העגום של העקורים, הדברים רק מתעצמים. לדעתי, הוא לא היה צריך להיות בקיבוץ מרגע שבחר בדרך הזו".

מכתב הפרידה עורר בקרב חברים רגשות עצב, בצד אחרים שחשו הקלה. והיו אף כאלו שאמרו כי "הוסר הכתם מעל שדה-אליהו".  
 
האם רצונה העז של המזכירות בהישארותו של בשיא קשור לביטחון הכלכלי שהוא מעניק לקיבוץ?

דורלכר מסתייג: "אולי העניין הכלכלי קיים, אבל אם כן, זה ממש בשוליים".

בנקודה זו ראוי להזכיר כי בעת ההחלטה על מינויו של בשיא בקיץ תשס"ד לראש מִנהלת סל"ע, התחוללה סערה בשדה-אליהו ובקיבוץ הדתי בכלל סביב הנושא. אולם בסופו של דבר, אסיפת החברים לא יצאה בהסתייגות חד-משמעית וברורה נגד מינויו של בשיא, והסתפקה בהחלטה אנמית לפיה מינויו של בשיא הוא אישי ואינו מייצג את שדה-אליהו. גם לגבי כספי משכורתו כראש המִנהלת, אשר יוזרמו לקופת הקיבוץ, לא התקבלה החלטה גורפת. אחד החברים, יוסי ענברי, הודיע כי את חלקו באותו כסף הוא מתכוון לתרום לגוש קטיף, וכך אכן עשה. "חשבתי שזה מה שראוי לעשות, אם כי ברור לי שזה תרגיל עצמי בניקוי מצפון ולא דבר באמת משמעותי", הוא מסביר היום. רוב הסכום מהעבודה במִנהלת סל"ע שימש למימון השוטף של קופת הקיבוץ.
 
"הטיל צל על הקיבוץ"
 
קשה להוציא מחברי שדה-אליהו התייחסות כנה לסוגיית בשיא, אפילו ממתנגדיו הגדולים. מריו לוי (82), שהפגין נגדו לפני שנתיים וחצי, מוכן רק לומר ש"הוא לא קיים בשבילי", אך לא מוכן לדבר עליו מטוב ועד רע. ד"ר אמנון שפירא, חבר קיבוץ טירת-צבי ומוותיקי הקיבוץ הדתי, מבין מדוע לא הוקיע הקיבוץ את בשיא נחרצות בשעתו, ומסביר שמי שלא חי בהווי הקיבוץ לא יבין את ערך החברות הקיים בו. למרות שגם הוא עצמו זועם על בשיא, אומר שפירא, אין הדבר מבטל את ערך החברות ביניהם.

ומה לגבי החברות והסולידריות עם 8,000 אנשים שחייהם נהרסו גם באחריותו?

"עובדה שהחברים הביאו אותו למצב שנאלץ לעזוב. אתם לא מבינים מה זה בשבילו לעזוב את הקיבוץ שהיה ממייסדיו. זה העונש הכי גדול שיכול לקרות לו".
 
אסתר כריש, סגנית ראש מועצת קדומים שגדלה בשדה-אליהו, מספרת כי אמה, חברת הקיבוץ, לא מסוגלת עדיין להסתכל על בשיא. כריש מפליגה בשבחו של קיבוץ שדה-אליהו: "מקום טוב, חלוצי, חקלאי וציוני מאוד, שמורכב מחברה אידיאליסטית", כהגדרתה. יחד עם זאת, היא אינה חוששת להעביר עליו ביקורת נוקבת: "זה שיונתן בשיא ישב בקיבוץ והמשיך להיות חלק מהם, היה דבר שהטיל צל כבד על הקיבוץ. זה שהם שלא היו מסוגלים להתעלות על עצמם, על הנאמנות השבטית החזקה, ולזרוק אותו כבר בהתחלה, הפך אותם לשותפים במעשה. בקטע הזה הם נפלו. הם פחדו שהקיבוץ יתפרק, ובעיניי זה חמור מאוד שהעדיפו להסתכל על טובת שני אנשים בקיבוץ ולא על טובת 8,000 מאחיהם".

כריש מספרת כי כשמונה בשיא לתפקיד, הוא הודיע לחברים כי אם לא יאשרו לו לעבוד במִנהלת, יעזוב את הקיבוץ. "במקום להגיד לו כבר אז 'תעזוב', הם השתפנו. עכשיו הם הגיעו להבשלה הזו. חבל שזה לא קרה קודם, אבל לפחות זה קורה עכשיו, ולדעתי עזיבתו תעשה רק טוב לשדה-אליהו, שיוכל להמשיך כעת להיות המקום הטוב והציוני שהיה". 

"הוא צריך לקבל עונש"

חיים גרוס, עקור מורג שחי כיום בטנא-עומרים, שואל את עצמו אם אנשי המִנהלת שזרקו את הרהיטים שלו מקומה שנייה והרסו אותם יעזרו גם לבשיא לארוז לקראת המעבר הצפוי. גרוס זוכר היטב את האיומים הכלכליים והנפשיים שהופעלו עליהם בטרם הגירוש ואחריו, שיצאו היישר מבית מדרשו של בשיא. "הוא החליט למרר לנו את החיים, ועשה המון רע בפן הלאומי ובפן האישי. אי אפשר שלא לראות כיד ה' שכל מי שפגע בגוש קטיף חוטף, כל אחד בצורתו. זו לא שמחה לאיד, אבל הוא צריך לקבל את עונשו ולכן נאלץ כעת לגלות מביתו. ועדיין הוא יכול לעשות תשובה, להפעיל את הקשרים שיש לו כדי לתקן מה שעשה, ולהחזיר את הגלגל אחורנית".

גרוס מאחל לבשיא שיזכה להבין מה עולל לעקורים, שעברו לגור במחצית מגודל הבית אליו היו רגילים. הוא גם מכין לבשיא ולשאר אדריכלי ומבצעי הגירוש תוכנית עבודה עתידית: "כשנחזור למורג, אני לא אסתפק בפחות מזה שכל מי שהיו שותפים בהחרבת בתינו, יבנו אבן על אבן את בתינו מחדש".