גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 226ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

18/01/07, 14:25
אבי סגל

לא טוב מראה עיניים

ראש הממשלה אולמרט עבר ניתוח להרמת עפעפיים. באחד העיתונים נכתב, כי צניחת עפעפיים גורמת לעיניים להיראות זקנות ועצובות, והרמתן תגרום להם להיראות פקוחות ורעננות. אם זה נכון, לא רק ראש הממשלה זקוק לניתוח כזה – אלא כל המדינה.

הפוליטיקאי שהודה בטעות

ראש ממשלת ספרד ספטרו, שאם אכתוב את שמו המלא ייגמר לי המדור, התנצל השבוע בפני עמו על "הטעות הברורה" שעשה, כדבריו. ומהי הטעות? ובכן, לפני כשלושה שבועות, ציין ספטרו לטובה את תוצאות המו"מ עם המחתרת הבאסקית. חלפה יממה, והבאסקים ביצעו פיגוע בנמל התעופה של מדריד, הרגו שני מהגרים מאקוודור, פצעו עשרות וחיסלו כל סיכוי להמשך הרגיעה. המו"מ הופסק, וראש הממשלה התנצל. פשוט לשמוע ולקנא.

אם פיגוע כזה היה קורה בארץ, ראש הממשלה בוודאי היה טוען כי הפסקת האש נמשכת. שלא לדבר על המשנה לראש הממשלה, שחייב לעמו התנצלות כבר יותר מ-13 שנה. האמת, ונא לא לשייך נימה עדתית לדבריי - מעולם לא רציתי כל כך להיות ספרדי.

אגדה אמריקנית

"בום-בום-בום!".

"מי זה?".

"תפתח את הדלת, אנחנו מהמשטרה!".

"כן, במה אפשר לעזור לכם?".

"איפה בני סלע! אנחנו יודעים שהוא כאן!".

"למה אתה צועק? כבר פתחתי את הדלת".

"אה, צודק. מי אתה?".

"אני שון הורנבק".

"מי?".

"שון הורנבק, הנער האמריקני שנעדר מזה ארבע שנים".

"מה אתה עושה פה? מי גר כאן איתך?".

"מייקל דוולין, המנהל של הפיצרייה. הוא זה שלקח אותי מהמשפחה שלי".

"טוב, אין לנו זמן – תגיע מחר למשטרה ותגיש תלונה על חטיפה".

"בכלל לא נחטפתי. אני אוהב פיצה".

"אוף, כנראה טעינו. קיבלנו דיווח מאזרח שטען במאה אחוז שבני סלע נמצא כאן".

"לא תפסתם אותו כבר?".

"כן, אבל הוא שוב ברח. הערמומי הזה... אמר לסוהרים שהוא הולך לעשות ניתוח פלסטי באף – ומאז נעלמו עקבותיו. אם אתה רואה אותו - לטס קאץ' הים טוגד'ר, בסדר אחי? יאללה, מוטי, תחזיר את המצלמה לנרתיק – הוא לא פה".

"רגע, אל תלכו! אולי תיקחו אותי טרמפ הביתה? נמאס לי להיות כאן, כבר יומיים הטמבל הזה שם לי אנשובי במקום טונה!".

"בני סלע?".

"לא, מייקל דוולין".

"מצטערים, אנחנו לא יכולים לקחת אותך טרמפ, אלא מקסימום לעצור אותך. וגם זה, רק בתנאי שעשית משהו חמור במיוחד – רצחת ילדים, פוצצת אוטובוסים, קיללת ערבייה – דברים כאלה".

"אבל לא עשיתי כלום".

"זה מה שאתה חושב, אבל עוד מעט תשחזר לנו הכול, כי כבר קבענו עם הטלוויזיה על מסיבת עיתונאים הערב".

"ומה עם בני סלע?".

"אתה צודק. רגע, אני אתקשר לתחנה... הלו – תשיגו לי בטלפון את האזרח ששלח אותנו לכאן. נו, איך קוראים לו? בדיוק, אורי גלר".

הפנטזיה שהתגשמה

הסיפור הנוגע ללב של השבוע שייך – לא, לא לראלב מג'אדלה שעומד להיות שר התרבות והמדע – אלא לאותו נער ממיזורי, שון הורנבק בן ה-15, שנמצא בריא ושלם אחרי ארבע שנות היעדרות. אם כי לדעתי - לאחר שבחנתי את תמונתו העדכנית של הנער - מדובר בכלל בהארי פוטר, והכול עוד יתגלה כתרגיל נוסף של יחסי ציבור בנוסח ג'יי-קיי רולינג. עוד תראו שאני צודק.

ילד שנעלם בלי להותיר עקבות זה משהו בלתי נתפס, אבל קשה עוד יותר לתפוס מצב של נער החוזר לביתו לאחר שנחשב כמת. ולמרות שארבע שנים הן לא 20 שנה, ונער חטוף אינו נווט שבוי, עדיין ראוי להתחזק מאירוע כזה, להאמין כי גם חטופים ונעדרים יכולים לשוב יום אחד, אפילו אחרי חודשים ושנים, וזה יקרה במקום ובזמן שאיש לא יצפה להם.

ובינתיים, אחרי "הסוף ההוליוודי", לא אופתע אם חייו של אותו שון הורנבק יהפכו כעת לגיהנום. סביר להניח כי מעתה ישמרו עליו הוריו קרוב-קרוב, ינעלו אותו במרתף, ולא ירשו לו לצאת מהבית אפילו כדי להוציא את הדואר. אלא אם כן - נו, אתם יודעים... אלא אם הדואר יגיע עם ינשוף.

הוא משלנו!

היסטוריה נוספת לכדורגל הישראלי: הכדורגלן הצעיר בן סהר השלים 90 דקות מלאות בקבוצת צ'לסי האנגלית. אמנם הוא עשה זאת בשבעה משחקים יחד, אבל גם זה משהו. בינתיים מוכיח סהר כי הוא קורץ מחומר אחר – לא מפחד, לא עושה חשבון לאף אחד ולא נרתע ממשחק פיזי. בדקות ששיחק, הוא הספיק למסור שבע מסירות מדויקות, לבעוט פעמיים ליציע, להכשיל חמישה שחקנים, לירוק שתי מוחטות על הדשא ולבכות פעמיים לשופט. מאמנו ז'וזה מוריניו אמר בסיום כי הוא מרוצה מרמת המשחק של רוב השחקנים. באופן סטטיסטי, רוב הסיכויים שהוא התכוון לסהר. אנו נמשיך לעקוב ולדווח על כל התפתחות.

יודע את מקומי

"אתה יודע, לילדה שלנו יש אוצר מילים מדהים", אמרה לי רעייתי, כשישבנו ארבעתנו לארוחת ערב חמימה ומשפחתית – כלומר, היא ואני ליד שולחן המטבח, היורשת מפוררת על הרצפה והיורש לועס בחדר השני מול הווידאו.

משהגבתי ב"המממ" לא ממוקד, החליטה האישה להמשיך באותו כיוון. "מתוקה!" היא פנתה לפעוטה, "את ילדה מקסי-...".

"-מה", השלימה הקטנה.

"ומדהי-...".

"-מה".

"וחכ-...".

"-מה!", קראה התינוקת בחדווה והמשיכה לאכול. אשתי שלחה בי מבט ניצחון, כאילו הוכיחה ברגע זה את המשפט האחרון של פרמה (ספר נחמד, אני עדיין מנסה להבין אותו). החלטתי לזרום איתה, והמשכתי את בוחן הפתע לילדה.

"תולה ארץ על בלי-...".

"-מה".

"וככה לא בונים חו-...".

"-מה", אמרה הקטנטנה בלי להביט בי.

"גאונה קטנה", סיכמתי את הנושא. אשתי לא אמרה דבר, אבל היא חייכה ועיניה נצצו. וכשאשתי מרוצה, גם אני מרוצה. למה לא? למה לקלקל לה את גאוותה האימהית? המשכנו לאכול בשתיקה ובאווירה טובה.

חלפו חמש דקות. "את יודעת שהיא לא באמת מחוננת", הפטרתי לעבר רעייתי. בתגובה, היא נעצה בי מבט שהבהיר כי היא ממש לא יודעת שהבת לא באמת מחוננת. "כלומר", המשכתי בהיסוס, "זה שהיא יודעת להגיד הברה אחת – זה עדיין לא אומר כלום".

"על מה אתה מדבר", תהתה האשה, "היא יודעת המון מילים!".

"היא יודעת רק להגיד 'מה, מה' – הנה, אני אראה לך", אמרתי והושבתי את הפצפונת על ברכיי. "חמודה, ארץ ישראל שייכת לעם ישר-...".

אין תגובה. היורשת הביטה בי בתמיהה כזו, שלרגע חשבתי כי היא לא עונה מסיבות אידיאולוגיות. ניסיתי שוב: "גנן גידל דגן ב-... אל תעזרי לה!", תפסתי את אשתי מנסה ללחוש משהו. משלא נשמעה תגובה, המשכתי: "החושד בכשרים לוקה בגו-...".
"-מה!", נשמע קולו של היורש מהחדר הסמוך.

"תגיד מה שאתה רוצה – אני חושבת שהיא מאוד אינטליגנטית", אמרה רעייתי ברוגז קל וקמה ממקומה. לא רציתי להתווכח. לא היה טעם לדרוש ממנה אובייקטיביות – בכל זאת, אמא זו אמא.

"כדי להיות אינטליגנטית באמת", הסברתי לה אחרי דקה, רודף אחריה בכל הבית כדי להעמידה על טעותה, "הילדה קודם כל צריכה להבין מה אומרים, ואחר כך לדבר במילים שלמות, או לפחות להשלים משפטים מורכבים מכל מיני הברות באופן קונסטי... קוסינטנ... נו, באופן קונסיס...".

"-טנטי", צייצה הקטנה מקצה הסלון. נעצרתי במקומי.

מהההה???