גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 226ראשיהפצה

תעלומת המורה המוזרה - סיפור לילדים

18/01/07, 14:25
חגית רוטנברג

הצעקות מהדירה שממול היו מחרישות אוזניים. "איי! זה כואב, אני לא יכולה יותר!", נשמעה צעקתה של אישה מבוגרת. נטע אטמה את אוזניה מרוב פחד. מה זה? מי מעז להתעלל כך באישה מבוגרת? היא פתחה את הדלת לכדי סדק צר, והביטה בחדר המדרגות. קול הצעקות נדם, והדלת של הדירה ממול נפתחה באִטיות. נטע פחדה מאוד: מי ייצא מהדירה אחרי הצעקות שנשמעו ממנה?

מהדירה יצאה אישה צעירה, עם פרצוף שהיה מוכר לנטע. רגע, היא חשבה, אני לא מאמינה! זאת... זאת המורה שלנו להתעמלות, מירי! נטע כמעט התעלפה מרוב תדהמה: זה מה שהמורה שלי עושה בזמנה הפנוי? היא החליטה לעקוב אחרי המורה מירי, ולבדוק את המשך צעדיה של המורה המוזרה והמפחידה.

נטע הסתתרה מאחורי השיחים כשהמורה מירי צעדה אל הרחוב, חצתה את מעבר החצייה, ונכנסה לרחוב צדדי. לאן היא הולכת, התפלאה נטע. היא המשיכה לצעוד בעקבותיה, בצעדי חתול שקטים, עד שראתה את המורה נכנסת לחנות מכולת קטנה. נטע חיכתה כמה שניות, ואז נכנסה גם היא לחנות, מסתתרת מאחורי מדפי המצרכים. היא ראתה את המורה מירי פותחת תיק גדול, ומכניסה לתוכו שפע מצרכים: שמן, קמח, סוכר, לחם, חלב, גבינה וגם כמה חבילות שוקולד.

כשסיימה המורה את הסיור בין המדפים, התיק שלה היה מלא עד אפס מקום מרוב מוצרים. נטע ציפתה לראות את המורה נעמדת בתור לעריכת החשבון עם בעל המכולת, אך לא כך היה. המורה צעדה ישירות אל פתח החנות, בלי להעיף מבט אל בעל המכולת, ויצאה עם התיק הענק החוצה, אל הרחוב, בלי לפתוח את הארנק.

נטע נשארה דבוקה למקומה לרגע: מה קורה כאן? המורה החביבה משיעורי ההתעמלות עושה מעשים נוראים שכאלה? פוגעת בזקנות, גונבת מחנויות, איך זה ייתכן? היא החליטה להמשיך לעקוב אחרי המורה, בתקווה שתגלה את התשובה לשאלותיה.

המורה צעדה אל גן הילדים, וצלצלה בפעמון. תוך כמה שניות הגיעה העוזרת ופתחה את השער. "שלום מירי, באת לקחת את מור החמודה?", שאלה העוזרת. המורה חייכה, ונכנסה לגן. כעבור כמה דקות, ראתה נטע את המורה יוצאת, כשהיא אוחזת בידה את בתה הקטנה מור. "להתראות, מור", נופפה העוזרת לשלום. אבל מאחור נשמעו צעקות ובכיות: "מירי, קחי אותי! את צריכה לקחת אותי הביתה, אני לא נשאר פה!". נטע התבוננה בפליאה: מאחורי השער עמד ילד קטן שמירר בבכי, והתחנן אל המורה שלה שתיקח אותו הביתה. אולם גם כאן התנהגה המורה בצורה מוזרה: היא התעלמה ממנו, וצעדה עם מור הקטנה הביתה.

"שלום מירי, מה שלומך?", ראתה נטע פתאום אישה שפונה למורה. "נו, היית אצל גברת שמשוביץ?", שאלה האישה את המורה. "כן, היא כל כך מסכנה. היא נמצאת לבד בדירה, ואין מי שיעזור לה להחליף את התחבושות של הכוויות הנוראות שקיבלה ביד", אמרה המורה. "עזרתי לה, אבל היא צעקה כל כך, המסכנה. היא סובלת מכאבים כל פעם שמורידים לה תחבושת". "כן, מסכנה", הנהנה האישה השנייה בעצב.

"ותגידי, מה עם חלוקת המזון היום, את אחראית לזה?", התעניינה האישה. "כן", השיבה המורה, "איציק מהמכולת אמר שאני יכולה להיכנס אליו חופשי ולקחת מצרכים כדי לחלק לנזקקים בשכונה". האישה טפחה על שכמה של המורה לאות עידוד. "כל הכבוד, מירי. ואני רואה שגם מור הקטנה איתך", חייכה אליה. "כן. אל תשאלי, הבן של הקליינים עשה לי צרות, בכה שאקח אותו הביתה. לא יכולתי להסביר לו שאמא שלו תבוא דקה אחר כך לגן ותעשה לו מסיבת הפתעה עם ליצן לכבוד יום ההולדת שלו ושלכן הוא חייב להישאר. מור הצטערה שהיא מפסידה, אבל היא ממש לא מרגישה טוב", הסבירה המורה מירי.

נטע רצה הביתה, מסמיקה מבושה...