גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 226ראשיהפצה

לא מרימים ידיים - בגליון השבוע

על אף המכות שהפליאו השוטרים לפני שנה במאות המפגינים בעמונה, אנשי המחנה הכתום סבורים כי המאבק הזה מנע עקירות נוספות, וכי הוא דווקא חיזק את האחיזה בקרקע.
18/01/07, 14:25
עפרה לקס

תִלי הריסות תשעת בתי הקבע בעמונה טרם פונו מהשטח. הן שם יום יום, מנסות לספר מה שהן לא יכולות: את סיפורי האלימות, האכזריות והטיפשות של כוחות הביטחון מול קבוצת מפגינים אידיאולוגית. הבתים לא קיפלו בתוכם סיפורי חיים, המשפחות עוד לא ניטעו בהם. היתה שם רק תקווה להתפתחות ובניין ולהמשך היאחזות בארץ ישראל. עבור תושבי עמונה, שממשיכים להיאחז במקום בכל דרך על-אף התנאים הפיזיים הבלתי פשוטים, מזכירים הקירות ההרוסים ועמודי הברזל הבולטים גם את העובדה שלא תוכל להיות כאן בנייה של קבע. עבורם, מהוות ההריסות תזכורת לגזירות הממשלה נגד ההתרחבות וההתבססות. ואף-על-פי-כן הם שם, ואפילו גדלו בשנה החולפת.


ח"כ אריה אלדד נפגע ממכות של אלות, התעלף, ונקרעו לו רצועות המחברות את האגודל לאצבע. פרופ' אלדד הוא מומחה בכירורגיה פלסטית. שנה אחרי, יש לו מגבלה ביד ימין, ואם ירצה לחזור לנתח צפויה לו בעיה. "זה לא מטריד אותי כרגע, אם כי אני יודע שפוליטיקה זה לא מקצוע לכל החיים. אם לא אבחר לכנסת הבאה, אצטרך לחשוב על פתרון"
עקירת עמונה בג' בשבט התשס"ו היתה אירוע חד-פעמי. אך כמו אבן שהוטלה אל תוך אגם, אותותיה ניכרים במעגלים רבים, וככל הנראה עוד ימשיכו להשפיע הלאה: על הפרטים שהשתתפו בו, על הדרך שבה נחקרים שוטרים, על התנהלות המשטרה, על מערכת היחסים בין הכתומים למדינה ועל עקירות עתידיות.

מכות אלות בתוך הבטן

עבור רבים, אירועי עמונה הם אסוציאציה לא נעימה של פנים מגואלות בדם ואנשים רמוסים תחת פרסות סוסים. אסוציאציה לא נעימה, אבל רחוקה. אחרים, מאות אחרים, נושאים בגופם, בנפשם ולפעמים זה וזה יחד, צלקות מאותו אירוע.

אורית סטרוק, ראש ארגון 'זכויות אדם ביש"ע', היא מאלה שהאירועים עוד חיים אצלה, ולא מסיבה אישית. סטרוק עמלה עדיין, יום יום, על גביית עדויות ועל הבאת שוטרים לדין על מעשיהם החמורים בעת עקירת המאחז. סטרוק מספרת על בני נוער שסובלים מסיוטים, ומהתקפות רעד בלתי רצוניות כשהם רואים שוטר. יש כאלה שנכנסים להתקפת רעד כשהם שומעים הרמת קול, בעיקר בנות, רבים מקבלים היום טיפול פסיכולוגי לעיבוד האירועים.

בתחום הפיזי יש אנשים הסובלים מבעיות נשימה קשות או מבעיות עיכול, כי סובבו להם אלות בתוך הבטן. כאבי ראש, סחרחורות, בעיות שאחרי שברים בגפיים. יש פרמדיק שסובל מפריצת דיסק, לאחר שנכנס לאחד הבתים לבקשת שוטר והוכה נמרצות. נערה שיש לה רעד קשה בידיים משום שסובבו לה בחוזקה את שתי כפות הידיים. ועוד. סטרוק אומדת את הנפגעים הקשים יותר או פחות במאות, "ואנחנו הגענו בערך לחצי מכמות האנשים שהיתה שם".

עד היום הגיש ארגון 'זכויות אדם ביש"ע' למח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים) 100 תלונות על שוטרים. התלונות שהוגשו הן מהסוג 'הבטוח', כאלה שמגובות בראיות חזקות ושיש להן על מה להתבסס. "היו דברים איומים ונוראים שקרו לאנשים, אבל היה קשה להוכיח אותם, אז לא הגשנו".

מתוך כל התלונות הוגשו עד היום שלושה כתבי אישום, ויש עוד כמה שהם ברמת האו-טו-טו. אחת הבעיות המרכזיות של מח"ש היא כוח האדם והאמצעים הדלים שעומדים לרשותה. עוד היום נחקרים תיקים מהעקירה בקיץ תשס"ה.

אבל נראה שגם כאן, איכשהו המשפט המעצבן של הדודות "לא יכול הוא בן-דוד של לא רוצה" מוצא לו מקום. סטרוק מספרת על תשובות של חוקרי מח"ש כי הם אינם יכולים לזהות שוטרים מכים, והסתפקות בגרסאות שמספקים השוטרים, במקום שבו חקירה מאומצת היתה מביאה תוצאות.

כיצד נפצע חבר הכנסת?

במקרה של חבר-הכנסת אריה אלדד, למשל (ר' מסגרת), התקבל התיאור הבא: אלדד נדחף לעבר דחפור, נתקע בו, נפל ממנו, התעלף ונפגע בידו. השוטרים אמרו שהכל קרה במקרה, ומח"ש קיבלה זאת. מחקר קצר של 'ארגון זכויות אדם ביש"ע' הביא רופא העיד שקרע ברצועה בכף היד כמו שהיה לח"כ אלדד לא יכול להיגרם במקרה, אלא בעקבות פעולה מכוונת של סיבוב האגודל אחורנית. מומחה לקרב מגע העיד כי זו אחת הדרכים לנטרל במהירות יריב. אלדד התעלף כתוצאה מן הפעולה הזאת. סטרוק עברה על הסרטים של מח"ש, פרֵיים אחרי פרֵיים ("יש לנו ממש מעבדה לזיהוי פלילי"), וגילתה את השוטר ואת רגע המשיכה. "אני לא מבינה למה הם לא יכלו לעשות את זה בעצמם".

היו נפגעים בעמונה שטרחו והלכו לתת עדויות במח"ש, אך המחלקה סגרה אותן. סטרוק לא נותנת שתלונה תיסגר והיא יודעת למה, ובסופו של דבר היא מקבלת שיתוף פעולה. "היה תיק של מנחם לב, ראש מחלקת החינוך בבית-אל. הוא הוכה קשות ברגלו. לב נתן עדות, אבל התיק נסגר. פתחנו את התיק, צילמנו אותו ומצאנו חקירה ידידותית, לא מקיפה ולא בודקת". לאחר שנמצאו סתירות בתיק, הגיש הארגון של סטרוק ערר והוא נפתח שוב.

סטרוק מספרת שהיא נתקלת ברתיעה של נפגעים לעסוק בנושא ולתת עדות, מחוסר זמן או ממחסור בכוחות נפשיים. היא מדגישה שלבאים להעיד ניתנת חסינות מלאה על-ידי הפרקליטות, ואיש לא יואשם בכך שהיה בעמונה לאחר שיגיע למסור עדות.
"חשוב להבין שמה שקרה בעמונה לא קרה סתם. אלימות השוטרים היתה מכוונת ומתורגלת. מספר הפצועים לא היה כישלון המקרה, אלא הצלחתו. אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו מוכנים שאלה יהיו פני העימותים הבאים. אם אנחנו לא רוצים שזו תהיה המציאות, אנחנו צריכים לעשות משהו, ועכשיו. אם לא נעשה את זה, אנחנו צריכים לדעת שנתנו הסכמה שבשתיקה". 

ועדת חקירה בלי שיניים

עקירת עמונה התרחשה חודשיים לפני הבחירות. לאחר האירוע סערו הרוחות. ח"כי הימין, חלקם פצועים, דרשו הקמת ועדת חקירה ממלכתית. בסופו של דבר, לאחר דיונים סוערים, התקבלה ההצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית. המשימה הוטלה על ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הימים, כאמור, היו ימי טרום בחירות, והיה חשש שהח"כים לא יספיקו לעשות עבודה. יו"ר הוועדה, חבר-הכנסת יובל שטייניץ, צירף אליו צוות מצומצם של שלושה ח"כים: אילן שלגי, מתן וילנאי ואורי אריאל. הצוות פעל במהירות. הוא שמע 21 עדים, ופרסם תוך פחות מחודש מסקנות ביניים. תשעה ימים אחר כך היו הבחירות. זכורות במיוחד הופעתם המזלזלת של השרים שאול מופז (ביטחון) וגדעון עזרא (ביטחון פנים), שאף אסרו על פקודיהם להופיע בפני הוועדה. לצד נציגי השב"כ, המפכ"ל והרמטכ"ל הופיעו גם נציגי מועצת יש"ע, ארגון זכויות אדם ביש"ע, כמה מפגינים ואנשי אקדמיה מתחום המשפט.

הוועדה מצאה שלא היקשו על המפגינים להגיע לעמונה, שלא הכריזו על 'שטח צבאי סגור', שהטיפול בבנות לא היה ראוי, שלא היו תגים על בגדי השוטרים וכמובן שהיה שימוש מופרז בכוח, לצורך הרתעה ולא לצורך אכיפה. בעקבות כך, המליצה הוועדה המלצות אופרטיביות למשטרה. מנגד, קבעה הוועדה כי מקצת המפגינים נהגו באלימות כלפי המשטרה, ואלה לא הובאו לדין. כאן המליצה הוועדה להגביר את פעילות המודיעין בקרב האנשים הללו וכן את אכיפת החוק. הח"כים גם כעסו מאוד על הופעתם המזלזלת של השרים.


אורית סטרוק: "חשוב להבין שמה שקרה בעמונה לא קרה סתם. אלימות השוטרים הייתה מכוונת ומתורגלת. מספר הפצועים לא היה כישלון המקרה, אלא הצלחתו. אנחנו צריכים להחליט
"מטבעו של סיכום הביניים שהוא חלקי, מתייחס רק לחלק מהסוגיות... כולל פחות קביעות נחרצות ויותר סימני שאלה, הבעות דאגה וסימון של סוגיות ונושאים שדורשים בדיקה מעמיקה נוספת", כתבו הח"כים בתחילת הדו"ח, והוסיפו שהם מקווים כי הנושאים יזכו לבחינה מעמיקה ומאומצת בחודשים הראשונים של הקדנציה הבאה של הכנסת. הבחירות אכן התקיימו, אך ועדת חקירה חדשה לא הוקמה.

מי שנבחר לכהן בראשות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ה-17 הוא צחי הנגבי, לשעבר ליכוד היום 'קדימה'. "עם כניסתי לתפקיד, בחודש מאי, בדקתי את הנושא, וגם כעת שבתי ובדקתי אותו", הוא אומר. "התקנון של הכנסת קובע, כי כשמסתיימת קדנציה, כל הצעות החוק, והוועדות הפרלמנטריות מתבטלות, ומתחייבת פרוצדורה חדשה. בכנסת הנוכחית לא היתה פרוצדורה כזאת".

אתה יושב ראש הוועדה, מדוע אינך פותח בתהליך כזה?

"עמדתי העקרונית היא, שזה לא התפקיד של ועדת החוץ והביטחון, זה התפקיד של ועדת הפנים משום שמדובר בעיקר בעבודת המשטרה. בוועדת החוץ והביטחון יושבים אנשים שאין להם ניסיון והבנה בעבודת המשטרה וגם אין להם שיניים כלפיה. המסגרת הראויה חייבת להיות ועדה שיש לה כוח. חוץ וביטחון זה פחות רלוונטי". 
  
"זאת כן האחריות של צה"ל ולכן של ועדת חוץ וביטחון", אומר חבר-הכנסת אריה אלדד, ומרעיף 'מחמאות' על יכולותיו של יו"ר הוועדה. "הוא לא יודע לעשות שום דבר אחר חוץ מלשרת את אולמרט, זו ועדה משותקת כמעט, והיא מהווה חותמת גומי במקום להיות חוקרת וביקורתית". לעניין ועדת חקירה, אלדד חושב שלא יהיה פשוט להקים אותה מחדש בקונסטלציה הפוליטית הקיימת, וגם אם היתה יכולה להיות מוקמת ועדה כזאת, הרי אין לה שיניים. "הוועדה שהיתה קיימה את שליחותה בכך שהיא הביאה את עמונה לתודעה הציבורית, ולתודעת מקבלי ההחלטות".

חבר-הכנסת אורי אריאל, שהיה חבר בצוות המצומצם של הוועדה, אינו חושב שיש מקום להקים מחדש את הוועדה. לדעתו, התהליך מיצה את עצמו ואין טעם בהקמתה מחדש. "אני היום לא אקים כזאת ועדה וגם לא אשב באחת כזאת", הוא מעיד, "מה שחשוב היום, זה לבדוק שהמשטרה מיישמת את ההמלצות. אני נמצא איתם בקשר וחושב שמרבית ההמלצות יושמו. אם העניינים יתחממו שוב, נזכיר להם את ההמלצות".   

היישוב לא נחרב

37 משפחות מתגוררות היום בעמונה. רק שש משפחות נקלטו השנה, בגלל המגבלות שהטילה הממשלה. אבל התושבים מספרים שיש רשימת המתנה, והביקוש בקרב זוגות צעירים גדול. "חשוב לנו מאוד שהציבור הרחב יידע שהיישוב לא הוחרב. נשארנו פה למרות הכל, ואנו מאמינים כי עוד נראה את הבתים בבניינם", אומר דביר רט, ממזכירות היישוב. בתשעת הבתים שבנתה 'אמנה' והחריבה המדינה לא התגורר איש. שלושה בתים נרכשו על-ידי משפחות מהיישוב, אך הן לא זכו ליהנות מהם. מעניין לציין כי 'אמנה' נטלה עליה את מלוא האחריות, והחזירה למשפחות את הסכום ששילמו עבור הבתים, כולל התשלום שעל-פי חוזה לא היה אמור להיות מושב בכל מקרה.

פנחס ולרשטיין, ראש מועצת בנימין, מספר שבשנה האחרונה הביאה המועצה כעשרים תוספות לקרוונים, לרווחת המשפחות המתרחבות והולכות. " למרות המכה שספגנו, רוחנו לא נשברה ואנו ממשיכים בבנייה וביצירה", אומר רט. "השנה האחרונה היתה קשה לכולנו, וכל יום אנו רואים את תלי ההריסות, אך אנחנו משתדלים לצאת מחוזקים מן המשבר". רט מוסיף ומספר שהיישוב הקטן הפך מעין מוקד עלייה לרגל. לדבריו, אלפי אנשים פקדו משך השנה את היישוב והראו ליושביו שהם לא לבד ושמקרה עמונה לא נשכח. " הביקורים האלו מעודדים אותנו ומראים לנו שיש מאחורינו ציבור גדול ומשמעותי שנשאר נאמן לארצו, למרות הכל".

התכנונים של אנשי עמונה לגבי המשך התפתחות היישוב – השתיקה יפה להם. אבל הם מודיעים קבל עם וממשלה, שהם לא נכנעים ולא מפסיקים להתפתח. 

דגם עמונה נחרט בתודעה

לכל המרואיינים לכתבה זו ברור מעל לכל ספק כי עמונה נחרטה עמוק בתודעה של מקבלי ההחלטות וכי עמונה היא הסיבה שבשלה לא עוקרים מאחזים נוספים. לראיה פשוטה הם מביאים את העובדה שעמונה היתה ראשונה מבין שורת מאחזים שהיו צריכים להיעקר, אבל זה לא קרה. "ברור לכל שאף אחד מהצבא או מהמשטרה לא רוצה לעקור היום מאחזים כי הם מפחדים שמישהו ימות ואז ראשם ייערף", אומר ח"כ אלדד. "למרות שהמשטרה מטייחת את החקירות, היא הפנימה את המקרה.

"עמונה", מוסיף ח"כ אלדד, "היתה אירוע מכונן בקשרי הגומלין שבין המתנחלים למדינת ישראל. כשם שהמדינה מכבדת מאוד את החרדים ולא כופה עליהם דברים שהם לא יכולים לעמוד בהם, והיא גם מכבדת את הבדואים בנגב ולא מפנה להם מבנים בלתי חוקיים, כך יכובדו מעתה גם המתנחלים. זה עצוב מאוד שמדינת ישראל מבינה כוח, אבל העובדה שהעקירות הבאות לא ייראו כמו עקירת גוש קטיף ואפילו לא כמו חומש ושא-נור הופנמה".

"מצד כוחות הביטחון, לעקירת עמונה היתה מטרה נוספת, רחבה הרבה יותר מאשר עקירת מאחז", אומר בועז העצני. "הרעיון היה לשבור כל התנגדות לפעילות דומה בעתיד". לראיה מביא העצני את העובדה שהמקום לא הוכרז כשטח צבאי סגור, לא חסמו את הגישה ולא היו מעצרים. "הם הגיעו כדי להרביץ, כדי שלא יצטרכו עוד פעם לגייס כוח גדול, מה שגוזל משאבים רבים". 
מה שיכול לחזק את דבריו של העצני הוא העובדה שלמרות טענות המשטרה על אלימות המפגינים, מספר המפגינים שנעצרו, לפי נתוני עמותת 'חננו', הוא 18 ("אנחנו לא מחשיבים מי שנעצר לשעתיים"). מספר כתבי האישום שהוגשו, לפי העמותה, עומד על 15. איש עדיין לא הורשע, מפני שהתיקים נמצאים בשלבים התחלתיים.


אם אנחנו מוכנים שאלה יהיו פני העימותים הבאים. אם אנחנו לא רוצים שזו תהיה המציאות, אנחנו צריכים לעשות משהו, ועכשיו. אם לא נעשה את זה, אנחנו צריכים לדעת שנתנו הסכמה שבשתיקה"
האמת היא, שגם התיקים הקיימים הם 'לא משהו' בלשון העם. אחד הנאשמים, אליעזר מימון, הוכה בעצמו על-ידי שוטרים. התלונה נגד מח"ש הוגשה והיא התפתחה לכדי כתב אישום. כתב האישום של מימון בוטל. חלק מהחשודים מיוצגים על-ידי הסנגוריה הציבורית, שעורכי דינה בחרו לנקוט בקו של 'הגנה מן הצדק'. עורכי הדין טוענים כי הנאשמים צריכים לשבת על כסא המאשים ולא הנאשם. לפחות באחד המקרים מטה בית-המשפט אוזן לקו ההגנה זה. אם כי, יש לומר, נדירות הפעמים שבית-המשפט פוסק לפיו. איש לא מכחיש כי היה מיעוט של בני נוער שהשליך בלוקים על כוחות הביטחון. אך בדרך כלל, בין הנאשמים להתנהגות באלימות אין קשר של ממש.

אחד מאישי הציבור היחידים שכן 'הצליח' לקבל כתב אישום בעמונה הוא לא אחר מאשר ראש מועצת בנימין, ולרשטיין. האישומים: 'תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות' ו'הפרעה לשוטר במילוי תפקידו'. ולרשטיין נראה יותר משועשע מאשר דואג. "אמרתי להם שיפרסמו את זה. האישום הזה יכול לעזור לי ביישובים".

איך נכון להיאבק?

בסוגיית סגנון המאבקים הבאים, האם 'עצמונה' או 'עמונה', הדעות חלוקות. חבר-הכנסת אפי איתם טוען כי המאבק בעמונה לא היה שונה מזה שבגוש קטיף בצורה קיצונית. "בכפר-דרום לא היו דברים שונים מאשר בעמונה, אבל שם המשטרה ריסנה את עצמה. בעמונה היא הורידה את כל הברקסים גם בגלל ההפחדות בתקשורת וגם בגלל שמי שעמד מאחורי העקירה היא ממשלה סמרטוטית. ראינו את זה במלחמה האחרונה. כשהממשלה חלשה, הכל יוצא משליטה".

ולרשטיין חושב שדיבור על העקירות הבאות הוא סוג של תבוסתנות, וגם הדיבור כאילו עמונה היתה דבר כל כך מונומנטלי הוא שגוי. "היתה שם התפרצות של אלימות שלא ראיתי מעודי, אבל בל נשכח שלא 'פונתה' אף משפחה. הדיבור כאילו עמונה גאלה את חרפת גוש קטיף, נו, צריך קצת צניעות. רוב רובם של המגורשים נמצא היום ללא בית של קבע, וחלקם אף ללא פרנסה".

ולרשטיין מעדיף להתעסק היום בקיום ההתיישבות ובגידול היישובים. אחרי עקירת הגוש ומקרה עמונה, ולאור החרם שהטילה הממשלה על היישובים, קצת יותר קשה לשכנע אנשים לשים כסף ביו"ש, לבנות ולהשקיע. מבחינתו, המאבק של אוהבי ארץ ישראל צריך להתבטא ברגליים, בחיים היומיומיים, במגורים בהר על-אף הגזרות הממשלתיות והתוכניות המדיניות שמתעופפות בקצב של בועות סבון.

ובכל זאת, אם תהיה שוב עקירה של מאחז?

"דרך המאבק היא פונקציה ישירה של כמות האנשים שמוכנים להגיע. אם היו בעמונה 10,000 איש, וחלקם הגדול היו מבוגרים, לא היתה כזאת אלימות. לא בגלל בני הנוער, אלא משום שהשוטרים היו נרתעים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה גרם לנו להיות שם כל כך מעט אנשים".

"מקסימום תקיפות ומינימום אלימות", אומר בועז העצני באשר לסגנון המאבק הישר בעיניו. "בית-הכנסת אברהם אבינו לא היה שלנו עד שזמביש וחבריו, ה'ממלכתיים' של היום, לא הפילו חיילים מהסולמות.

"אני לא בא להמליץ על זה, אבל זה ידוע שלא השגנו מילימטר מיו"ש בחסד, הכל במאבק. לפעמים זה היה תחמון, לפעמים קצת מכות, איש לא עזר לנו להתיישב פה. בדיעבד, מקרה עמונה חיזק מאוד את האחיזה בארץ.

"לעמונה יש חשיבות נוספת של פקיחת עיניים אצלנו. היו שלא הבינו, גם לאחר עקירת גוש קטיף, את המגמה של הממשלה. אבל בעמונה הם הראו את פרצופם האמיתי, זה הוריד אצל כולם את האסימון".

אורית סטרוק מדברת על מאות אנשים שסוחבים את עמונה בגופם ובנפשם גם היום. המחיר שווה את ההישג?

"מה קורה כשנלחמים עם ערבים? יש פצועים ויש הרוגים וגם טראומות. מרטין לות'ר קינג שלח את אנשיו להפר את החוק ביודעין, והם חטפו מכות חזקות יותר ממה שהיה בעמונה, אבל בסוף הם ניצחו".

האם מדובר כאן על סוג של מאזן אימה?

"זה לא מאזן אימה", אומר דביר רט מעמונה, "נאבקנו על הבתים שלנו, על המאחז שלנו. אנחנו לא מאיימים על אף אחד. אנחנו עומדים על שלנו, וממשיכים להתפתח במידת האפשר".
אנשי עמונה מזמינים את ציבור נאמני ארץ ישראל לבוא ולהשתתף בהפנינג מלא תוכן ועניין, לציון מלאות שנה לאירועים, ביום חמישי, ו' בשבט אחרי הצהריים.

דמויות בולטות בפרעות עמונה: איפה הן היום?

האלוף יאיר נווה

"יש לכם אלות... אתם תדעו מה לעשות בהן". משפט זה נאמר מפיו של האלוף נווה לשוטרים, לפני שיצאו למשימת העקירה. בתדרוך שעשה לקציני מילואים לאחר מעשה, תמך נווה באלימות השוטרים. מאז הקשר שלו עם אנשי המחנה 'שלו' רק הלך והידרדר: צווי הרחקה לאזרחים, 'מלווה מלכה' מול ביתו בגבעת שמואל, והוא עדיין משמש בתפקיד.
 
תא"ל יאיר גולן, מפקד אוגדת יהודה ושומרון

מי שהיה אחראי בפועל על האירועים, כמפקד הכוחות באזור. דווקא את פינוי השוק בחברון עשה גולן בחוכמה, כשכרת הסכם עם המתיישבים (שלא כובד מאוחר יותר על-ידי פרקליטות המדינה). בעמונה הוא היה מבין מחממי האווירה. "לא מדובר פה בהתנתקות, אלא באנשים פורעי חוק שלא מתגוררים בבתים", אמר מספר שעות לפני האירוע, "מדובר בעבריינים". גולן ממשיך כיום בתפקידו.

סנ"צ מאיר בוקובזה, סגן מפקד מחוז ש"י

היה מפקד הכוחות בעמונה. מעט אחרי העקירה, רכבו הוצת. לפני מספר ימים, הודיע מפכ"ל המשטרה כי הוא יקדם את בוקובזה ויהפוך אותו לנספח המשטרה בארה"ב. ארגון 'זכויות אדם ביש"ע', חבר-הכנסת אריה אלדד וגם יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, ח"כ ראלב מג'דלה, כתבו לשר לביטחון פנים כי הם מוחים על המינוי. בימים אלה עדיין מתפקד בוקובזה כסגן מפקד מחוז ש"י. במשטרה, אגב, מתעקשים שמדובר בתפקיד רוחב ולא בקידום. האם קראדי ישעה למחאות או ימשיך בתוכנית המקורית שלו? "נדע בעוד מספר חודשים", אומרים במשטרה.

ח"כ אפי איתם

נפצע בעמונה בראשו באורח בינוני. בין השאר נפגעה לו האוזן התיכונה. היום, שנה אחרי, הוא עדיין סובל מסחרחורות ומכאבי ראש בעקבות הפגיעה. "עברתי על כל הצילומים של השוטרים שהכו אותי באלות. אחר כך נתתי עדות מפורטת על האירועים. כעבור שלושה-ארבעה חודשים, מח"ש הודיעו לי שהם לא הצליחו לאתר את השוטר הפוגע. אני מאוכזב ומופתע, כי היו צילומים ברורים". תביעה אזרחית במסלול נזיקי? איתם עוד שוקל.
 
ח"כ אריה אלדד

נפגע ממכות של אלות, התעלף, נקרעו לו רצועות המחברות את האגודל לאצבע. פרופ' אלדד, כידוע, הוא מומחה בכירורגיה פלסטית. שנה אחרי, יש לו מגבלה ביד ימין ואם ירצה לחזור לנתח צפויה לו בעיה. "זה לא מטריד אותי כרגע, אם כי אני יודע שפוליטיקה זה לא מקצוע לכל החיים. אם לא אבחֵר לכנסת הבאה, אצטרך לחשוב על פתרון".

מוטי יוגב

נפגע בברכו באופן קשה ביותר. השוטרים הכו את יוגב בבטנו כאשר ביקש מהם לחדול מלתת מכות לקבוצת נערות והבטיח כי יוביל אותן החוצה בעצמו. יוגב, אל"מ במילואים ביחידות מובחרות, נפל אפיים ארצה מעוצמת המכות, אך השוטרים המשיכו לדחוף ולגלגל אותו על הרצפה. כשניסה להתרומם, שבו השוטרים והכו אותו.

יוגב דיווח על שנה קשה מאוד, פיזית ונפשית. הוא עבר שני ניתוחים בברך, וגם היום הוא עדיין צולע ולא מסוגל ללכת מהר או לרוץ. המקרה של יוגב הוא אחד המקרים בהם מח"ש הגישה כתב אישום, ובמקביל הוא הולך על המסלול הנזיקי. יוגב בחר, לצורך העניין, בעו"ד יראון פסטינגר, המשמש כיו"ר ועדת הנזיקין של לשכת עורכי הדין. פסטינגר אמר לו כי הם יתבעו "את השוטר, את האמא של השוטר, את המשטרה ואת האמא של המשטרה". בעוד חודש וחצי יקבע רופא את אחוזי הנכות של יוגב לצמיתות.  
 
אביחי בוארון

תושב עמונה שעמד בראש מטה המאבק של התושבים. "מכאן והלאה זה רק יחמיר. אם קברניטי המדינה לא ישכילו לתת ביטוי גם לדעת המיעוט, כפי שעושים בדמוקרטיה שבה מחליטים לפי הרוב אך מתחשבים גם במיעוט, נגיע בסוף למלחמת אחים, שבה ננצח", אמר למחרת עקירת עמונה. בוארון ממשיך לעמוד בראש תנועת 'מעייני הישועה' אותה הקים לפני מספר שנים ואיננו נושא תפקיד ביישוב היום. "כשרואים עוול על ארץ ישראל, צריך להגיב במלוא העוצמה", הוא אומר, "ולמחרת להחליף משקפיים, לקרב לבבות ולהחזיר בתשובה".

יחיעם אייל

הפצוע הכי 'כמעט' בעמונה. יחיעם, שהיה לפני שנה בן 15, שהה על גג בית מס' 7. הוא הוכה בראשו ובידו כשניסה להגן על עצמו. הוא פונה בניידת טיפול נמרץ לבית-חולים, ובדרך איבד את הנשימה והדופק. אייל אושפז במצב קשה בבית-חולים הדסה עין כרם, בשל פגיעת הראש החמורה. שנה אחרי: "יחיעם היום משוקם פיזית ונפשית. יש לו שבר בגולגולת שלא התאחה וגם רסיס של עצם שנמצא בחלל הגולגולת", אומר השבוע אביו. "זה לא אמור להשפיע על החיים שלו, אם כי הפרופיל הצבאי ירד לו, זה ברור". משפחת אייל בוחנת את נושא התביעה הנזיקית. לצורך כך הם יקבלו השבוע חוות דעת מרופא.

שנה אחרי, לו היתה שוב 'עמונה', היית מונע מבנך ללכת?

"אם הוא היה רוצה ללכת, לא הייתי מונע בעדו. אבל אני פועל שמציאות כזאת לא תחזור על עצמה. אחת הדרכים היא הגשת הצעת חוק שתעניש בחומרה שוטרים אלימים, וגם תייעל את עבודתה של מח"ש. אם תהיה הרתעה, השוטרים לא יתנהגו כך".