חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 226ראשיהפצה

רופא לפי הספר - בגליון השבוע

הוא דבור שרפואה אינה ביטול תורה, אך בעבודתו רבת השנים מוכיח פרופ' אברהם שטינברג שאין סתירה בין השתיים ● את פרס ישראל לספרות תורנית קיבל על חיבורו הייחודי – אנציקלופדיה רפואית-הלכתית.
18/01/07, 14:25
יואל יעקובי

הראיון עם פרופ' אברהם שטינברג היה אמור להיות מוקדש בעיקרו לגל ההתרעננות שעובר על האנציקלופדיה התלמודית, שפרופ' שטינברג הצטרף לאחרונה לניהול המערכת שלה; אבל גם מפעל מונומנטלי כמו האנציקלופדיה התלמודית אינו יכול להאפיל על אישיותו רבת האנפין של שטינברג.

נוירולוג ילדים בכיר, חתן פרס ישראל לספרות תורנית, פרופסור לאתיקה רפואית באוניברסיטה העברית, יו"ר אחת הוועדות הציבוריות הגדולות בתולדות המדינה (בנושא הטעון של חוק החולה הנוטה למות), שלאחרונה החל לעסוק גם בתחום הלכתי-תלמודי טהור כמו האנציקלופדיה התלמודית– נראה שעם אחד כזה יש הרבה מאוד על מה לדבר.

לימודים עם אבא


כבר כשהיה בתיכון, ובהמשך כשלמד ב'מרכז הרב' למשך שנה, למד שטינברג את לימודיו התורניים מתוך קריצה לכיוון הרפואה. כל מה שראה בו קשר לרפואה, בין אם היתה זו סוגיה בגמרא, ראשון או אחרון, היה רושם בפנקס מיוחד. במשך השנים הצטבר באמתחתו חומר הלכתי-רפואי רב, שכונס לכדי האנציקלופדיה הרפואית-הלכתית
פרופ' אברהם שטינברג נולד למשפחה שבניה כיהנו מזה דורות כרבנים בפולין. אבי המשפחה, הרב אברהם מנחם הלוי שטינברג זצ"ל (המוכר בשם ספרו 'מחזה אברהם'), היה רבה של העיר ברודי, ונמנה עם גדולי הדור בזמנו. אחרי השואה כיהן נכדו של ה'מחזה אברהם', הרב יצחק שטינברג, כאב בין הדין בתל אביב, ובנו של הרב יצחק, הרב משה שטינברג, מונה לרבה של קריית ים הסמוכה לחיפה.

אחרי השואה, בשנת תש"ז (1947), נולד לרב משה שטינברג בנו היחיד אברהם, עוד בהיותו בגרמניה שאחרי השואה. פרופ' שטינברג אומר כי העובדה שהיה בן יחיד גרמה לאב להשקיע בו את כל מאמציו. כך נוצר מצב שפרופ' שטינברג למד עם אביו תורה יותר מאשר בכל המסגרות האחרות שבהן למד. גם לתיכון הדתי 'יבנה' בחיפה, שם למד, היה הסכם עם משפחת שטינברג, שלפיו ילמד הנער חלק מהזמן עם אביו. את התיכון סיים אברהם שטינברג בשלוש שנים במקום בארבע, "כדי לחסוך זמן".

כבר כשהיה בתיכון, ובהמשך כשלמד ב'מרכז הרב' למשך שנה, למד שטינברג את לימודיו התורניים מתוך קריצה לכיוון הרפואה. כל מה שראה בו קשר לרפואה, בין אם היתה זו סוגיה בגמרא, ראשון או אחרון, היה שטינברג רושם בפנקס מיוחד. במשך השנים הצטבר באמתחתו חומר הלכתי-רפואי רב, שעד שכינסו אותו שטינברג וחבריו היה מפוזר במרחביו האדירים של ים התורה.

"בתחילה היה זה עיסוק חובבני", מספר פרופ' שטינברג. "חשבתי שאם אני הולך להיות רופא אני צריך להיות הכי מוכן לעניין מבחינת ידיעותי התורניות". בהמשך, כשכבר החל בלימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, הוא החל להתקרב לפוסקי הדור ו'להציק' להם בשאלות. בתחילה היה זה הרב אליעזר יהודה ולדנברג, שנפטר לאחרונה – מחבר שו"ת 'ציץ אליעזר' ורבו הבלתי רשמי של בית החולים 'שערי צדק'.

פרופ' שטינברג הוציא לאור כרופא צעיר, בשנת תשל"ח, את הספר 'הלכות רופאים ורפואה', המסכם את ההלכות הנובעות משלושה עשר החלקים הראשונים של 'ציץ אליעזר' שיצאו עד אותה תקופה. "היום יש צורך שמישהו יכנס גם את ההלכות בנושאי רפואה שנובעות מהחלקים הרבים של 'ציץ אליעזר' שיצאו מאז", אומר שטינברג.

בהמשך דרכו החל פרופ' שטינברג להתקרב לרב שלמה זלמן אויערבך, עד שבמשך הזמן נהפך לאחד ממקורביו של גדול הפוסקים.

פרופ' שטינברג נשוי ללין (לבית וינברג) ולהם שלושה ילדים.

איך אנציקלופדיה נולדת

לאחר שסיים את לימודי הרפואה ואת ההתמחות ברפואת ילדים, רצה פרופ' שטינברג להשתלם כנוירולוג ילדים. מקצוע זה, שכמעט לא היה מוכר בארץ, אילץ את שטינברג לעקור לכמה שנים לארה"ב. כשחזר הרבה ללכת לרב אויערבך עם שאלות, שהיו בעצם דיונים. הרב ביקש פרטים, ופרופ' שטינברג צריך היה לאסוף אותם.

לאחר שהתאסף מספיק חומר החל פרופ' שטינברג לערוך את האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית, שלראשונה אספה בצורה שיטתית כל ערך שיש לו רלוונטיות לנושאים של הלכה ורפואה.

הספר כתוב באותה צורה של האנציקלופדיה התלמודית, ונראה שבין השאר זה מה שהוביל את פרופ' שטינברג לעיסוקו הנוכחי, בניהול המערכת של האנציקלופדיה התלמודית. כמו באנציקלופדיה התלמודית, גם כאן דרכו היתה ללמוד את הסוגיה עד הסוף, ולסכם בשורה אחת את דברי הגמרא או הפוסק, כשהכוונה היא להביא את המסקנה גם לאנשים שאינם רגילים ללימוד עיוני מעמיק.

מלבד הסבר ממצה של ההיבט ההלכתי, כל ערך באנציקלופדיה זוכה להתייחסות מכמה כיוונים, שלדעת פרופ' שטינברג יש להם חשיבות לפסיקת ההלכה בנידון. ברוב התחומים הללו פרופ' שטינברג נחשב מומחה לא פחות מאשר בהתמחות הקלינית שלו כנוירולוג ילדים.

בתחילה מובא הרקע ההיסטורי-רפואי של הנושא. ההיסטוריה של הרפואה היא תחום מחקר העומד בפני עצמו, שהקשר שלו לאנציקלופדיה הלכתית-רפואית הנו בכך שהוא מאפשר להבין את הרקע העובדתי שעליו בנויה דעתו של פוסק מסוים בזמן שבו הביע את דעתו בנידון. כך ייתכן ששאלה הנוגעת להשתלות איברים תזכה למענה הלכתי מסוים כאשר רוב השתלות האיברים נכשלו, ולמענה שונה כאשר הרפואה התפתחה ועמה גם סיכויי ההישרדות של מושתלי האיברים.

אחרי תיאור הרקע ההיסטורי מגיע תורו של הרקע המדעי, שבלעדיו כמובן אי אפשר לפסוק בענייני רפואה. בהמשך מובאת גם התייחסות האתיקה הרפואית לנושא.

מדוע מעניינית אותנו האתיקה לצורך קביעת ההלכה?

"ראשית, ישנן שאלות הלכתיות שההלכה טרם התייחסה אליהן. הבאת ההתייחסות האתית לסוגיה יכולה לעזור גם כדי להבין את הלבטים ההלכתיים הנוגעים לעניין.  מלבד זאת, הכרת ההתייחסות המוסרית האוניברסלית לנושא עוזרת לנו להבין את הרקע המוסרי-אוניברסלי של דור מסוים,  ועל רקע כזה בולטת יותר השקפת התורה וההלכה. גישה דומה מצויה כבר בתלמוד, שבו הובאו דעות של חכמי העולם, וכך גם נהגו חלק מהגאונים, בעיקר הרמב"ם.


"אם אדם הולך בשיטת 'תורה עם דרך ארץ', השאלה אם ללמוד רפואה תלויה בו. מעיקר הדין ישנה מצווה ללמוד אסטרונומיה, אולם לדעת כל הפוסקים בדורנו היום אין בכך מצווה. המקצוע היחיד שהעיסוק בו הוא מצווה הנו רפואה. בזה גם שייך לומר 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', לגבי הזמן שהעיסוק ברפואה גוזל מלימוד התורה"
"חוץ מזה", אומר פרופ' שטינברג, "יש לדעת שלא כל מה שחכמי אומות העולם אומרים בהכרח אינו נכון. הר"ן בדרשה י"א אומר  שבעניינים שונים הנוגעים להסדר החיים יש לנהוג על-פי גישות אחרות. לדוגמה, על-פי דין תורה לא ניתן להעניש רוצח אלא אם שני עדים כשרים מעידים על האירוע, ודווקא אחרי התראה, אחרי שהרוצח מקבל את ההתראה. אי הענשה (כפי שהיה אמור להיות על-פי דין תורה הפשוט) של רוצחים יכולה לגרום לנזק ציבורי ניכר. לכאן נכנס גם העניין של 'דינא דמלכותא דינא', שלפעמים גם לו יכולה להיות משמעות".

כיוון שהחוק המחייב בארץ, לצערנו, אינו משפט התורה, ישנה גם חשיבות לרקע המשפטי של הנושא, שגם אותו מביא פרופ' שטינברג באנציקלופדיה.

ספרו של פרופ' שטינברג זכה להסכמות נלהבות מצדם של גדולי הרבנים מכל החוגים, "למרות שזה לא סוג של ספר שהם רגילים לראות". מנגד, האנציקלופדיה גם זיכתה את מחברה בפרסים חשובים, שבראשם פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשנ"ט (1999).

המצווה לעסוק ברפואה

תוך כדי לימודי הרפואה מונה שטינברג למנהלו הראשון של מכון שלזינגר לרפואה והלכה בבית החולים 'שערי צדק'. "אחרי שנפטר ד"ר פלק שלזינגר, מנהלו השני של 'שערי צדק', נוסדה קרן שלא ידעו מה לעשות איתה. ביקשו ממני להיכנס לעניינים, והוצאנו חוברת שכינסה חומר תורני בנושא רפואה. בהמשך יצאה חוברת נוספת שנקראה בשם 'אסיא', שפירושו רופא בארמית. המוטו של החוברת הוא מאמר חז"ל 'אסיא – אסי חיגרתך', כלומר: רופא, רפא עצמך".

החוברת 'אסיא' יוצאת עד היום כחצי שנתון, ונחשבת לבמה המרכזית של דיונים בנושאי הלכה ורפואה. החוברות מקובצות בספרים, ורבים מהמאמרים, כמו גם מנוע חיפוש לכל המאמרים ב'אסיא',  כבר ניתנים לצפייה חינם באינטרנט, באתר מכון שלזינגר.

מכון שליזינגר, שכיום עומד בראשו הרב ד"ר מרדכי הלפרין, עוסק בהוצאת ספרים בנושאי רפואה והלכה, כמו האנציקלופדיה של פרופ' שטינברג, שלאחרונה יצאה בהוצאה מורחבת מאוד ומעודכנת, סדרת ספרי 'נשמת אברהם' בנושאי רפואה על השולחן ערוך של פרופ' אברהם סופר אברהם, וחיבורים מהסוג באנגלית. המכון מקיים גם כנסים בתחומי עיסוקו לרופאים ואחיות, ר"מים וכדומה.

כרופא בן תורה, האם אתה ממליץ לבני תורה צעירים ללמוד רפואה?

"קודם כל יש כאן שאלה ראשונית, אם יש לשלב תורה עם דרך ארץ. זו מחלוקת, וכתבתי על כך באנציקלופדיה. אם אדם הולך בשיטת 'תורה עם דרך ארץ', השאלה האם ללמוד רפואה תלויה באדם. מעיקר הדין ישנה מצווה ללמוד אסטרונומיה, אולם לדעת כל הפוסקים בדורנו היום אין בכך מצווה. המקצוע היחיד שהעיסוק בו הוא מצווה הנו רפואה. בזה גם שייך לומר 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', לגבי הזמן שהעיסוק ברפואה גוזל מלימוד התורה".

יתרה מכך, מסתבר כי בעוד שלדעת הרב משה פיינשטיין המצווה לעסוק ברפואה מוטלת על אדם שכבר למד רפואה, אין חובה על אדם ללמוד זאת מלכתחילה. לדעת הרב הרצוג, לעומת זאת, ישנה מצווה בעצם לימוד הרפואה, ולא רק בעיסוק בה.

פרופ' שטינברג מספר כי פעם הגיע לרב שלמה זלמן אויערבך עם שאלה שעלתה בלימודו עם החברותא שלו, שאינה קשורה לרפואה. הרב הביע את פליאתו, כיצד הוא עוסק בשאלות שאינן קשורות לרפואה, כאשר עתה מוטל עליו להקדיש עצמו ללימודי רפואה החשובים.

בית חולים יהודי אנטישמי


"בפני חולה הנוטה למות ישנן כמה אופציות. האתיקה הרפואית חידדה את האופציות ואמרה שחלק מהשאלות אינן כלל בתחום סמכותה של הרפואה, גם אם היא מציעה פתרון. ההלכה, בניגוד לאתיקה, מכריעה. האתיקה מציגה את הנתונים ואינה מתיימרת לפסוק"
לרופאים דתיים כדאי לעבור את ההתמחות בבתי חולים דתיים, כמו 'שערי צדק', כדי לא להיכנס לבעיות בשמירת המצוות?
"לדעתי, כן. אני עשיתי את ההתמחות ב'שערי צדק'. אבל כל זה רק בתנאי שההתמחות של הרופא לא תיפגע, כיוון שאם לא יעשה את ההתמחות במקום טוב זה פיקוח נפש עבור החולים שיצטרך לרפא בעתיד".

פרופ' שטינברג מספר כי כשנסע לחו"ל כדי להתמחות כנוירולוג ילדים הוא התקבל לכמה בתי חולים, אך בחר בבית החולים על שם אלברט איינשטיין, המסונף לישיבה-יוניברסיטי, מתוך הנחה ששם יהיה לו קל יותר לשמור  מצוות. כשהגיע למקום התברר לו כי מקימי בית החולים היו מפליטי בית החולים היוקרתי של קולומביה, שאז היתה בו נטייה אנטישמית שלא לאפשר לרופאים יהודיים להתקדם. בצר להם נענו רופאים אלו להצעת הישיבה-יוניברסיטי, כאשר הם חדורים שנאה ליהדותם, שהצרה את צעדיהם בבית החולים של קולומביה.

בבית החולים חויב שטינברג במכוון לעבוד כרגיל בשבת, ולא הסכימו להיענות לשום סידור של החלפת משמרות. הוא נאלץ לשכור על חשבונו סטודנט סיני לרפואה, שיעשה עבורו את מלאכות שבת האסורות. הסיבה שאישרו לו לקחת את ה'גוי של שבת' הזה היתה בגלל שהוא סטודנט לרפואה, ובכך שהוא עוזר לרופא הבכיר ממנו הוא גם לומד רפואה – אלמלא כן לא היו מאשרים לו גם את זה. סידור זה נמשך שנתיים.

לבית החולים היה פרופ' שטינברג מגיע בשבת באמצעות תחנת מוניות של גויים, שלהם היה משאיר את הכסף מערב שבת, מגיע למונית ולא אומר כלום, והנהג היה יודע מעצמו לאן לקחת אותו, כדי שלא תהיה בעיה של אמירה לגוי בשבת, שגם היא אסורה. שבת אחת לא הגיע פרופ' שטינברג, והנהגים התעקשו שייקח את הכסף חזרה ולא ישאיר להם אותו לצורך השבת הבאה.

בין הרופא לחולה

פרופ' שטינברג הוא מחלוצי העיסוק באתיקה רפואית בארץ, ומאז תשמ"ח (1988) הוא מנהל את המרכז לאתיקה רפואית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.

לאתיקה הרפואית הגיע פרופ' שטינברג כהמשך לעיסוקו בצד האתי-יהודי של הרפואה. "מקצוע זה נועד לתת הסבר לאפשרויות השונות העומדות בפני החולה", מסביר פרופ' שטינברג. "לדוגמה, בפני חולה הנוטה למות ישנן כמה אופציות. האתיקה הרפואית חידדה את האופציות ואמרה שחלק מהשאלות אינן כלל בתחום סמכותה של הרפואה, גם אם היא מציעה פתרון. למשל, במקרה של עובר עם מום – הרפואה יכולה להציע להפיל אותו, אך הדילמה אינה מהתחום המדעי – האם יש להפיל, עד איזה שלב של ההיריון אפשר להפיל וכדומה". פרופ' שטינברג מסביר כי ההלכה, בניגוד לאתיקה, מכריעה. האתיקה מציגה את הנתונים ואינה מתיימרת לפסוק כדעת אתיקן זה או אחר. 

פרופ' שטינברג מספר כי כשלמד באוניברסיטה לא לימדו כלל אתיקה רפואית במסגרת לימודי הרפואה, והיום אין אוניברסיטה שאינה מלמדת את התחום "ברמה זו או אחרת". למרות זאת, בארץ עדיין אין דיסציפלינה מוכרת של 'אתיקה רפואית' בפני עצמה, שאיננה חלק מלימודי ההכשרה של רופא.

האם הרפואה המודרנית אינה עסוקה יותר מדי בפתרון בעיות ופחות מדי ברפואה מונעת – תחום שהרפואה האלטרנטיבית עוסקת בו הרבה?

"הרפואה בעבר היתה ברמה מדעית נמוכה", הוא אומר, "בעוד שההתייחסות לצד האנושי היתה ברמה גבוהה. בראשית ימי הרפואה המודרנית הכיוון התהפך, ונוצר מצב של התעלמות מהצד האנושי, והשאלה היתה האם המחלה מעניינת. היום ישנו שוב מהפך, והעובדה שאתיקה רפואית היא מקצוע חובה בלימודי רפואה מעידה על כך.

"צריך לזכור שעד לפני כמאה שנה תוחלת החיים הממוצעת היתה שלושים שנה. היום היא כמעט שולשה. אנשים מגיעים לגיל זקנה, שם קיימות מחלות שהרפואה עדיין אינה יודעת כיצד להתמודד איתן, וכך אנשים מתים. תוחלת החיים גדלה כל-כך בעיקר בגלל שהרפואה המודרנית למדה להתמודד עם מחלות זיהומיות, ומכאן שאבה הרפואה הקונבנציונלית את כוחה. היום מתברר שישנן מחלות זיהומיות, כמו האיידס, שאיננו יודעים כיצד להתמודד איתן. העובדה שאנשים התאכזבו מהרופא, הנתפס אצל חלק מהציבור כאדם מתנשא שהתעלם מהצד האנושי, הובילה לפריחתה של הרפואה האלטרנטיבית.

"אני לא שייך לרופאים שפוסלים את הרפואה האלטרנטיבית, שלדעתי יש לקרוא לה 'משלימה'. תפקידה לא לפסול את הרפואה הרגילה אלא להשלים אותה. מרפואה זו יש לרופאים הרגילים ללמוד את הצד האנושי של ההתייחסות לחולים כאל בני אנוש ולא כאל אובייקטים".

ניסיון מהחיים


"אני לא שייך לרופאים שפוסלים את הרפואה האלטרנטיבית, שלדעתי יש לקרוא לה 'משלימה'. תפקידה לא לפסול את הרפואה הרגילה אלא להשלים אותה. מרפואה זו יש לרופאים הרגילים ללמוד את הצד האנושי של ההתייחסות לחולים כאל בני אנוש ולא כאל אובייקטים"
תחום נוסף של 'רפואה ו...' שעוסק בו פרופ' שטינברג הוא רפואה ומשפט. הקלסרים העמוסים לעייפה במשרדו ב'שערי צדק' מכילים חוות דעת מקצועיות רבות שהוא מתבקש לתת לבתי משפט. חוות הדעת יכולות להיות נוגעות הן להתמחותו הרפואית כנוירולוג ילדים, הן לבקיאותו באתיקה רפואית והן לשם שיצא לו כמומחה בענייני רפואה והלכה.

הזדמנות לפעול 'בגדול' בהשפעה על חוקי המדינה היתה לפרופ' שטינברג בשנת תש"ס (2000), כשמונה על-ידי שר הבריאות בניזרי ליו"ר הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות. הוועדה, שמנתה 59 אישים מכל רחבי הקשת הציבורית והיתה מהגדולות שידעה המדינה בנושא מוגדר, הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן: להחליט על מדיניות מוסכמת כלפי חולה הנוטה למות. החוק שהתקבל בכנסת נכנס לתוקף לפני כחודש.

למרות שהוועדה היתה מורכבת מדמויות המגיעות ממקומות רוחניים שונים ואף מנוגדים, הדיונים היו ענייניים. "שני דברים הועילו לשמירה על ענייניות הדיונים: האחד הוא שסגרנו לתקשורת את הדיונים – כי הערכתי שאם תהיה תקשורת יהיו מצד אחד אנשים שיאמרו דברים שאינם מאמינים בהם, ומצד שני יהיו שיפחדו לומר בגלוי את דעתם האמיתית. דבר שני שהועיל הוא העובדה שאפשרנו לכל אחד לומר את כל מה שהוא רוצה, בלי הגבלת זמן".

את מה שבא בהמשך לידי ביטוי בחוק החולה הנוטה למות הכיר פרופ' שטינברג גם ממקום קרוב. כשאביו החולה הגיע לשלב הסופי של חייו הוא היה מחוסר הכרה וגם סופני מבחינת מצבו הנוירולוגי. מה שהחזיק אותו בחיים היה תרופה לשמירה על לחץ דם, שהגיעה מתוך שקית שהאחות היתה מחליפה כל פעם כשנגמר בה החומר. פרופ' שטינברג התייעץ עם הרב אויערבך, שהורה לו שלא לחבר שקית חדשה כאשר החומר בשקית מסתיים.

"זו היתה החלטה קשה", הוא מספר, "והיה לי מזל שהיתה לי גישה לרב אויערבך. למרות שידעתי את דעתו והייתי מסוגל לומר זאת לכל אחד אם היה שואל אותי, היה לי קשה ליישם זאת במקרה האישי שלי מבלי שקיבלתי הוראה מפורשת מהרב אויערבך".
קודם כל רופא

מעניין להזכיר לסיום שעל אף תחומי עיסוקו המגוונים, יחד עם הצטרפותו לצוות המנהל של האנציקלופדיה התלמודית (ראה מסגרת) ממשיך פרופ' שטינברג לשמש כנוירולוג ילדים בכיר בבית החולים 'שערי צדק', ועוסק בעבודה יומיומית של ריפוי ילדים. "זה התחום שהשקעתי בו הכי הרבה זמן", הוא מסביר, "ואם אני עדיין יכול לתרום בזה – זו עדיין חובתי".

חיים חדשים למפעל ותיק

לפני כארבעה חודשים וחצי הוסיף פרופ' אברהם שטינברג למגוון התחומים שבהם הוא עוסק תחום חדש. הפעם התחום אינו קשור לרפואה וכשלעצמו הוא אינו חדש, אלא אפילו ישן מאוד. מדובר באנציקלופדיה התלמודית, שאף שכבר מלאו לה שישים שנה הגיעה רק לחצי מגודלה הסופי המשוער. פרופ' שטינברג הצטרף לרב יהושע הוטנר בניהול ובראשות מערכת האנציקלופדיה, כשהרב הוטנר נמצא באנציקלופדיה מאז שנותיה הראשונות.

את ערכי האנציקלופדיה קבע כבר הרב שלמה יוסף זוין, עורכה הראשון של האנציקלופדיה. כאשר מצאו הרב זוין ורבנים חשובים אחרים שעבדו במהלך השנים באנציקלופדיה התלמודית חומר על ערך מסוים, הם הכניסו אותו בכרטיסיה של אותו ערך, גם אם הערך לא נכתב כלל בזמנו.

פרופ' שטינברג אומר שבהכנת האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית נעזר רבות באנציקלופדיה התלמודית, וגם כתב את ספרו בסגנונה. הוא מתייחס להבדלים בכמות הזמן שנדרשת לכתוב את שתי האנציקלופדיות, ואומר שכאשר אדם אחד עובד על יצירה הוא משלים אותה מהר יותר (בין הוצאת הכרך הראשון והאחרון של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית עברו 11 שנים בלבד), אך מצד שני יש בה יותר סבירות לטעויות.

כבר מראשיתה של האנציקלופדיה התלמודית ידוע היה שיעברו שנים רבות עד שהמלאכה תושלם. פרופ' שטינברג מספר ששאלו את הרב זוין מה יהיה כתוב בערך 'תשעה באב', שנמצא אי שם בכרך האחרון, לכשיצא. הרב זוין ענה בבת שחוק שיהיה כתוב בו שזה היה יום אבל שהיו מציינים לפני שנבנה בית המקדש.

כדי להמחיש את העבודה הקפדנית בהכנת האנציקלופדיה מספר פרופ' שטינברג כיצד נולד כל ערך. לכל ערך ישנו עורך, שנעזר בחומר שנאסף במשך השנים בקשר לאותו ערך, יחד עם חומרים שאוספים עבורו. הגרסה הראשונה של הערך עוברת למבקר ענייני, שבודק, מעיר ומחזיר את הערך עם ההערות לעורך. זה מחויב להתייחס לכל הערה, ולנמק מדוע אינו מקבל אותה אם אכן זה המצב. כך נוצר משא ומתן שאורך זמן. בשלב הבא הערך עובר עוד שני סוגי ביקורות: ביקורת מקורות, לוודא שישנה התאמה בין המקור למראה המקום שלו, וביקורת לשונית, והערך מסוגנן בסגנונה האופייני של האנציקלופדיה. אז שוב חוזר הכל לעורך הערך. בהמשך מגיע הערך לעורך הראשי של האנציקלופדיה – שכיום זהו הרב זלמן נחמיה גולדברג, וגם הוא מבקר את התוצאה.

"בדורנו ישנן עבודות חשובות ומבורכות", אומר פרופ' שטינברג, "אך כאן ישנה כוונה שהאנציקלופדיה תיהפך להיות חיבור לדורות, ולכן ישנה הקפדה שהדברים יהיו מדויקים ושלמים. מובן שאחרי כל הביקורות גם כאן אפשר למצוא טעויות, אך משתדלים שהן יהיו מינימאליות".

לאחרונה סבלה האנציקלופדיה ממשבר כלכלי, ובמשך שנה וחצי לא קיבלו העובדים משכורות. לכן חל עיכוב בהוצאת הכרך החדש, כאשר הקודם (כרך כו) יצא כבר לפני כשלוש שנים. הצטרפותו של פרופ' שטינברג לניהול המערכת, יחד עם כניסתו של חיים פלק לתפקיד המנהל האדמיניסטרטיבי, נועדה לרענן את האנציקלופדיה הוותיקה.

פרופ' שטינברג חותר למצב שבו כל שנה יצא כרך. לשם כך הוא מעוניין להגדיל את מצבת כוח האדם. "זהו דבר מאוד לא פשוט, כי צריך לכך אנשים מיוחדים. ראשית, עליהם להיות בעלי היקף ידיעות גדול; אך זה לא מספיק. עליהם גם לדעת להתנסח בכתב, ולכתוב בהתאם לכללי הכתיבה הנוקשים והמיוחדים של האנציקלופדיה".

אין צורך להיחפז. גם לפי תחזיתו האופטימית של פרופ' שטינברג יש עוד כ-25 שנה עד שהמלאכה תושלם, בעזרת ה'.

אמצעי נוסף להאצת העבודה הוא הכנסת טכנולוגיה של רשת בין צוות הכותבים והעורכים, שבאמצעותה ייחסך זמן רב, כאשר כותב הערך והמבקר יעסקו באותו נושא במקביל. פרופ' שטינברג מספר כי לא כל אחד יכול להתרגל למהפך הטכנולוגי הזה.

עלתה הצעה לפתוח את האנציקלופדיה לציבור הרחב, שיהיה משהו כמו ויקיפדיה – דבר שהוא טוב מבחינה חינוכית, אלא שיש לבדוק כיצד לשמור בכל זאת על האיכות המוקפדת של האנציקלופדיה. במקרה שפרויקט זה יצא אל הפועל ישודרג גם האתר הישן של האנציקלופדיה. דבר זה מעורר שאלות מה לעשות עם האתר בשבת, במיוחד לאור העובדה שהשבת נכנסת ויוצאת במקומות שונים בעולם בזמנים שונים.

ספר לכולם


לפני מותו היה אביו של שטינברג מחוסר הכרה וגם סופני מבחינת מצבו הנוירולוגי. מה שהחזיק אותו בחיים היה תרופה לשמירה על לחץ דם. פרופ' שטינברג התייעץ עם הרב אויערבך, שהורה לו שלא לחבר שקית חדשה של תרופה כאשר החומר בשקית מסתיים. "למרות שידעתי את דעתו, היה לי קשה ליישם אותה מבלי שקיבלתי הוראה מפורשת מהרב אויערבך"
פרופ' שטינברג אינו עוסק רק בייעול עבודת המערכת. בכוונתו לפתוח את האנציקלופדיה בפני קהל רחב. "האנציקלופדיה כפי שהיא כיום מוסיפה הרבה מאוד לתלמיד חכם, לרב ולדיין, אך לאדם הפשוט זה עדיין קשה". לאחרונה הוציאו שני ספרים שנועדו לפתוח את האנציקלופדיה לציבור גדול יותר. ספר אחד יצא על חנוכה, וספר שני על ההגדה של פסח. לקחו ערכים הנוגעים לעניין וסידרו אותם בצורה קלה יותר, שאינה דורשת אורך רוח כדי להבין את השתלשלות הדברים. בהמשך עובדים גם על מחזור ליום כיפור, שיהיה מורכב – מלבד מהלכות היום – גם מהלכות הלקוחות מערכי האנציקלופדיה הרלוונטיים. רעיון נוסף הוא להצמיד ערכים רלוונטיים לדף היומי. כך גם יישארו לאנשים מסקנות הלכתיות מהדף היומי אותו למדו.

פרופ' שטינברג מקווה שיוזמות אלו יפתחו את האנציקלופדיה ה'כבדה' בפני קהל רחב יותר. "אפילו אדם שיודע קצת ללמוד יוכל להפיק מכך תועלת מרובה. יש לי עניין שבבתים רבים תהיה האנציקלופדיה עצמה, או התוצרים שלה".

מעניין לציין שגם בעבר הרחוק חל שינוי בסגנונה של האנציקלופדיה. בעוד שכרך א מכיל 209 ערכים, כרך כו מכיל 17 ערכים בלבד, כשכמות העמודים זהה פחות או יותר. "בהתחלה", מסביר פרופ' שטינברג, "הרב זוין התכוון יותר ללקסיקון מאשר לאנציקלופדיה בצורתה הנוכחית, והובאו רק עיקרי הדברים. בהמשך הרב זוין הרחיב בעצמו את הערכים, ומספר הערכים לכרך ירד. בשנים האחרונות הרחיבו מאוד את הערכים, וזה נהיה רחוק מדי לצד השני. אנו רוצים להביא לאיזשהו אמצע – מצד אחד רחב עם הרבה הפניות, ומצד שני שיישאר בגדר אנציקלופדיה".

באנציקלופדיה, שנוסדה על-ידי הרב מאיר בר-אילן (בן זקוניו של הנצי"ב מוולוז'ין ומנהיג תנועת 'המזרחי'), שותפים כל חלקי היהדות הדתית. שמות גדולים השתתפו במשך השנים בכתיבת האנציקלופדיה ובעריכתה, וביניהם אפשר להזכיר את ראשי ישיבות חברון, מיר ו'קול תורה', הרב ולדנברג ועוד רבים אחרים. רבים מגדולי הדור נתנו את הסכמתם הנלהבת למפעל.

ביד הרב הרצוג, המוציא את האנציקלופדיה, פועל גם מכון התלמוד הישראלי השלם, העוסק בהוצאת כתבי ראשונים ובהוצאת התלמוד לפי כמה כתבי יד, ובכך הוא נחשב למוביל בעולם בתחום של השוואת גרסת התלמוד שלנו לכתבי היד. פרופ' שטינברג מספר כי נוסף לכך "נעשתה שם עבודה אדירה של סימון למעלה ממיליון כרטיסים, שבהם כתוב מה ראשונים שאינם עוסקים ישירות בדף גמרא מסוים אמרו על אותו דף. ישנה כוונה להקליד את החומר ולהפוך אותו לתקליטור".

את האנציקלופדיה התלמודית אפשר כבר כיום לרכוש בתקליטור, הן בפני עצמה והן עם פרויקט השו"ת של בר-אילן. גם כאשר האנציקלופדיה יוצאת במתכונת הרגילה של ספר מודפס נעשים עדכונים, כאשר משתדלים לשמור על העימוד המקורי ועל ההפניות, והערה חדשה תצוין לדוגמה בסימון '77א', כדי שלא לפגוע בסימון ההערות הבאות.

פרופ' שטינברג חוזר ומדגיש במהלך הראיון את ייחודה של האנציקלופדיה בעולם הספרים התורני. "אומרים שיש פוסק לדורו ופוסק לדורות. ישנם פוסקים רבים שבדורם נחשבו לגדולים, אך בימינו לא שמענו עליהם, ורק בודדים מכל דור נשאר רישומם לדורות. כך גם בעולם הספרים, יש ספרים שמצוינים לדורם ויש כאלה שמצוינים לתמיד. ככל שמשקיעים יותר בדייקנות, יש להם יותר סיכוי להישאר לדורות.