גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 226ראשיהפצה

רמטכ"ל ה"התנתקות" הולך הביתה - שולחן עורך

דווקא ההצלחה הגדולה של חלוץ בגירוש היא שהביאה לכישלונו בלבנון ● מובילי המהלכים ההרסניים צריכים לשלם מחיר
18/01/07, 14:25
עמנואל שילה

1.  'גשמי קיץ', סרטם המטלטל המאלף והמומלץ של מנשה רז ורם לנדס, מתעד מקרוב את תפקודה של צמרת צה"ל בימי הנסיגה והגירוש מעזה וצפון-השומרון. הרמטכ"ל והצמרת הפיקודית, בהחלטה מלאת ביטחון עצמי שרק חלוץ עצמו יכול היה לקבל, נתנו למצלמות של רז ולנדס לעקוב אחריהם בזמן אמת. אלופים ותתי-אלופים בצה"ל צולמו בעת התייעצויות מבצעיות וקבלת החלטות וגם במהלך הביצוע בשטח. לקראת הגירוש ובעת הגירוש הם דיברו על דעותיהם ותחושותיהם, תוך חשיפה עצמית שלא ראיתי מעולם בשום סרט על צה"ל.

כמובן, הכוכב הראשי של הסרט הוא חלוץ עצמו. המצלמה לא מפסיקה לעקוב אחריו גם  בעת שהוא ממריא לטיסת אימונים, וגם כשהוא מכין קפה במטבח ביתו הנאה, בבוקר של אחד מימי הגירוש.

שלושה חודשים לאחר הגירוש חזר מנשה רז אל בית הרמטכ"ל עם שאלה נוספת: "אתה לא מתפתה לראייה היסטורית שאתה תהיה רמטכ"ל ההתנתקות?".

חלוץ קוטע את השאלה וממהר להשיב: "מנשה, יש לי עוד שלוש שנים ומשהו להיות רמטכ"ל. אתה יודע כמה דברים עוד יקרו פה? אני עוד אקבל יותר מ'טייטל' אחד, אני מניח. כמובן, אני לא יודע איזה 'טייטל' זה יהיה, אבל יותר מאחד בוודאות".

2.  הסרט, שהפקתו הושלמה לאחר המלחמה האחרונה, מסתיים בכתובית הבאה, שכמו לקוחה מדו"ח של ועדת חקירה: "בזמן שחלוץ ומפקדי אוגדות הקו הראשון של צה"ל נאלצו לעסוק בתכנון וביצוע מבצע פינוי האזרחים מבתיהם, הוזנחו ההכנות למלחמה האמיתית של ישראל מול חיזבאללה בלבנון. חלוץ צדק. הוא לא ייזכר רק כרמטכ"ל ההתנתקות".

לא ברור את מי מאשימים עורכי הסרט בהזנחת החזית מול חיזבאללה. אולי התכוונו להאשים את עקורי גוש קטיף על שלא קיבלו עליהם את הדין, סירבו לנטוש את יישוביהם, ובכך אילצו את צה"ל להשקיע את כל מעייניו במבצע עקירתם. תהיה כוונתם אשר תהיה, הדברים בהחלט יכולים להיקרא גם כהאשמה כלפי הדרג המדיני שהטיל על צה"ל תפקיד לא לו, ובכך אילץ אותו להזניח את משימותיו החשובות באמת. אפשר גם לקרוא את הדברים כהאשמה כלפי חלוץ וחבריו, שנרתמו למשימה המשטרתית שהוטלה עליהם בלי שיתאמצו להתריע על המחיר המסוכן של ההירתמות הזאת.

3. עורכי 'גשמי קיץ' עוד לא ידעו לומר שחלוץ טעה כשצפה לעצמו עוד למעלה משלוש שנים בתפקיד. הם צדקו באומרם שהוא לא ייזכר רק כרמטכ"ל ההתנתקות, אלא בעיקר כרמטכ"ל הכושל של המלחמה בלבנון, שנאלץ להתפטר במחצית הקדנציה שלו. אבל במידה רבה נכון לומר שגם הכישלון הזה שורשו בהתנתקות - ולא רק בגלל שריכוז כל המאמצים במלחמת האחים בדרום גרם להזנחת המלחמה מול האויב החיצוני בצפון.

הכשל של רמטכ"ל ההתנתקות מתחיל בעצם נסיבות מינויו. בוגי יעלון, רמטכ"ל מוערך, נדחף החוצה לאחר שלא הסתיר את מורת רוחו ממהלך הנסיגה מעזה, שאותו כינה "רוח גבית לטרור". הבחירה בחלוץ כיורשו היתה נגועה בשיקולים זרים של משפחת שרון, שראתה בחלוץ את האדם הנכון לביצוע יעיל של הגירוש. במדינה מאוימת כמו ישראל המחשבה הזאת מצמררת, אבל זו ככל הנראה האמת: חלוץ נבחר למען תכלית עיקרית אחת - ביצוע נחוש ויעיל של הגירוש והעקירה. רמטכ"ל ההתנתקות.
ואכן, חלוץ סיפק את הסחורה, התרכז במשימת הגירוש וביצע אותה בנחישות וביעילות. אבל כשהוחלפו ראש הממשלה ושר הביטחון, התברר למפרע שמינויו של איש חיל האוויר לרמטכ"ל היה הימור מסוכן על ביטחונה של ישראל.

ראש ממשלת ההתנתקות אריאל שרון, עם כל חסרונותיו, היה עתיר ניסיון צבאי וביטחוני. שר הביטחון שלו, שאול מופז, היה רמטכ"ל בדימוס משופשף ומנוסה, גם אם לא מבריק. בגיבוי הידע והניסיון של שני אנשי חילות-השדה הללו, אפשר היה אולי לערוך ניסיונות ולהושיב בכס הרמטכ"ל את מי שינחיל לכלל צה"ל שיטות פעולה ארגון וחשיבה מתקדמות מבית מדרשו של חיל האוויר. גם שר ביטחון אזרחי עשוי לתרום למערכת הצבאית ולהוציאה מקיבעון מחשבתי, ובלבד שמעליו ומתחתיו בשרשרת הפיקוד הביטחונית יושבים ראש ממשלה ורמטכ"ל בעלי ידע וניסיון צבאי. אבל השילוב של משולש חסרי-הניסיון אולמרט-פרץ-חלוץ התגלה כהרסני.

4.  אין ספק שהצלחתו במשימת ההתנתקות העצימה אצל חלוץ את אחת התכונות שגרמו לו להיכשל בלבנון: הביטחון העצמי המופרז. למרות היותו חסר ידע וניסיון בקרבות יבשה, חלוץ מיעט להתייעץ במהלך המלחמה, והסתמך יותר מדי על דעת עצמו. הביצוע החלק והמהיר של הגירוש נתן לו תחושה שהוא מצביא יוצא מן הכלל. חלוץ רק שכח, כמו עוד הרבה שותפים לניצחון המזהיר במלחמת ששת-ימי-ההתנתקות, שהניצחון ההוא הושג מול יריב שכלל לא ניסה לנצח או להעמיד התנגדות של ממש. למעשה, היריב שהכרעתו מתועדת כעת גם באלבום-ניצחון משטרתי מפואר, לא האמין שמותר לו לנצח. בדיעבד מסתבר שההיפך הוא הנכון. דווקא הצלחתו של חלוץ בגירוש היתה לו לרועץ.

5. כאן המקום להוסיף עוד נקודה לחשבון הנפש המתמשך של המחנה הכתום.

הסכנה של הריסת המשמעת בצה"ל היתה נימוק מרכזי בפיהם של מי שהורו לנו לתת יד למהרסינו ומחריבינו ולא לסרב לפקודת הגירוש. הללו טענו שמסגרת צבאית חייבת לשמור על ציות ומשמעת לכל פקודה, גם פקודה אנטי-מוסרית ואנטי-הלכתית, שאם לא כן ייהרס הצבא וכולנו נגיע לידי פיקוח נפש. תחת חסותה של טענה זו שיתפו פעולה עם הגירוש גם אנשי יחידות עורפיות, וגם חיילים שיכלו להשתמט מהמשימה על ידי הדחה עצמית מקורסים או בקשה להשתחרר משירות קבע, בלי שיצטרכו להפר חוק או לסרב פקודה.

היו גם מי שטענו שלא רק לחיילים אסור לסרב, אלא גם אסור שכוח ההתנגדות האזרחי יגבר על כוחות הגירוש הצה"ליים, כי אוי לנו אם צה"ל יתגלה כמי שקצרה ידו מלמלא את משימותיו.

אבל את מה שביקשנו לחסוך בעזה קיבלנו בלבנון. בעזה לא התפטר ולו קצין בכיר אחד כדי לא לקחת חלק בפשע הגירוש. אבל בצפון התפטר אלוף הפיקוד אודי אדם, האיש שבתפקידו הקודם העמיד את המערך הלוגיסטי המשומן של כוחות הגירוש. התפטר גם מפקד האוגדה תא"ל גל הירש. מפקדי שאר האוגדות, ביניהם תא"ל גיא צור שהיה בורג מרכזי מאוד בגירוש, התגלו כמי שקצרה ידם מלמלא את משימתם. עשרות צוותי חקירה עסקו בחקירת הכישלון, וצה"ל כולו הועבר תחת שבט הביקורת. ולבסוף, הרמטכ"ל נאלץ להתפטר.

האם סירוב לפקודת הגירוש של אלפי חיילים וקצינים דתיים, ובעקבותיהם גם חילונים, היה עלול לגרום נזק גדול כל כך, כמו שגרם הכישלון הזה בשדה המערכה? האם לא נסחפו מעט מי שדיברו על כישלון של צה"ל במשימת הגירוש כעל אפוקליפסה, פיקוח נפש כללי וסכנה לעצם קיומה של המדינה? האם לא הפרזנו בלקיחת אחריות על משימה המוטלת על אחרים, תוך הזנחת המשימה שאיש מלבדנו לא ייקח על עצמו - הצלת ההתיישבות? ולבסוף, האם באמת ברור שהסכנות הביטחוניות שבעקבות הגירוש חמורות פחות מסכנת ערעור מסוים של המשמעת בצה"ל בגלל סירוב אידיאולוגי למלא משימה משטרתית?

6.   את התפטרותו של רמטכ"ל ההתנתקות יש לקבל בברכה ובסיפוק - ולא מתוך שמחה לאיד. מי שהובילו מהלכים הרסניים מהסוג הזה צריכים להרגיש שהציבור כועס עליהם, כדי להרתיע את מי שיבקשו להמשיך בדרכם.

בימים אלו מלאה שנה לפשיטה המשטרתית האלימה והפוגרומיסטית בעמונה. המערכת השלטונית והמשפטית לא גבתה עד היום מחיר מאף אחד מבין מובילי המבצע הנפשע הזה. קציני משטרה שפיקדו על דיכוי המהומות האלימות והמסוכנות של ערביי ישראל בשנת תשס"א (אוקטובר 2000) שילמו מחיר אישי כבד, אבל מפקדי פוגרום עמונה אפילו לא נדרשו לעמוד בפני ועדת חקירה. רק שוטרים מדרג נמוך יותר עומדים לדין, בזכות עבודת קודש שאותה מובילה אורית סטרוק, אשר זוכה לשיתוף פעולה מאוד מוגבל מצד רשויות החוק.

בנסיבות אלו, גביית מחיר ציבורי-חברתי היא צעד הכרחי למניעת הפשע הבא. על כן יש לברך על ההפגנות מול ביתו של האלוף יאיר נווה, ועל כך שיונתן בשיא, מי שהיה ראש מנהלת הגירוש, נאלץ לעזוב את ביתו. בניגוד למה שנאמר בתקשורת, בשיא לא סבל מ'התנכלויות'. ביתו לא נרגם באבנים, גלגלי רכבו לא פונצ'רו, וכפי שהוא עצמו כתב - רוב חברי המשק קיבלו אותו. אלא שהאיש אשר גויס לתפקידו מתוך כוונה שהכיפה שלראשו תעניק לגיטימציה לתכנית האכזרית וההרסנית, התקשה לשאת את ההסתייגות והכעס מצד חלק מחבריו.

ככל הנראה מצפונו מעיק עליו. הלוואי שיזכה לעשות תשובה, להודות קודם כל בחטאו, ולרתום את כישרונו הביצועי והכלכלי כדי לתקן את אשר עיוות.