חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 227ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

25/01/07, 13:00
אבי סגל

קשה להאמין, אבל

בעבר הלא רחוק, הייתה אלטרנטיבה להנהגה.

בעבר הלא רחוק, למרות שהייתה אלטרנטיבה להנהגה, לא החלפנו אותה פעם בשנתיים.

בעבר הלא רחוק, מטרתה של תוכנית מדינית חדשה הייתה להביא שלום.

בעבר הלא רחוק, השלב הבא בקריירה של מזכ"ל הסתדרות היה גמלאי.

בעבר הלא רחוק, הצלחנו להילחם באיום הגרעיני גם בלי שר לעניינים אסטרטגיים.

בעבר הלא רחוק, אש והפסקת אש היו דבר והיפוכו.

בעבר הלא רחוק, שופטים ופוליטיקאים היו דבר והיפוכו.

בעבר הלא רחוק, אדם יכול היה להגיש תביעה בבית המשפט ולזכות בה עוד בחייו.

בעבר הלא רחוק, מו"מ על שחרור חייל חטוף לא היה נערך על ידי אביו של החייל.

בעבר הלא רחוק, משפחות נרצחים לא היו שוכרות חוקרים פרטיים.

בעבר הלא רחוק, כשמישהו היה מודה ברצח ומשחזר את המעשה, היינו בטוחים שהתיק סגור.

בעבר הלא רחוק, כשהמשטרה הייתה מודיעה שהתיק סגור, היינו בטוחים שהתיק סגור, גם אם החשוד לא הודה ולא שחזר.

בעבר הלא רחוק, כשפרצו אלינו לבית, לרכב או לחווה - היינו מתקשרים למשטרה.

בעבר הלא רחוק, כשהיינו מתקשרים למשטרה, היא הייתה מגיעה.

בעבר הלא רחוק, עיתונאי היה מסוגל להשיג סקופים בלי לשמוע הדלפה אחת.

בעבר הלא רחוק, אפשר היה למצוא עורך ימני בעיתון יומי גדול.

בעבר הלא רחוק, כשחבר כנסת אלמוני היה נחקר במשטרה, היינו מסוגלים לנחש מאיזו מפלגה הוא.

בעבר הלא רחוק, אפילו כוכבי רוק התביישו להודות בקשר עם מעריצות צעירות, שלא לדבר על שרי משפטים.

בעבר הלא רחוק, אנשים הטרידו עצמם בשאלה כיצד ארקדי גאידמק השיג את הכסף.

בעבר הלא רחוק, יכולנו להעביר את החשבון שלנו לבנק טוב יותר.

בעבר הלא רחוק, כששוערי כדורגל ספגו שערים מצחיקים, חשבנו שהם פשוט לא בכושר.

בעבר הלא רחוק, אפילו אם כולנו היינו מאחדים אנרגיות, אורי גלר לא היה מקבל עבודה בטלוויזיה הישראלית.

בעבר הלא רחוק, חשבנו שיותר גרוע לא יכול להיות.
 
דן חסכן

כמעט אין חולק על כך שדן חלוץ היה חייב להתפטר. ובכל זאת, נניח לרגע שבזמן המלחמה היה לנו רמטכ"ל אחר: אסטרטג נפלא, טקטיקן מעולה, אישיות מזהירה – הרמטכ"ל המושלם; ונניח שהרמטכ"ל המושלם היה מפקד על צבא מושלם: מפקדים טובים, פקודות ברורות, חיילים מאומנים וימח"ים מלאים; ונניח שחילות היבשה של צה"ל היו מופעלים כבר בתחילת המלחמה, ושכל אחד היה יודע את תפקידו, ושהלחימה עצמה הייתה מקצועית, עם אפס תאונות מבצעיות.

אפילו היה כל זה קורה, האם אז היינו מנצחים במלחמה? האם היינו מחסלים סופית את איום החיזבאללה, בעוד חייליו מתחבאים בקרב אזרחים? האם שר הביטחון היה מתיר לכבוש את לבנון? האם התקשורת היתה מפסיקה להפריע לפעילות המבצעית ולדרוש דד-ליין לסיום המלחמה? האם קונדוליסה לא היתה מסיימת אותה בטרם עת? האם היינו מסוגלים למנוע התחמשות מחודשת של החיזבאללה אחרי המלחמה? האם החיילים החטופים היו שבים הביתה?

אולי בכלל יש לשבח את דן חלוץ, על שחסך בחיי חיילינו בזכות מדיניות ההפצצות מהאוויר שלו. עם רמטכ"ל אחר, היינו עלולים לאבד הרבה יותר חיילים ולהגיע כמעט לאותם אי-הישגים. בפעם המיליון: בלי שינוי בחשיבה הביטחונית והמדינית של ממשלת ישראל, התפטרות הרמטכ"ל לא תיצור כאן את הבום הדרוש – מקסימום מכה קלה בכנף.

חמסה עלינו

א. בגל"צ ובקול ישראל חשבו, כנראה, כי עמיר פרץ עומד להודיע על פינוי מאחזים - זה ההסבר ההגיוני היחיד לשידור הישיר מנאומו בכנס הרצליה. בסך הכול, מדובר בתשומת לב מוגזמת לפוליטיקאי שבקרוב ילך לעשות לביתו.

ב. ובכנס אחר, תהה האלוף בני גנץ מדוע נוצר רושם שהחיזבאללה ניצח במלחמה. הממ... יכול להיות שהחטופים שלנו כן חזרו הביתה, ואף אחד לא סיפר לי?

ג. "כעיתונאי אני מתקומם על עצם הרעיון שעיתונאי כלשהו יקבל פרס על ביקורת המקצוע שבו הוא עוסק... הפרס מגלם בתוכו עוינות לתקשורת" (זוכה פרס ביקורת התקשורת 2006, העיתונאי יעקב אחימאיר, בטור שפרסם ערב חלוקת הפרס בפעם הראשונה, לפני כשש שנים).

ד. מי שטוען כי מבקרי קולנוע בארץ אוהבים לקטול את הקולנוע הישראלי, מוזמן להציץ בטבלה השבועית של עיתון 'עכבר העיר', המסכמת את הציונים שהעניקו המבקרים השונים לסרטי הקולנוע העכשוויים. בשבוע שעבר, למשל, שני סרטים ישראלים (ואחד קוריאני) נכללו בשלישייה המובילה של רשימת המומלצים. אולי פרגון יתר?

ה. ובאתר 'גימטריה' מתברר, כי אמנם "דן חלוץ התפטר" (882)' אבל הוא רק "הראשון שהגיב" (882). נקווה שלא האחרון.

יודע את מקומי

"תתכונן להלם של חייך", הודיע לי חברי הטוב בקול חגיגי שעבר פילטר טלפוני, "ידידנו ח' עומד להתחתן".

"מה?! אני מתעלף", שיתפתי פעולה זמנית.

"רגע, עוד לא", נשמע קולו של החבר מעבר לקו, "החדשות הן שאנחנו עומדים להכין לו מופע..." - ואז התעלפתי.

בימי עלומיי, אף פעם לא הייתה לי בעיה להופיע בחתונות של חברים - בין מופעי האימים של האחיינים הקטנים והסבא המגניב - ולעשות מעצמי צחוק בשידור חי. אבל כיום, החבורה שלנו מורכבת מאנשים מבוגרים, רציניים, בעלי מקצועות מכובדים פלוס עיתונאי אחד. מה לנו ולמופעים הילדותיים האלה? האם אני צריך להשתטות כעת, רק כי אחד מחבריי נזכר להיכנס לחופה בגיל כפול מזה המופיע בפרקי אבות? מששבה אליי רוחי, הודעתי לחברי כי אני לא עומד להשתתף בשום מופע.

"נגמרו המופעים!" צרחתי עליו בטלפון, קצף עולה על שפתיי, "לא מופע! לא חתונה! לא חבר! לא!".

"בסדר", אמר החבר בהבנה, "אז שיהיה סרט".

חודשיים לאחר מכן התאספנו כולנו לצילומים, וכבר מההתחלה היה ברור כי חבורת השחקנים החובבים זקוקה ליד מכוונת. למעשה, היינו זקוקים ליד שתכוון אותנו הביתה, אבל החלטנו להמשיך למרות הכול. במהלך הצילומים, ניסיתי להיזכר במופעי העבר, לקבל משהו מהאנרגיות של פעם. זה לא היה קל, בהתחשב בכך שבשנה האחרונה היו לי יותר מחשבים נישאים מחברים נישאים.

אבל ככל שחלף הזמן, התחלנו כולנו ליהנות מהעניין. ככל שהתסריט התקרב לעמודו האחרון, כך השתחררנו והתנתקנו מחיינו הרגילים, מהעבודה והילדים ותחושת הבגרות החונקת. וכעבור שבע שעות ו-3,286 טייקים, סיימנו את הצילומים, וממש הצטערנו על כך. למחרת אפילו הסכמתי לחלוק את חוויותיי עם רעייתי, גם כאשר הבעת פניה נעה בין שעשוע לרחמים. אפילו כעת אני חש סוג של גאווה: אומנם בעל משפחה, אומנם הכושר הגופני לא משהו, אבל אני עדיין צעיר ברוחי ומסוגל לעשות שטויות אם רק ארצה.

רק מה? אמש נערכה החתונה, והסרט שלנו מן הסתם כיכב בה בגדול. מהיום, אם אתם מחפשים אותי – אני הוא זה שמתחבא מתחת לספה בבית, ועושה קולות של כפכף.