חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 227ראשיהפצה

תורת לחימה - תרבות ופנאי (ספר)

בספרו החדש משחזר מיכאל שיינפלד את רגעי האמונה במלחמת לבנון השניה, וגם – על מה חושב בני"ש בתורנות מטבח בבסיס.
25/01/07, 13:00
עפרה לקס

'בא מלבנון' * 'בכל מקום שהם' /  מיכאל שיינפלד, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, כריכה רכה 302 עמוד.

כשגויס מיכאל שיינפלד למלחמה בלבנון, קובץ הסיפורים הקצרים שלו 'בכל מקום שהם', היה מונח כבר על שולחן העריכה של הוצאת הספרים. 'בכל מקום שהם' ראה אור בעבר בהוצאת 'מעליות' של ישיבת 'ברכת משה', אך הוחלט להוציאו שנית. אבל אז פרצה המלחמה, ובשבת בבוקר, כששקית הטלית מונחת תחת בית שחיו, נקרא שיינפלד, כמו רבים וטובים אחרים, להתגייס.

במשך שבועיים שהה שיינפלד על גבול הצפון ובתוך לבנון, וכמו אדם שהשפה הטבעית שלו היא הכתיבה, הוא חזר לביתו ולא חדל מלכתוב במשך חמישה ימים. התוצאה: 90 עמודים של רשמי המלחמה שצורפו לקובץ המקורי: 210 עמודים של סיפורים קצרים מהשירות הצבאי.

רשמי מלחמת לבנון השנייה עודם טריים בראשיהם של האנשים שלחמו שם, חבריהם ובני משפחתם. שינויי התכניות, הפקודות הבלתי הגיוניות, המחסור בציוד – מחדלים הידועים לכל.

הדברים הללו מופיעים אצל שיינפלד, אבל רק כרקע, כמצע. הוא דווקא ביקש לנצור ולשמר את הדברים האחרים, את העוצמות והכוחות שגילה בעצמו ובחבריו, את מסירות הנפש – לא זו ההרואית, אלא את המסירות שבעת מלחמה הופכת ליומיומית, את הרעות, הכוונה המיוחדת בתפילה. שיינפלד כותב באופן אישי וקרוב על ההתמודדות עם הפחד ועל הנטייה האנושית לנדור נדרים ולהבטיח הבטחות אישיות של התקדמות. הוא מתלבט אם כל אלה הם בגדר התעלות חד-פעמית, ואם יש בכוחם של בני האדם לשמר את התחושות והקבלות הללו ביום יום השוחק.

שיינפלד כהרגלו, מציע שפה קולחת, מעניינת וזורמת. מי שמכיר את חוויות המלחמה שמע בוודאי סיפורים דומים, אך היתרון של ה'יומן' הזה הוא בהדגשת הרגשות, בפתיחות, בנצירת הרגעים האנושיים בלי התייפייפות והצגת גבריות הרואית. הגבורה נמצאת כאן ברגעים הקטנים: בהחלטה שלא בוזזים את בתי הלבנונים, במחשבה מה לומר לאמא כדי שלא תדאג, בציות לפסק הרמב"ם שבעת מלחמה יש להסיר מהלב כל מחשבה על הבית, בהתמודדות עם הפקודות המבולבלות ועם הכאב הפיזי. 
  
 המשכו של הספר, 'בכל מקום שהם' הוא קובץ אחר. למרות שמדובר, אי אפשר להכחיש, באותו שיינפלד, ניכר שקובץ הסיפורים הקצרים הזה נכתב בנחת, מתוך מצב נפשי שונה לגמרי מאשר 'בא מלבנון', ועבר עיבוד ועריכה.

דווקא בימים אלה, שבהם הפופולריות של הצבא יורדת בעיני המגזר הסרוג, מעניין לקרוא את חוויותיו של שיינפלד, בחור ישיבה שכאילו נתלש מבית המדרש אל ה'סדיר'. גם כאן תמצאו סיפורים אנושיים מתובלים בפסוקים ובתובנות של בן ישיבה שהתורה שעבורו היא לא תוספת, אלא חלק אינטגרלי מישותו, מהותו.

הסיפורים פורטים התמודדות אמיתית שחווה חייל. הם קורצים לעתים, לפעמים הם אלגוריים משהו, ובפעמים אחרות הם מציגים אמת מרה. כמו בסיפור על ההוא שכולם חשבו שהוא הנצנצן של הפלוגה, ושנתיים אחרי השחרור הוא עוד נזקק לטיפולי פיזיותרפיה בברכיים; כמו הפעם ההיא, שבועיים לפני השחרור, כשנתפסו הבני"שים כשבאמתחתם חפצים שגנבו מהבסיס, ועוד.

עולמו של שיינפלד, עולם של בחור ישיבה, מוצג באופן בולט וחזק בכל הקובץ. כך בקבלת השבת המיוחדת שחווה במגדל השמירה, כך בתורנות המטבח המייאשת שהוא מדמה לשעבוד מצרים, וגם בגעגועים ל'אלול' של הישיבה.

אין דיכאונות בספר של שיינפלד, למרות שיש קשיים של חי"רניק סדיר, אבל גם איתם הוא מתמודד, לא נופל. אין ייאוש בספר כלל. 

"וכמו ילדים קטנים שמפזרים סוכריות בדרך ליער, כדי שיעקבו בחזרה אחרי סימנים מתוקים שהשאירו, תפזר גם אתה רגעים יפים עם חיוך וצחוק ושמחה, כדי שכשתרצה לחזור תמצא בשבילי הזיכרון ימים יפים שכיף ללכת בהם שוב, ושמשהו מהם עדיין נשאר איתך בלבוש אחר. זכרונות". הוא כותב בסוף הספר. כדאי לאמץ, ולא רק בצבא.

מומלץ לכל מלש"ב, חייל או חייל לשעבר שמתגעגע, וכן, גם נשים יכולות לקרוא, ואפילו מובטחת להן הנאה. החוויות, אחרי הכול, הן אוניברסליות.

ofralax@gmail.com