גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 227ראשיהפצה

סעודה שבטית - סיפור לילדים

25/01/07, 13:00
אסתי רמתי

"אוף, עוד פעם בורקס ונקניקיות?". איילה הביטה בצלחות החד-פעמיות שעל השולחן הקטן ועיקמה את האף. "נמאס כבר!", היא אמרה לשירה שעמדה לצידה ומרחה פרוסת חלה בחומוס. "כל שבת מברכים יסכה מארגנת אותו אוכל משעמם. אולי פעם אחת היא יכולה לדאוג לתפריט קצת יותר מעניין?".

"נכון", הסכימה שירה. "ואצלי זאת בכלל בעיה – אני לא סובלת נקניקיות. תמיד אני נתקעת עם חלה וחומוס...".

יסכה המדריכה בדיוק עברה מאחורי הבנות ושמעה את השיחה. ברגע הראשון היא קצת כעסה, אבל אחר-כך היא חשבה על רעיון, וחייכה לעצמה חיוך קטן. 
 
שלושה שבועות לאחר מכן, ביום רביעי, הטלפון צלצל בביתה של איילה, ומעברו השני של הקו נשמע קולה החביב של יסכה.

"תשמעי, איילה, את חייבת לעזור לי", היא התחננה. "את ושירה. יש לי השבוע בגרות בלשון, ואני בלחץ זמן לא נורמלי! והשבת זאת שבת מברכים, ואמורה להיות סעודה שלישית בסניף. תהיו אולי מוכנות לארגן את זה במקומי? את יודעת, להחליט על התפריט ולבקש מהבנות להביא את מה שצריך...".

איילה לא ידעה מה להגיד. היא אף פעם לא ארגנה משהו כזה, ולמען האמת זה נראה לה די מסובך. לקטר זה קל, אבל לקום ולארגן בעצמה?

"טוב ,בסדר", היא הסכימה לבסוף. לא היה לה נעים לסרב למדריכה.

כבר באותו ערב, שתי החברות נפגשו כדי לתכנן את הסעודה. האמת היא שברגע שהן התרגלו לרעיון, זה דווקא מצא חן בעיניהם. "נארגן ארוחה תותחית!" אמרה איילה, "עם מנה ראשונה ועיקרית ואחרונה... ומפיות צבעוניות...".

"ובלי נקניקיות ובורקס!", צחקה שירה.

איילה הביאה דף, והשתיים החלו לתכנן את התפריט. זה לא היה פשוט, אך בסופו של דבר – לאחר ויכוחים קלים – הן הסכימו על שניצלים, פסטה, אורז, סלטים וגלידה. שירה עשתה רשימה של בנות השבט, והשתיים החליטו מי תביא מה. "אוי, שכחנו את החלות והשתייה והכלים החד-פעמיים, והמפיות..." נזכרה פתאום איילה, והן נאלצו להתחיל מחדש.

למחרת בבית הספר חילקה איילה לחברות פתקים שעליהם כתוב מה הן צריכות להביא. אף אחת לא התנגדה, אבל בערב התחילו הטלפונים.

"הי, איילה? זאת רעיה. ביקשת ממני להביא שניצלים, ועכשיו אמא שלי אמרה שזה ממש סיפור בשבילה, עם התינוק החדש שלנו. אפשר להביא חלות במקום?".

"איילה? זאת רבקי. תשמעי, אמרת לי להביא אורז, ואצלנו אוכלים רק אורז מלא. אולי אפשר להביא שתייה?".

"בת אל מדברת. אנחנו בכלל לא בבית בשבת, אז תבקשי ממישהי אחרת להביא את הפסטה, טוב?".

איזה כאב ראש! איילה בילתה את כל הערב בשיחות טלפון, מנסה למצוא מחליפות, אבל זה לא ממש הלך. "טוב", היא נאנחה לעצמה בסוף, "זה רק שלוש בנות...".

אך בשבת בצהרים, כשהבנות התחילו להביא את האוכל, איילה ושירה הביטו בשולחן בבהלה. היו שם חמש-עשרה חלות ועשרים בקבוקי שתייה. תבנית אחת של פסטה (שהביאה שירה), צלחת ובה חמישה שניצלים (שהביאה איילה) וארבע קופסאות חומוס.

אורז לא היה בכלל, והגלידה כבר נמסה, כי הבנות שכחו שהמקפיא של המקרר בסניף לא עובד... זאת שהיתה צריכה להביא את הצלחות שכחה מזה לגמרי, אך למזלם, יסכה מצאה צלחות מיותרות בארון של הסניף.

"איך זה?!", קראה איילה במפח נפש, "רק שלוש בנות אמרו לי שיש להן בעיה עם מה שביקשנו!".

"כן, אבל עוד שבע בנות צלצלו אלי וביקשו להחליף", צחקה שירה. "ונראה לי שעוד כמה החליטו על דעת עצמן להביא משהו אחר... נו, טוב. רוצה חלה עם חומוס?".