חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 227ראשיהפצה

מתקרב לאביו שבשמים - בגליון השבוע

כמה חודשים לאחר פטירת אביו, הזמר מאיר אריאל ז"ל, פתח בנו, אהוד, ספר על פרשת השבוע, ומאז ספרי החול משעממים אותו ● מבחינתו, החזרה בתשובה אינה צעד מפתיע: אביו היה אדם מאמין שהתפלל מדי יום ולמד תורה.
25/01/07, 13:00
חגית ריטרמן

"הסתובבתי קצת זמן ללא מטרה,/ ללא הגדרה וללא פשרה,/ איבדתי גובה וקצת הכרה,/ חשבתי אולי בכל זאת הגדרה,/ שתתן תשובה חד-משמעית וברורה – נקרעתי על זה.../ אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" (מתוך 'עברנו את פרעה', מאיר אריאל).

"כשנכנסתי לכולל 'כלל ישראל – אור ישרים', הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים. לא הרגשתי ככה מאז שהייתי ילד. איזו שמחה, לא צריך לצאת לשום מקום, לא צריך לאכול, לא צריך לשתות, רק לקפוץ מסֶפר לספר. איזו שמחה!". כשאהוד אריאל מדבר על לימודי היהדות שלו, הוא קורן מאוֹשר. וכמו רבים מבין החוזרים בתשובה, את האושר הזה (טוב, גם את העושר), הוא רוצה לחלוק עם אחרים. "יש לי רצון להפיץ את כל הטוב שמצאתי, הוא אומר, "אני רוצה לשתף". לשם כך הוא מעלה הצגת יחיד חדשה, 'אזרח הארץ'.

בהצגה הוא מספר, שר ומנגן על המסע הכללי והפרטי מגן עדן ואליו, מערשׂ קיומו של עם ישראל ועד לחיפוש האישי שלו אחר גן עדן במציאות הישראלית היומיומית, אחר דרך טובה. בהצגה משולבים טקסטים שלו ושל אביו, היוצר המוערך מאיר אריאל ז"ל, וטקסטים ממקורות הספרות היהודית. אהוד קושר בין גלות לגילוי: בין חזרתו של סבו מהגולה לארץ לבין הרצון שהיה לו, הנכד, לעזוב אותה, עד שגילה את מה שהוא יודע עכשיו.

"המופע הזה נכתב כך שיזכיר לי את העקרונות שאני לומד, כמו שהרמח"ל כותב: 'את החיבור הזה כתבתי ללמד את עצמי וללמוד בו עם אחרים'. אני רוצה לזכור את הדברים החכמים, הם גלגל הצלה. בזמן אמת אנחנו שוכחים לפעמים מה שלמדנו, והמופע נכתב על-מנת להזכיר לי דברים שלמדתי ולהועיל לאחרים ולשמח אותם.

"השתדלתי לבחור שפה שפועלת לשני הכיוונים: אדם דתי – זה ידבר אליו, כל המילים יהיו מתאימות לשפה שהוא רגיל, וכנ"ל אדם מהזרם החילוני ביהדות – אף מילה שם לא תפחיד אותו".

הופעת עוד לפני שהיית דתי. איזו משמעות יש לשינוי הזה על הבמה?

"פחדתי מאוד. לעלות על הבמה עם זקן וכובע זה לא נורא, עדיין אתה לא... אבל לעלות עם כיפה היה לי מפחיד. פחדתי שלא יבוא קהל, שהקהל יברח ושלא יהיה לי ממה להתפרנס. והדבר המפתיע מאוד הוא שהקהל לא מתייחס לזה, מקבלים אותי אותו דבר בדיוק, עם כיפה ובלי כיפה. ואני פחדתי מזה, הרבה זמן התחבאתי מתחת לכובע".

לפני שלושים שנה הוא נולד לתרצה ומאיר אריאל בקיבוץ משמרות, בו גדל עד גיל עשר. את הצגת היחיד שלו 'אזרח הארץ' הוא מגדיר: "שירים וקטעי קישור מפי קיבוצניק בארץ הקודש".

אבל אתה כבר לא קיבוצניק. יש משהו בחוויה המעצבת הזאת של אדם בילדותו שנשאר לאורך זמן?

"כן. יש משהו בחברת בני קיבוץ שהוא טבעי קרוב ופתוח בשבילי, יש מיד הבנה. בני קיבוצים מבינים אחד את השני בלי מילים. אני מרגיש בבית בחברת קיבוצניקים, אפילו שאין להם המנהגים החדשים שאני לומד – הלכות וצורות כאלה של יושר. יש משהו עמוק מאוד בפנים, בהרגשה, ב'ואהבת לרעך כמוך', בלב הפתוח. כאילו אנחנו משדרים באותו תדר. אני מרגיש בבית, מרגיש כמו במשפחה. כשאתה רואה קיבוצניק, זה כמו שאתה רואה ישראלי בחו"ל".

תורה בקיבוץ

עני ורש ומרושרש/ מביט בנשל הנחש/ לו רק יכולתי גם אני כך להגיח/ בהשילי בלי כל חשש,/ תרבות של עור אשר יבש,/ וכמו חדש למחוז חפצי אגיע" (מתוך 'נשל הנחש', מאיר אריאל).

מבחינתו, החזרה בתשובה החלה כבר בקיבוץ, בגיל חמש. אבל כשאני אומרת חזרה בתשובה, הוא מתקן אותי. "אני חוזר בתשובה? הלוואי. צריך להיזהר מלקלוע את החיוּת של הביטוי במסגרת מחשבתית. זאת אש, חזרה בתשובה, ולהגיד שמישהו חזר בתשובה זה כמו להגיד שמשהו כבר קרה. אדם לא צריך להאמין בעצמו עד יום מותו, ובשנייה האחרונה של חייו עליו לעשות תשובה. מה זה לחזור בתשובה? אף אחד לא יודע. זה דבר שצריך להיות כל רגע, כל יום. אלו דברים שאי אפשר לזוז מהם".

אהוד גם אינו אומר חילוני, אלא "הזרם החילוני ביהדות". למה? כי הוא "מחפש את הדרך לחבר ולא להוציא אף אחד מהעם ולהגיד לו 'אתה חילוני, אתה לא יהודי'. לא יכול להגיד שמצאתי, אבל אני מחפש איך לחבר ולהתקרב".

גם אביו דרש לדייק במילים. מאיר אריאל למד תורה והאמין והתפלל, אבל כשאמרו עליו שהוא חוזר בתשובה, לא השיב בחיוב או בשלילה. במקום אלה, הסביר במכתב  (ראו מסגרת) שהשימוש בצירוף הזה פשוט אינו מדויק, לדעתו.

"יש לי מעט מאוד זיכרונות מהילדות בקיבוץ", מספר אהוד אריאל, "אבל אני זוכר שבגיל חמש, ילד שהיה גדול ממני שאל אותי אם אני מאמין באלוהים. אמרתי לו כן. 'זאת תשובה לא נכונה', הוא ענה לי, 'אין'. אז מיד אימצתי לי שאני לא מאמין. אבל אני זוכר שמאז, כל לילה, לפני שהלכתי לישון, הייתי מבקש מאלוהים שישמור על אהוביי".

כשהיה בן עשר, עברה המשפחה לתל-אביב. שם, עם אחותו ועם אחיו הגדולים ממנו, שירז ושחר, ראה את אבא שלו לומד לבדו תורה. כל יום. "הוא גם היה מתפלל כל בוקר לבד, ולפעמים היה הולך לבית-כנסת. הוא התחיל ללמוד עם חברים. הם היו באים, פותחים שולחן ולומדים פרשת השבוע". אהוד גם זוכר שבכל שנה, במוצאי יום הכיפורים, אביו הקים סוכה, והחברים, ביניהם האמנים שלום חנוך, דיוויד ברוזה וטליה שפירא ז"ל, היו באים לערב לימוד קהלת בסוכה.

מי שתמה איך זה שמאיר אריאל, גם הוא בן קיבוץ משמרות, היה קרוב כל כך למקורות יהודיים ואיך זה שבשיריו יש כל כך הרבה הדהודים של הטקסטים האלה, צריך ללכת דור אחד אחורה. אביו, אלכסנדר בשמשניקוב ז"ל, היה תלמיד ב'חדר' עד שהחליט לעלות מליטא לארץ, במסגרת תנועה ציונית. הוא נתפס, נכלא וגורש לסיביר. לבסוף עלה והיה ממייסדי משמרות. "כמו שיש היום גבעות, גם אז הם 'עלו על הגבעה'", אהוד צוחק.

"את רוב הטקסים הם עזבו, אבל קבלת שבת עדיין קיימו. מצד שני, היה גם קטיף בשבת, ה' ישמור. את פרשת השבוע הם היו עדיין לומדים, הזקנים שהקימו את משמרות, אצל סבא שלי בבית. שלושה-ארבעה זקנים, זקנה אחת, ואבא שלי, שהיה ילד. הוא היה יושב איתם, ומשתתף. וזו היתה אהבה שלו מאז ומעולם.

"בדור של אבא שלי, דור בני המייסדים, נוצר איזשהו נתק גדול מאוד בין החילונים שעלו לארץ לבין הדתיים. ויש קרע, ממש קרע. כמו שאני רואה את זה, לדור הזה 'אין אלוהים', יש עבודה. ומי שמדבר עם אלוהים זה מה שנקרא אחד מהחבר'ה שלא רוצים לעבוד".

יש עבודה ואין עבודת ה', אתה אומר?

"כן. יש עבודת ארץ ישראל. חבר של אבא שלי אמר 'אנחנו היינו צריכים לעשות כותנה כדי להביא דולרים מחו"ל. זה היה לנגד עינינו, ובשביל זה עשינו קטיף בשבת'. ולתוך המציאות הזאת אבא שלי נולד, לתוך המציאות שאין אלוקים.

"בשיעורים האלה הוא למד טעמי המקרא אצל אחד ממייסדי משמרות, ואפילו עלה לתורה. אמא שלי אומרת שיום אחד הוא הלך בשדה, הוא היה אז במצב נפשי ירוד, וגילה שיש ה'. הוא העיד על עצמו באחת הכתבות שהוא עשה את המילימטר הזה בהבנה, בתפישה, בדרך החיים. מ'אין' ל'יש'. ושם הוא נעצר".

אהבת הארץ ובוב דילן

"הארץ הזאת כבר החליפה/ עמים ואומות כשמלה/ כמו תכשיטים רק שומרת/ על השמות שקיבלה// החליפה אותי פעמיים/ כמעט שהייתי אחר/ אך לי אלף שנים ועוד אלף/ שלא מוותר על גרגר" (מתוך: 'על ארץ מוותרים רק בלב', מאיר אריאל).

"תמיד הרגשתי איזושהי קרבה ליהדות, אבל המתנחלים היו אויבים שלי יותר מהערבים. אני זוכר בתור ילד, כשהיינו לוקחים ילדים מכפר-פינס באוטובוס, לא אהבתי אותם רק בגלל שהיו להם כיפות על הראש. זה המשיך איתי אחר כך גם לתל-אביב. אהבתי שרירנים. לפעמים הייתי רואה שרירן, ואז הייתי רואה שיש לו כיפה על הראש ואמרתי – אה, חבל. אבל אהבה לתורה היתה בי".

מה גרם לך להרגיש כך?

"מה שאני אומר לך אלה תפישות עתיקות שעשו מהפך בחיים שלי. בתפישה שלי בתור יהודי מהזרם החילוני, חשבתי 'אין שום הצדקה שהמתנחלים יהיו שם', 'הם לוקחים לנו המון כסף והמון צבא', 'הם גורמים לנו מלחמה'. זו היתה גם התפישה של אבא שלי: בואו נחזור לגבולות 48', ונתחיל לחיות משם. כלומר נתחיל לקנות את ארץ ישראל כאברהם אבינו. בזה הוא האמין, לקנות את ארץ ישראל. היום אני אוהב אותם, אני מתרגש מזה שיש יישובים, ואשמח לטייל שם".

כלומר אם יזמינו אותך להופעות ביישובים ביו"ש, תגיע?

"בהחלט כן".

מבחינה פוליטית, נדמה שטרם גיבש דעה. אל הקיר בסלון שלו מחוברת תמונה של ארץ ישראל. מצד אחד, הוא אומר שהוא מאמין בגבולות הארץ כפי שכתוב בתורה. מצד שני, כנראה מתוך נאמנות לאביו, הוא מדבר על לזכות בארץ מתוך גבולות 48'. 
זה קצת סותר.

"אני אוהב את הארץ, לא מיישב סתירות. אבא שלי אמר שלארץ הזאת יש חוקים שכתובים בתורה, ומי שמקיים אותם – נשאר. מה שיש לי לעשות זה לאהוב את ה', העם והארץ".

מה הרגשת כשהרסו את גוש קטיף?

"התכוונתי ללכת לשם ולהתנגד. אבל התייעצתי עם הרב שלי והוא אמר 'אם תטפל בגוש קטיף, מי יטפל כאן, בפרדס-חנה?'".
אחרי שנות בית-הספר בתל-אביב, הגיע הצבא. "לא רציתי להתגייס לצבא. למען האמת רציתי להתגייס לגלי צה"ל. שם חשבתי שאהיה טוב במה שאני עושה. לא קיבלו אותי, ובאופן פסיכוסומטי דמיינתי לי בעיית גב.

הוא נשלח לתותחנים. "הגיעה אלינו מחלקת בני ישיבות, ומשום מה אהבתי אותם. נפרדתי לגמרי מהדעה הקדומה לגבי הכיפה, למרות שעדיין הייתי חילוני למהדרין. למעשה, התחלתי להיות פחות אנטי כשהכרתי בצבא בן-אדם דתי מבני-ברק, והתחברנו על בסיס בוב דילן. במפגש הזה, משהו ברגשות שלי כלפי דתיים התחיל להתמסמס. חשבתי, 'זה שיש לו כיפה על הראש בטל בשישים לעומת זה שהוא אוהב את בוב דילן'.

"אני הכרתי את דילן מהבית. אבא שלי אמר שדילן מקביל לבעל שם טוב, מבחינת ההשפעה שהיתה לו עליו. ולא ידעתי אז מי הוא הבעל שם טוב... דילן אמר משפטים שהשפיעו על אבא שלי, ואפילו היו אור לנתיבתו".

מאיר אריאל ז"ל נקרא בפי רבים 'בוב דילן הישראלי'. בין שיריו נכלל גם 'טוק טוק טוק על דלתי מרום', גרסה עברית לשירו הנודע של דילן. המוזיקה האמריקנית בכלל ודילן בפרט השפיעו על אריאל האב עת שהה בארה"ב, כשהיה עדיין חבר קיבוץ. לאחר שעזב את משמרות, יצא לסיבוב הופעות בסגנון אמריקני, מהצפון ועד הדרום, תחת הכותרת 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' (1987). אז התוודע אהוד למוזיקה של אביו.

"הייתי בכיתה ה', וההופעה הראשונה היתה בעכו. אחי שחר ואני הסתובבנו קצת בעיר, וכשחזרנו ההופעה כבר התחילה. הייתי ילד ועמדו בקהל אנשים שהסתירו לי, אז לא ראיתי מי נמצא על הבמה. חוץ מזה, ראיתי אותו בהופעות רק עם גיטרה, ושם היתה להקה. אהבתי מאוד מה ששמעתי, ושאלתי את שחר 'מי זה?'. הוא אמר: 'אבא שלך'.

"היה שבוע של נסיעה בדרכים, ואני זוכר שבסופו אמרתי: 'אני רוצה ללמוד גיטרה'. המתופף בלהקה של אבא שלי אמר לי שמאוחר מדי להתחיל ללמוד בגיל 11, לכן התעכבתי עד גיל 17. מבחינה מוזיקלית, אני מושפע בעיקר מאבא, משלום חנוך ומבוב דילן, וגם מלד זפלין, ג'ימי הנדריקס והדלתות".

בלוז ופרשת השבוע

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה / זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה" (מתוך 'טרמינל', מאיר אריאל).

אחרי הצבא, אהוד אריאל החליט ללמוד בלוז בארצות הברית. "הכוונה שלי היתה בעצם לרדת מהארץ. מה שהיה לי בראש זה שרבע מהחיים שלי חייתי במקום אחד בעולם, אז אני אסתובב עכשיו בכל העולם, וכבר אחליט איפה לחיות. קניתי כרטיס לכיוון אחד.

"לפני שטסתי, רציתי לקחת איתי ספר תהילים. כשאח שלי נסע לחו"ל, אז אבא שלי נתן לו תהילים. רציתי שייתן גם לי, אבל לא ביקשתי, חיכיתי. ברגע האחרון הוא נתן לי.

"אבא שלי הציע לי להצטרף לנגן איתו, אבל הייתי חסר ביטחון וחשבתי שאני עוד לא יודע כלום. בניו-יורק הייתי יושב עם חבר מהצבא, אוהד בן-יצחק, בחדר, והיינו מנגנים ומנגנים בגיטרות, כמעט כל היום. ניגנו גם ברחוב. שם ממש נפתחתי למוזיקה, הפסקתי לפחד והתחלתי ליהנות מזה שיש לי כלי נגינה וקול".

אבל השהות בחו"ל נקטעה אחרי שלושה חודשים, כשקיבל את ההודעה המרה על פטירת אביו.

"כמה חודשים אחרי שאבא שלי נפטר, התיישבתי בספרייה שלו, והספר הראשון שמצאתי שם היה 'לקח טוב', על פרשת השבוע. ומאז, בעצם, אני פותח ספר חול, מה שנקרא, ומשתעמם בדף הראשון. מאז הספרות של חכמינו, הכתבים שלהם, כבשו אותי, ואני בפנים. מתעניין, לומד, חוקר. וזה רק הולך ומעמיק, הולך ונפתח, הולך וסוחף".

משך שנים נקראת אודי, למה שינית לאהוד?

"בתעודת הזהות שלי כתוב אהוד, אבל מגיל קטן קראו לי אודי. אבא היה קורא לי 'בחור'. מעולם הוא לא קרא לי בשמי. לא יודע למה. אם כבר הוא היה קורא לי בשמי זה היה אהוד, וממש לפני שטסתי הוא קרא לי אודי. אחרי שאבא נפטר, לא יודע למה, חזרתי לשם אהוד".

תשובה באהבה

"בחדר אחרון בקצה המסדרון על ערש דווי אבא שוכב.... / רחמים, רחמים, רק עוד פעם אחת לנגוע. / רחמים, רחמים, רק עוד פעם אחת לשמוע" (מתוך 'רחמים', אהוד אריאל).

אבא שלך עשה צעדים בכיוון האמוני. איך לדעתך הוא היה מגיב אם הוא היה יודע שבנו חזר בתשובה?

"לדעתי, אבי בשמיים. יש רגעים שהוא מאושר מאוד, יש רגעים שהוא שומר עליי: 'אל תכבה, אל תקפוץ לקביעוּת מחשבתית ואל תסגור את הלב. תיזהר לך מלהיות חוזר בתשובה בהגדרה המתה של העניין'. הוא בטח היה שמח מאוד מזה שאני מעז ללכת בכיוון הזה. אני רואה את זה דרך הכתבים שלו, המאמרים שהוא השאיר. לפעמים אני מרגיש שהוא ממש מדבר איתי מהשמיים, לא שומע אותו, אבל מדמיין שהוא אומר לי "תיזהר לא להיכבות. התחלת משהו חדש – תיזהר שלא להיכנס למסלול ולהירדם, לא להיכנס לאוטומט".

זה נכון לומר שאתה מממש משהו שהוא שאף אליו?

"אני עדיין בודק. יש כל מיני אִמרות שאני שומע מפי אמא שלי וקורא בדברים שלו, ובתחילת הדרך היה נראה לי שאני קצת חולק על אבי, מה שמותר. לאחר כמה שנים של חיים בתוך הדרך, אני מגלה שאבי לא פלט סתם, אלא ידע מה הוא אומר".

איך הגיבו במשפחה על החזרה בתשובה?

"אמי הצדקת היא אולי אחת מהרבניות היותר מקפידות עליי: 'או שתהיה מאה אחוז קו ישר, או שתפסיק עם התחפושת!'. היא מציגה לי ממש סוגיות הלכתיות: 'תגיד לי, התורה שלך לא מכבדת אמא? אם אתה לא נוסע לבר-מצווה שלנו בשבת בתל-אביב, אז איזו מין תורה זאת שמפרקת משפחה? עכשיו, אהוד הצעיר, לך ותביא את כל השלום שרק אפשר לעולם'. ההתנגשויות איתה בנושא, בעיקר סביב שבת, מכריחות אותי ללמוד יותר ויותר.

"היא גם אומרת לי 'אני פוחדת שעכשיו אתה ככה, מחר אתה בירושלים, וגמרנו, לא תדבר איתי, כמו הרבה מקרים שראינו כבר'. ואני אומר, 'זו לא הדרך שלי. אני הולך ולומד ומביא, אבל לא נפרד, לא עוזב את המשפחה'.

"זה נושא גדול מאוד שאני מתעורר אליו: מה זה משפחה, למה בן-אדם נולד למשפחה מסוימת, מה הם קרובי משפחה. זה נושא שאין לי עליו תשובות, ומעניין אותי לגלות את הסודות הטמונים פה.

"עכשיו אנחנו בדרך למטבח כשר בעזרת ה' אצל אמא בבית, מחפשים את הסכו"ם המתאים".

לפני כמה חודשים התחתן אהוד עם רויטל (28), גם היא חוזרת בתשובה. ההזמנות למופעים מגיעות היישר אל ביתם, ואשתו פועלת כאמרגניתו. השניים גרים בפרדס-חנה, לא רחוק מאימו. רויטל מספרת על חמות חמה: "תרצה חמה וחכמה. בזכותה התחתנו כל כך מהר. היא באה אליי ואמרה: 'את רוצה להתחתן? מה את מתבשלת איתו, בואי, אני ואת קובעות תאריך ומודיעות לו. קובעים בשבילם, והם לומדים להסתדר עם זה'. זו חוכמה שהיא הביאה מחיי הנישואין".

גם מצד החברים, כמו מצד המשפחה, נרשמו תגובות חיוביות. "התגובות מהזרם החילוני אוהבות מאוד ומחבקות. שום הערה קטנונית או משהו כזה. החברים של אבא, שלום חנוך, דייויד ברוזה יהודה עדר ומיקי קם, וחברים פחות מפורסמים אבל קרובים מאוד פשוט לא מתייחסים לזה. הם מקבלים אותי, ואנחנו ממשיכים בדיוק מהמקום שהפסקנו. מסתכלים בעיניים, לא על הזקן ולא על הכיפה.

"עכשיו, כששמתי כיפה על הראש, נושא הדיבורים במפגשים מקבלים כיוון שהוא קרוב אליי. אפשר להשתתף בשיחות בחברה ולדבר על נושאים שמעניינים אותי. זה גם די עוזר, הכיפה. זו הגנה מהבל".

לחצוב מהר הקודש

"רצתי לרופא – אמר לי תירגע/ רצתי לעורך דין – אמר לי תירגע/ רצתי לביטוח – אמרו לי תירגע תירגע.../ הפארא-פסיכו-פתולוגית – אמרה לי תירגע.../ עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עליי ונרגעתי/ הכניסיני אחותי כלה"
(מתוך 'פרקים מיומנו של חוזר בתשובה', מאיר אריאל).

כשמדובר ב'בנים של', אנשים נוטים לעשות השוואות בין האב לבן. ההשוואות האלה שׂמות אותך תחת הזרקור הנכון או שהן מפריעות ליצירה שלך?

"זה כוח מדרבן, זה דוחף להשתפר ולא לעשות לעצמך הנחה בעבודה. העבודה היא ללכת אל הר הקודש, לחצוב ולשים את זה במילים שאנשים יתחברו אליהן מהלב.

"אין שיר אחד של אבי שלא מעוגן בהלכה, אבל איך שהוא העביר את זה, במילים שהוא בחר, אתה לא מרגיש כפייה. אתה מרגיש אהבה, אתה מוצא יופי, רגשות, וזה לא בא בהפחדה, זה בא באהבה".

רויטל: "מה שאני קלטתי הכי חזק מהשירים של מאיר, ואני רואה שגם אהוד מושפע מהם, שאתה לא שם לב שהם שירים אמוניים. ב'פרקים מיומנו של חוזר בתשובה', את לא מיד מבינה איך קשורה התורה, אבל אהוד הסביר לי שהאחות התורנית שמרגיעה בסוף השיר את הדובר היא התורה.

"יש המון שירים כאלה של מאיר, שזה חבוי בפנים. וככל שאתה הולך ומתעמק, אתה מבין שהבסיס שם הוא מאוד אמוני. יש דיבור עם הנשמה, אבל זה בסמוי. מאיר לא נראה חוזר בתשובה, הוא עישן סיגריות בשבת, אבל הוא היה בהחלט חוזר בתשובה. בדרך האמונה וההתקרבות וההשתדלות. הוא השתדל לא לנסוע בשבת, אבל גם אמר 'אם אשתי לוחצת עליי, אני רוצה לשמח את אשתי, אז אני מקדש את האוטו כחלק מהבית'".

אהוד: "אמא מספרת שאבא היה אומר 'מכוניתי היא ביתי'".

רויטל: "מבחינתו זה לא היה פגם באמונה, אלא שאדם עושה כפי יכולתו, ומתוך רצון לשמור על שלום. ויש איזה קו לשאוף אליו".
אהוד: "יש עניין של לקחת מהר הקודש, לקחת רעיון מהתורה, ולהדגיש אותו במילים שלא ירחיקו, שיקרבו. להעביר את הרעיון הקדוש במילים שכולם יוכלו להתחבר אליהן".@

"זרעי קיץ מעירים זיכרונות, מעוררים ערגונות"
 
פונט אריאל * היצירה והמורשת

מדי שנה בקיץ, ביום פטירתו, מתקיים מופע לזכר מאיר אריאל בו נוטלים חלק אמנים רבים השרים את שיריו, ביניהם אריאל זילבר, דיוויד ברוזה, יזהר אשדות ושלום חנוך, גם הוא בן קיבוץ משמרות, שאהוד אומר עליו כי הוא ואביו היו "חברותא מוסיקלית". 
 
מאיר אריאל כתב שירים וגם הלחין. רבים משיריו פופולאריים מאוד: 'זרעי קיץ', שדות גולדברג' ("ילדתי שלי"), 'הולך בטל', 'עברנו את פרעה', 'נשל הנחש', 'מתחת לשמיים' ("באנו לכאן") 'אומרים שבלי' וכמובן 'טרמינל'.
  
במלחמת ששת הימים שירת כצנחן, וכתב את השיר 'ירושלים של ברזל'. אז התפרסם והוצמד לו בארץ הכינוי 'הצנחן המזמר'. משך שנות יצירתו ובזכות סגנונו הייחודי, צבר מעריצים רבים. בקרב אוהבי המוזיקה הישראלית נאמר שמו במעין מתיקות השמורה לאניני טעם.
 
בנוסף למופע 'אזרח הארץ', מעלים שני בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד, מופע משותף ששמו 'האחים אריאל'. במוצאי שבת הקרובה הם יופיעו בבית אצ"ג בירושלים, יספרו מה עמד ברקע כתיבת השירים של האב, יקרינו קטעי וידאו שלו וישירו. כמוהו, גם הם כותבים מלחינים ושרים, וכבר הוציאו יחד אלבומים. האחות שירז, שלאחרונה הפיקה את המופע לזכר מאיר אריאל ביום השנה לפטירתו, מארגנת אחת לחודש קבוצות לימוד על המאמרים שלו. אריאל השאיר אחריו מאמרים רבים המעמיקים אל הוויות החיים והכתובים בקולו.

מאיר אריאל נפטר לפני שבע שנים וחצי, בהיותו בן 57 בלבד, ממחלה שפקדה אותו באופן פתאומי.

"ואבא בשם אומרו"

כולנו מאמינים בני מאמינים * מכתב של מאיר אריאל


"מזה זמן פונים אליי בעניין תופעת החזרה בתשובה ואני לא מבין מה רוצים ממני", כתב לפני כתשע שנים וחצי מאיר אריאל לסופר ולעיתונאי דב אלבוים. "אינני חוזר בתשובה, בכל אופן לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר, אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה בעם ישראל.

"...ואם המעשה מעיד על אמונה אפשר להגיד שכל אדם מישראל שעושה לבנו ברית מילה יש בו יראת אלוהי אברהם יצחק ויעקב. אפילו מידת יראתו קטנה שבקטנות. אפילו אורח חייו מעיד על אמונה אחרת ואפשר להביך אותו בשאלה: 'איך אדם נאור שכמוך בעידננו המתקדם עושה מעשה כזה', עדיין יראתו יראה כשהוא ממלמל בטקס הברית 'ה' מלך ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד' אפילו הוא ליברל מוצהר, קומוניסט שרוף, הגיוניסט מושבע, מחקריסט חדש.

"ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר על-פי הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו – כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב. לא-כל-שכן אני לא יכול לחזור למקום שלא הייתי בו. לכל היותר אני יכול ללכת למקום כזה".